ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מצא בגל ובכותל

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ג' ניסן התשע"ה

מצא בגל ובכותל

בבא מציעא דף כה ע"ב



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

המשנה אומרת שאם מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו, ואם מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו ומחציו ולפנים של בעל הבית. בברייתא מבואר שהטעם שבכותל ישן הרי אלו שלו מפני שמדובר שהעלה חלודה רבה "דשתיך טפי" ולכן יכול המוצא לומר שנשאר מימי האמוריים לפני שנכנסו ישראל לארץ ולא שייך לבעל הבית או לאבותיו.

גל וכותל ישנים
יש לשאול על הלכה זו שתי שאלות. ראשית, מדוע תולים דווקא באמוריים ולא באבותיו של בעל הבית. שנית, מדוע חצרו של בעל הבית לא זכתה לו בקניין חצר.
לגבי השאלה הראשונה, רש"י (ד"ה דשתיך) עונה שהואיל והעלה חלודה רבה ודאי הונח על ידי האמוריים ולא שייך לבעל הבית משום שבעל הבית לא היה משאירו זמן כל כך רב. אך קשה, שמא אבותיו השאירוהו ולא ידע מכך ולכן נשאר זמן רב. ואולי הבין שאם אבותיו הניחוהו גם הם לא היו משאירים זמן רב וכנראה סובר שלא עשוי שישכחוהו. אולם הרא"ש כותב שאף אם אבותיו גרו שם שנים רבות ויתכן שאבותיו הניחוהו מספיק שיש ספק ויתכן שאמוריים הניחוהו כדי שיוכל המוצא לזכות, משום שבעל הבית לא הוחזק בממון לעולם.
צריך להבין מדוע בעל הבית לא נחשב מוחזק וכן מדוע לא אומרים כמו במצא מטבעות כשורה, ששם הגמרא (כה ע"ב) נשארה בספק אם זהו דרך הינוח ויכריז או דרך נפילה והרי אלו שלו, ופוסק הרא"ש שמספק חייב להכריז משום שספק דאורייתא לחומרא, שלא כדעת הרמב"ם (גזילה ואבידה טז, ב) שפסק שלא יטול. רבי עקיבא איגר (כו ע"א ד"ה גמ' חולקין) כותב שצריך לדחוק שהואיל ואין סופו להימצא אין בחצר זו שם תפיסה עליו. לגבי הסתירה בין פסקי הרא"ש לא קשה כלל, כי שם על הצד שאכן הונח לא ידוע מי הניח ויש מצוות השבת אבידה, אך אצלנו על הצד שבעל הבית הניח אין זו אבידה כלל ואין כאן מצווה אלא ספק ממוני ככל הספיקות הממוניים שאומרים המוציא מחבר עליו הראיה. רש"י, שלא פירש כרא"ש, כנראה סבר שבעל הכותל כן נחשב מוחזק.

מדוע בעל הכותל לא קנה בקנין חצר?
לגבי שאלה זו רבו התירוצים בראשונים. התוס' (ד"ה דשתיך) והרא"ש בתירוצו הראשון מחדשים מכאן שאין חצר קונה דבר שיתכן שלא ימצאנו לעולם 1 , ומביאים לכך ראיות נוספות. אבן האז"ל (גזילה ואבידה טז, ח) ביאר שהטעם בכך הוא שנחשב כחצר שאינה משתמרת לדעתו. ובשיעורי רבי שמואל (סי' לד ס"ק א) ביאר שכלל אין לכך שם חצר לעניין קניינים כי הטעם שחצר קונה הוא שזו רשות המחזיקה עבור בעליה.
הרמב"ם (גזילה ואבידה טז, ח) מתרץ שהואיל והמטמון אינו ידוע לו ולא לאחרים הריהו אבוד ממנו ומכל אדם ודינו כדין זוטו של ים. וכתב שהדברים קל וחומר, "מה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם". הראב"ד השיג שיש לקל וחומר תשובה, משום שאבידה שבים – למי יזכה הים?! אבל אבידה שבגל ובכותל – הגל והכותל יזכו לבעליהם.
הרמב"ן , הרשב"א ו הרא"ש בתירוצו השני מתרצים שכשכבשו את הארץ זכו כל ישראל בשלל והיה לחלקו לכל ישראל ולא לבעל החצר שקיבל קרקע זו. הרמב"ן קיצר אולם הרשב"א והרא"ש מסיימים את הביאור, שלאחר זמן שעמדו שם כבר נעשה אבוד ממנו ומכל העולם, אך שוב לא קונה החצר לבעליה משום שבא לידה באיסור וחצרו אינה עדיפה מידו שאינה קונה כשבא לידה באיסור.
הרשב"א בשם הראב"ד כותב שאכן קונה אלא שמשנתנו עוסקת בגל וכותל הנמצאים בחורשות ואין להם בעלים. והרשב"א עצמו כתב שאינו מחוור. אמנם הראב"ד בהשגות (גזילה ואבידה טז, ח) תירץ באופן אחר וכתב שאינה חצר המשתמרת, ומסופקני אם כוונתו משום שעוברי אורח יכולים לקחת, כי קצת קשה על כך שהרי מוטמן ומוסתר ודומה לאשפה שאינה עשויה להיפנות שנחשב מתשמר. לכן אולי כוונתו כדברי התוס' שהואיל ויתכן מאוד שגם הוא עצמו לא ימצאנה לעולם לא נחשב כמשתמר עבורו. שוב ראיתי שנחלקו בכך האחרונים. המגיד משנה הבין כהבנה הראשונה, ולפיכך כתב שנפקא מינה בין הסבר הרמב"ם לראב"ד בחצר המשתמרת, כי הראב"ד מעמיד הלכה זו דווקא באינה משתמרת. לעומתו, אבן האז"ל כתב שהראב"ד עסק אף בחצר המשתתמרת וכוונתו כדברי התוס'.

'אתא לידיה באיסורא' בחצר

כאמור, הרשב"א והרא"ש כתבו שהחצר לא קונה משום שבא לידה באיסור, ולכאורה לכך התכוון גם הרמב"ן שקיצר בדבריו. החכמת שלמה מדייק ש התוס' חולקים על כך, משום שהם הביאו ראיה לכך שחצר אינה קונה דבר שיתכן שלא יימצא לעולם מהמוצא בחנות, והרי שם הגיע לחנות לפני שהתייאשו הבעלים, ולא לחינם הרא"ש השמיט ראיה זו.
כדי לדון בשאלה זו יש להקדים ולברר מהי הסברא בדין שכשבא ליד אדם באיסור אינו קונה. המלחמות (יד ע"ב בדפי הרי"ף) כותב שבגלל שהמוצא שומר עבור הבעלים ידו כיד הבעלים ונחשבת כברשותם ויאוש אינו תקף בדבר הנמצא ברשותם. והעירו רבי עקיבא איגר (כא ע"ב ד"ה והנה) והקצות (שסא ס"ק ב) שלדבריו לא תקשה קושיית התוס' בבבא קמא (סו ע"א) למה לסוברים שיאוש קונה בגזילה לא אומרים כמו במציאה שלא קונה משום שבא לידו באיסור, ומכח כך מחדשים שלדעתם גם במציאה קונה המוצא את גוף החפץ ורק את דמיו חייב להשיב. משמע שהתוס' הבינו שסברת הדין היא שונה 2 .
ב שיעורי רבי שמואל (סי' ה ס"ק ב) ביאר שלדעתם הואיל וכבר חל חיוב השבה שוב לא מועיל היאוש. כלומר, זה לא תלוי אם הם בפועל שומרים מרצונם אלא אם יש עליהם חיוב שמירה. הגר"ש רוזובסקי כותב שאין בכך סברא מדוע לא יפקע החיוב כשמתייאש אלא שכל עניין היאוש הוא דין מחודש של התורה ולכן אין להרחיבו מעבר למה שמפורש, אלא הוא נוהג רק במקום שלא נתחייב בהשבה, אולם נראה שכן ניתן לתת סברא בכך, שיאוש זה מצב בו החפץ מנותק מן האדם אך כשיש חיוב המוטל על אדם להשיבו לבעלים אין החפץ מנותק מן האדם, למרות שבפועל אין לו כעת כוונה להשיב. על כל פנים, לדעת המלחמות אין לדמות בין גזל שבפועל אינו שומר עבור הבעלים לבין אבידה שכן שומר עבורם ואילו לדעת התוס' יש לדמות משום שבשניהם מחוייב בהשבה.
במיוחס לריטב"א (כא ע"ב ד"ה בדבר) כותב שכאשר באה מציאה ליד אדם לפני יאוש שוב לא יועיל יאוש גם אם אחר כן יתן החפץ לאדם אחר. בשיעורי רבי שמואל (ס"ק ג) כותב שיובן רק אם הלך בדרכו של הרמב"ן, שהטעם הוא שלא מועיל יאוש כאשר יש מי ששומר עבורו, אולם לדעת התוס' שזהו גדר שלא חל יאוש הואיל וכבר נתחייב בהשבה לא יובן (בריטב"א החדשים (כא ע"ב ד"ה כי פליגי) אכן סובר בפירוש כרמב"ן, אך במיוחס לא הזכיר זאת).
אם נשוב לדין חצר – במבט ראשון נראה שהסברות הפוכות. דווקא לשיטת התוס' שהחיוב ההלכתי של ההשבה מונע מהיאוש לחול, היה צריך לומר שכאן שחצרו קונה עבורו אפילו ללא ידיעתו חלה עליו חובת ההשבה ושוב אין היאוש חל, ואילו לשיטת הרמב"ן שרק שמירה בפועל מונעת מהיאוש לחול, כאן שאינו מודע לקיום החפץ ואינו שומר עליו בפועל יחול היאוש. אולם באמת גם לשיטת התוס' לא מסתבר לומר 'אתא לידיה באיסורא' בחצר, שהרי כל עוד הבעלים לא מודע לכך שהחפץ ברשותו לא שייך לומר שמוטל עליו חיוב, ולכן יכול היאוש לחול. אם כן התוס' לשיטתם מיושבים אולם המלחמות לא.
ואכן החזון איש והאמרי משה (סי' לז אות ב) התקשו לשתי הסברות מדוע שייך לומר כן בחצר, הרי אם אינו מודע שהחפץ בחצרו גם אינו מחוייב בהשבה וגם אינו שומר בפועל, ותירצו שאמנם הטעם של 'אתא לידיה באיסורא' לא שייך בחצר אך מכל מקום לא תהא גדולה חצר מיד, והואיל ובמקום כזה יד לא קונה גם חצר שהיא מטעם יד לא תקנה. והדברים מדוייקים מאוד בלשון הרשב"א והרא"ש ששניהם לא הסתפקו בלכתוב שבא לחצר באיסור אלא האריכו וכתבו שלא עדיפה חצרו מידו ובידו לא היה מועיל.
הנתיבות (רסב ס"ק א) שואל מדוע בכלל יש בעיה בחצר של 'אתא לידיה באיסורא' הרי אדם מעוניין שהחצר תקנה לו זכויות ולא חובות, ואם כן אינו מעוניין שהחצר תקנה לו עד לאחר היאוש וממילא לא בא לידו באיסור. שאלה זו נכונה כמובן בין לרמב"ן ובין לתוס'. הנתיבות משיב ומחדש שאכן אם אינו מעוניין שהחצר תקנה לו אלא בא אחר כך ומגביה בידו זכה והרי אלו שלו, אולם כאן מדובר שרוצה שהחצר תקנה לו (כגון שרוצה להקדים ולקנות לפני שחברו יבוא ויגביה, ואם רוצה שהחצר תקנה עבורו ותהיה כידו הרי שהיא כבר קנתה משעה שהונח שם. אך רבי עקיבא איגר (השמטות כו ע"א ד"ה דשתיך) מקשה על תירוצו שהרי בתחילה לא היה נח לו שתקנה ורק לאחר היאוש נח לו, ומדוע שהחצר תקנה עבורו כבר משעה שהונח שם. רבי עקיבא איגר עצמו תירץ שבגלל שהתורה חייבה את המוצא להגביה אבידה ולהשיבה קונה לו חצרו בעל כרחו. החזון איש גם התקשה בכך ובהמשך לביאורו למעלה כתב שהואיל ובתחילה לא הייתה החצר לקנות משום שאינה עדיפה מיד, הרי זו יד פגומה ושוב אינה יכולה לקנות גם בהמשך. אך צריך עיון בטעם הדבר.

כותל חדש
בכותל חדש פוסקת המשנה שמחציו ולפנים של בעל הבית ומחציו ולחוץ של המוצא. רש"י מבאר שמדובר גם כאן בחלוד ולפיכך מחציו ולחוץ של מוצאו ולא אומרים שזהו דרך הינוח ולא יגע עד שיגיע עובר האורח שהניחו. בכל זאת נאמר שמחציו ולפנים של בעל הבית ולא אומרים שבעל הבית התייאש. הרמב"ן מנמק שאין יאוש חל בדבר הנמצא ברשותו, ואילו התוס' מנמקים שבעל הבית זוכר ימים רבים ולכן גם אם כבר חלוד אין זה סימן שבעל הבית התייאש. הרמב"ן מסביר על פי דבריו גם מדוע נאלצה הגמרא להעמיד את המקרה של כותל ישן במקרה שניתן לתלות באמוריים ולא אמרה סתם שמדובר בדבר ישן מאוד שגם בעל החצר כבר ודאי התייאש ממנו.
מתירוצם של התוס' מוכח שלדעתם כן ניתן להתייאש מדבר הנמצא ברשותו. לכאורה מתאימה שיטתם לשיטתם בבא קמא סו ע"א, כפי שהובא למעלה, ששם מיאנו לחלק בין גזל לאבידה שדווקא באבידה לא תופס יאוש בגלל שהמוצא שומרה עבור הבעלים ואין יאוש חל ברשותו. לפי זה אין הדברים מתיישבים עם חילוקו של רבי עקיבא איגר (כא ע"ב ד"ה והנה) שרצה לחדש שגם התוס' מודים עקרונית למלחמות שבאבידה לא חל בגלל ששומר האבידה לבעליה ואין יאוש ברשותו, אלא שההמלחמות סובר שגם באבידה בלי סימן נחשב שומר עבור בעליה והתוס' חלקו על כך. אך בשיעורי רבי שמואל (סי' ה ס"ק א) חילק בין המקרים, שלגבי אדם שמצא אבידה ושומרה עבור בעליה אין לכך כלל שם אבידה, ואילו בנמצאת בכותל בתוך חצר ללא ידיעת בעליה כן נחשבת אבידה, ולדבריו אין קושי על תירוצו של רבי עקיבא איגר.




^ 1.לשון הרא"ש שאינו עתיד להימצא, ולשון התוס' שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם.
^ 2.רעק"א עצמו חידש שהתוס' מודים עקרונית לסברתו אלא שנתקשו מדוע גם באבידה בלי סימן שבה אינו שומר עבור הבעלים לא מועיל היאוש לאחר שבא לידיו.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il