הגמרא בכתובות (מ'ט ע''ב) אומרת שאמנם חכמים שבאושא התקינו ''שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים'', אך חכמים אינם כופים אדם לקיים את התקנה הזו.

אמנם, אומרת הגמרא, שאם האב עשיר כופים אותו לפרנס את בניו, כמו שמצינו שרבא כפה את רב נתן בר אמי והוציא ממנו בעל כורחו ארבע מאות זוז לצדקה.

והקשו התוספות (ד''ה אכפייה) איך ייתכן שרבא הכריח את רב נתן לקיים את מצוות צדקה, הרי הגמרא בחולין (ק'י ע''ב) אומרת ש''כל מצוות עשה שמתן שכרה בצידה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה", כלומר שאם התורה מפרטת מה השכר על קיום המצווה אז בית דין לא כופה על כך, והרי צדקה, טוענים התוספות, היא מצווה שמתן שכרה נאמר במפורש בתורה - 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך'?

ותירצו התוספות:


א. רבא כפה אותו בדברים ולא בכוח פיזי.
ב. מדובר שבני העיר עשו קצבה כמה כל אחד נותן לצדקה ובמקרה שכזה ניתן לכפות.
ג. צדקה אינה רק מצוות עשה אלא גם לאו – 'לא תאמץ' ו'לא תקפוץ'.
ובשיטה מקובצת תירץ בשם הריטב''א:
ד. הגמרא בראש השנה (ו ע''א) דורשת מהפסוק 'מוצא שפתיך תשמור ועשית' שבית הדין כופה על מה שאדם מתחייב לתת לצדקה. ממשיך הריטב''א ואומר - ואע''פ שהפסוק מדבר על אדם שהתחייב, בכל זאת ניתן ללמוד ממנו גם למי שצריך לתת ולא התחייב על כך, כי הכפייה היא לא בגלל הנדר אלא בגלל צורך העניים.

כלומר הריטב''א טוען שמצוות צדקה חלוקה במהותה מכל שאר מצוות עשה – בכל מצוות עשה מטרתנו היא לדאוג לכך שאדם יקיים את המצווה שהוא מחויב בה. לכן מובן שכאשר התורה בעצמה מבטיחה שכר על קיום המצווה אין כבר צורך לכפייה של בית הדין, כי השכר הוא הזרז שצריך להיות לאדם כדי לקיים את המצווה. אבל בצדקה, אומר הריטב''א, מטרתנו אינה רק לדאוג לקיום המצווה של התורם, אלא גם לדאוג לצורכי העניים, ולכן ניתן לכפות גם כאשר האדם לא התחייב בכך.

תירוץ נוסף תירץ קצות החושן (סימן ר''צ).

ה. הכסף משנה כתב שאדם שהתחייב בצדקה נשתעבדו נכסיו לכך. ולכן, אומר הקצות, מובן מדוע כופין על מצוות צדקה, כי חכמים כופין אותו על שעבוד נכסיו ולא על קיום המצווה. כלומר, בשאר מצוות עשה אין שעבוד על הנכסים אלא רק מצווה, ולכן אין כופין כי על מצווה שנתפרש מתן שכרה אין כופין, אך בצדקה הכפייה היא על שעבוד הנכסים ולא על קיום המצווה.

וצריך להבין, מדוע התוספות והריטב''א לא תירצו את תירוצו של הקצות החושן, הרי לכאורה אם קיים על האדם חיוב ממוני לתת צדקה, למה שלא ישתעבדו נכסיו לכך ככל חוב הרובץ על האדם?
ותירץ הקהילות יעקב (בבא בתרא סימן ח') על פי הגמרא בחולין (ק'ל):
הגמרא אומרת ש'המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור' משום שזה 'ממון שאין לו תובעין'. כלומר התורה חייבה כל אדם מישראל לתת את מתנותיו לכהן מסוים, אך היא לא אמרה לו לאיזה כהן לתת. נמצא שלאף כהן אין יכולת לתבוע את הישראל כי הוא לא חייב לתת דווקא לו. לכן כיון שאין מי שיתבע אותו לא ניתן לחייבו ממון, וממילא המזיק מתנות כהונה פטור.
אותו דבר, אומר הקהילות יעקב, שייך גם בצדקה. אמנם אדם מחויב בצדקה אך אין לו חוב כלפי עני ספציפי, ולכן כיון שאין מי שיתבע אותו אין שעבוד נכסים, וממילא סוברים התוספות והריטב''א שלא ניתן לכפות על הצדקה מטעם שעבוד נכסים אלא רק מצד המצווה, ולכן הוצרכו לתרץ תירוצים אחרים לקושייתם. ואף על פי שבמקרה של כפייה על פרנסת ילדים זהו ממון שיש לו תובעין שהרי ברור שהילדים הם היעד של הצדקה, מכל מקום מצאנו בגמרא גם כפייה כללית על צדקה, גם במקרה שאין עניים מוגדרים, ולכן הוזקקו הראשונים לתרץ כל אחד כפי דרכו.

סיכום: הגמרא בכתובות אומרת שחכמים כופין אדם עשיר לתת מכספו לצדקה. והקשו הראשונים - הרי למדנו שכל 'מצוות עשה שמתן שכרה בצידה אין ב''ד מוזהרין עליה'? ותירצו תוספות: א. הכפייה היא בדברים בלבד. ב. מדובר שבני העיר נתנו קצבה לכל אחד כמה חובתו לתת לצדקה. ג. בצדקה נאמר בתורה גם לאו ('לא תאמץ' ו'לא תקפוץ') ולכן ניתן לכפות על מצווה זו. ד. הריטב''א תירץ שבצדקה כופין למען העניין ולא למען מילוי המצווה. ה. תירוץ נוסף תירץ הקצות שבצדקה קיים שעבוד נכסים על המתחייב בכך ולכן ניתן לכפות על שעבוד הנכסים. אמנם הקהילות יעקב חולק, שכיון שאין אף עני ספציפי שיכול לתבוע את המחויב, אין שעבוד נכסים.