בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נצח ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
ד' ניסן התשע"ה

פרק א' חלק ד'

undefined

בשביל הנשמה

ד' ניסן התשע"ה
5 דק' קריאה
חז"ל רמזו לג' בחינות אלו
וְרָמְזוּ חֲכָמִים דָּבָר זֶה בְּחָכְמָתָם בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה בְּפָרָשַׁת לֶךְ לְךָ (פרשה מד, יח): וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע (בראשית טו, יג), יָדֹעַ, שֶׁאֲנִי מְפַזְּרָן, תֵּדַע, שֶׁאֲנִי מְקַבְּצָן. יָדֹעַ, שֶׁאֲנִי מְמַשְׁכְּנָם*, תֵּדַע, שֶׁאֲנִי פּוֹרְקָן*. יָדֹעַ, שֶׁאֲנִי מְשַׁעְבְּדָם, תֵּדַע, שֶׁאֲנִי גּוֹאֲלָם, עַד כָּאן. וְלֹא הֻצְרְכוּ בַּמִּדְרָשׁ לְבָאֵר כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, שֶׁהֵם עִנְיָן אֶחָד, וְדַי הָיָה לוֹ לוֹמַר, יָדֹעַ שֶׁאֲנִי מְשַׁעְבְּדָם תֵּדַע שֶׁאֲנִי גּוֹאֲלָם, שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר שֶׁמַּזְכִּיר בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּגְאַל יִשְׂרָאֵל, וְלָמָּה לוֹ לְהַזְכִּיר הַכִּנּוּס וְהַפֵּרוּק? רַק שֶׁרָצוּ לְפָרֵשׁ כִּי בִּשְׁתֵּי אֵלּוּ מִלּוֹת: יָדֹעַ תֵּדַע נִרְמַז הַגָּלוּת וְהַגְּאוּלָה. הַגָּלוּת בִּלְשׁוֹן יָדֹעַ, וְהַגְּאֻלָּה בִּלְשׁוֹן תֵּדַע, שֶׁהִיא לְשׁוֹן עָתִיד, וְרָצָה לוֹמַר, מִן הַגָּלוּת תֵּדַע הַגְּאֻלָּה לֶעָתִיד.

א. מצד העם, הפיזור
כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ: יָדֹעַ שֶׁאֲנִי מְפַזְּרָן תֵּדַע שֶׁאֲנִי מְכַנְּסָן, כִּי הַפִּזּוּר אֵינוֹ לְפִי סֵדֶר הַמְּצִיאוּת, שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר אֶחָד כְּמוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם עַם אֶחָד, מְפֻזָּר, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, כִּי הַדְּבָרִים שֶׁהֵם אֶחָד הֵם יַחַד גַּם כֵּן.

ב. מצד הארץ, משכונם
וְכֵן: יָדֹעַ שֶׁאֲנִי מְמַשְׁכְּנָם, וְנָתַתִּי אוֹתָם בִּרְשׁוּת אֲחֵרִים, וְאֵין רָאוּי לְפִי סֵדֶר הַמְּצִיאוּת שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים בִּרְשׁוּת אַחֵר. כִּי מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל הֵם בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת יָצְאוּ מֵרְשׁוּתָם וְעוֹמְדִים בִּרְשׁוּת אַחֵר, כְּמוֹ הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנִּכְנָס לִרְשׁוּת אַחֵר. וְכֵן יִשְׂרָאֵל אֵינָם רְאוּיִים לְפִי סֵדֶר הַמְּצִיאוּת שֶׁיִּהְיוּ תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת אֲחֵרִים, וְיִהְיוּ אֲחֵרִים מְשַׁעְבְּדִים בָּהֶם, 1כִּי לֹא עַל דָּבָר זֶה הֵם נִבְרָאִים. לְכָךְ יָדֹעַ שֶׁאֲנִי מְשַׁעְבְּדָם, תֵּדַע שֶׁאֲנִי גּוֹאֲלָם, לְהוֹצִיא אוֹתָם מִן הַשִּׁעְבּוּד. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הַמְסַדֵּר הַמְּצִיאוּת, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא מֵאִתּוֹ דָּבָר יוֹצֵא מִן הַסֵּדֶר, כִּי אִם לְפִי שָׁעָה בְּמִקְרֵה הַחֵטְא, שֶׁאֵין זֶה נִקְרָא יְצִיאָה מִן סֵדֶר הַמְּצִיאוּת, דָּבָר שֶׁהוּא עֹנֶשׁ לְשָׁעָה אַחַת מִפְּנֵי הַחֵטְא. אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁאָר לְעוֹלָם, זֶה אֵינוֹ, כִּי לֹא תִּמְצָא דָּבָר שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הַסֵּדֶר שֶׁיִּהְיֶה מְקֻיָּם.

ג. מצד מעלת ישראל, השיעבוד
וְכֵן מַה שֶּׁאָמַר: יָדֹעַ שֶׁאֲנִי מְשַׁעְבְּדָם, תֵּדַע שֶׁאֲנִי גּוֹאֲלָם, כִּי שִׁעְבּוּד אֻמָּה בְּאֻמָּה אֵין זֶה לְפִי סֵדֶר הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר רָאוּי, כִּי רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה כָּל אֻמָּה בְּנֵי חוֹרִין, כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ עַל זֶה בְּחִבּוּר גְּבוּרוֹת ה' אֵצֶל הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רִאשׁוֹן וגו' (שמות יב, ב), עַיֵּן שָׁם. הִנֵּה הִתְבָּאֵר בְּאֵלּוּ ג' דְּבָרִים שֶׁמִּן הַגָּלוּת יָכוֹל לַעֲמֹד עַל הַגְּאֻלָּה.
___________________________________
רעיון זה רמזוהו חכמים בבראשית רבה פרשת לך לך. על הפסוק: ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע דרשו: ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם, תדע שאני פורקם. ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם. למה פרטו חכמים שלושה דברים, שהם לכאורה דבר אחד, די היה אם היו אומרים: ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם, שזהו הדבר העיקרי, שהקב"ה יוציאם מהגלות, לשם מה היה צריך להזכיר גם הקיבוץ והפריקה? אלא שחכמים הבינו, שבשתי המילים: ידוע תדע, נרמז עניין הגלות והגאולה. הגלות בלשון ידוע, והגאולה בלשון תדע, שהוא לשון עתיד, ורצו ללמדנו, שמהגלות אנו למדים על הגאולה.
לכן פירשו: ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מקבצן. מכוון שהפיזור אינו מצב טבעי, כי מצד סדר המציאות עם ישראל הם עם אחד, לכן לא ראוי להם להיות מפוזרים, כי כל דבר שהוא אחד הוא מכונס יחד.
וכן פירשו: ידוע שאני ממשכנם, תדע שאני פורקם. ממשכנם משמעותו נתינתם תחת רשות אחרים, כאשר ישראל אינם נמצאים בארצם אלא בארץ אחרת, הרי הם כמו משכון שהועבר לרשות אחרים. מציאות זו, שישראל ברשות אחרים המשעבדים אותם, אינה ראויה לישראל לפי סדר המציאות, 1כי לישראל יש יחוד ויעוד בעולם, ואין הם יכולים לממשו כשהם משועבדים תחת רשות אחרים. לכן, ידוע שאני ממשכנם, תדע שאני פורקם, להוציא אותם משעבוד העמים האחרים. הקב"ה הוא הקובע את המציאות ומסדר את חוקיה, לכן אי אפשר שיצא דבר מהסדר שקבע הבורא, אלא אם כן חריגה זו היא לזמן מוגבל מפני החטא. דבר זה אינו נחשב לחריגה מסדר המציאות, מפני שהוא עונש לתקופה מוגבלת, אבל לא יתכן שדבר זה יישאר קבוע לעולם, כי לא יתכן שדבר טבעי, שהוא חוק בסדר המציאות, ישתנה.
וכן פירשו: ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם. שיעבוד של אומה באומה אחרת אינו לפי סדר המציאות, כי לפי סדר המציאות ראוי שתהיה כל אומה בת חורין לעצמה. דבר זה בארנו באריכות בגבורות ה', בהסברנו על הפסוק החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה, עיין שם בפרק לה. הרי שבארו חכמים, כי משלושת הפרטים האלו, שהם מהות הגלות, ניתן ללמוד על הגאולה.
[ מְמַשְׁכְּנָם – מלשון משכון, נתונים ביד אחרים. פּוֹרְקָן – פודה אותם.]


ביאורים
המהר"ל תמיד מסמיך את דבריו על דברי חכמים. חיבור הדברים למקורם מעניק להם תוקף ועוצמה, טהרה מסיגים ובהירות. המקור לעולם מדויק יותר, ובאופן סגולי קרוב יותר לקב"ה, למתן תורה; הרמב"ם בהקדמה לי"ד החזקה מתאר את השתלשלות הדורות ממשה רבינו עד רב אשי חותם הגמרא. חז"ל היו מחוברים בקשר ישיר למעמד הר סיני, ועל כן ככל שאנו מסמיכים דברינו עליהם כך אנו מחברים את דברינו לנותן התורה.
מעניין, על כן, לראות שהמהר"ל, כשהסביר את דבריו לעיל מנה את שלושת החסרונות של הגלות באופן שונה. תחילה הימצאות ישראל מחוץ למקומם, ארץ ישראל, ורק לאחר מכן הפיזור בין האומות. לעומת זאת, חז"ל במדרש מונים תחילה את הפיזור ורק לאחר מכן את ההימצאות בארץ זרה. הדברים מקבלים תוקף ומשמעות בהמשך הפרק, שם מסביר המהר"ל שדווקא הפיזור והרצון לאחדות ישיבו את ישראל לארצם.
נראה שהמהר"ל הסביר את הדברים מצד החיסרון הקיים, ואילו חז"ל מצד דרך הגאולה; המהר"ל פותח את דבריו בכך שהגלות אינה מצב טבעי. האבסורד הגדול ביותר בגלות הוא הימצאות ישראל מחוץ לארצם. כפי שחז"ל מכנים זאת במדרש – 'משכון'. משכון אינו בר שימוש. הוא מונח בקרן זווית כמזכרת למשהו אחר. כך ישראל בגלות – אינם ממלאים את תפקידם. אף קיום המצוות לפי הרמב"ן עיקרו בארץ ישראל, ובגלות המצוות אינן אלא מצד 'הציבי לך ציונים' – לשמר את הקשר למצוות ולהזכיר לנו את הרוממות והערכיות אליה אנו שייכים באמת [ויקרא יח, כה]. הניתוק מארץ ישראל הוא שורש הפיזור ושורש השיעבוד, ולעומת זאת, הימצאות ישראל בארצם מאפשרת את אחדות הכוחות ואת פיתוח הכוחות באין מפריע, כפי שנראה בהמשך.
לעומת זאת חז"ל מונים את החסרונות המובילים לגאולה. הפיזור וחסרון האחדות הם השורש ממנו תתחיל הגאולה, הם הנקודה המרכזית, כפי שיסביר המהר"ל בהמשך הפרק, בזכותם ישובו ישראל לגבולם ויתנערו משלטון זרים. השאיפה לאיחוד הפיזור היא עמוד התווך של האומה החפצה לאחד את העולם כולו סביב הקב"ה.

הרחבות
* קיבוץ יהודים בגלות – פיזור
כִּי מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל הֵם בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת יָצְאוּ מֵרְשׁוּתָם וְעוֹמְדִים בִּרְשׁוּת אַחֵר. המהר"ל מונה שלוש משמעויות של הגלות: פיזור, היות ישראל חוץ לארצם והיותם תחת שלטון זר. המהר"ל מקשר בין משמעויות אלה: "ודע כי עניין הגלות מה שישראל הם בין האומות, דאף אם הם אלף ביחד נקראו פזורים בין האומות". כשעם ישראל אינו עומד ברשות עצמו תחת ריבונו של עולם אלא תחת שלטון זרים, אין דבר שיאחד אותו והוא נחשב מפוזר גם אם למעשה מרוכזים יהודים רבים במקום אחד. בהתאם לרעיון זה מסביר המהר"ל את דברי הגמרא : "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור – כאילו פדה לי ולבני מבין האומות" [ברכות ח:]. כאשר עם ישראל מתאחד סביב עבודת ה' של הציבור, הוא קושר את עצמו לרשותו של הקב"ה ובכך הוא יוצא מרשותם של הגויים: "אמנם כאשר הם מתפללים עם הציבור והם מתאספים ומתקבצים אל ה', זהו יציאה מרשות האומות והתעלות מביניהם שהם יוצאים מרשות האומות אל ה'" (נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים א. עיין גם נתיב העבודה ה).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il