בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

מסכת כתובות דף נ'

undefined

הרב אורי בריליאנט

ה' ניסן התשע"ה
4 דק' קריאה 22 דק' האזנה



(נ. שליש עליון עד נא. במשנה)


חלק א – עוד תקנות אושא


א. חינוך בנחת ובנוקשות ללימוד תורה


עד גיל 12 – מתגלגל עם בנו, אח"כ – יורד עמו לחייו.


A. והרי רב הורה להלעיטו כמו שור כבר מגיל 6?


תשובות:



  1. יש הבדל בין סוגי הכפייה: מגיל 6 מלעיטו (="מתגלגל"), מגיל 12 רודה בו.

  2. יש הבדל בין התחומים: מגיל 6 כופין למקרא אך לא למשנה (רב), מגיל 12 כופין למשנה (אושא).


הערות:



  • איך זה מסתדר עם המשנה באבות – "בן 5 למקרא, בן 10 למשנה"?


תוספות – שם הכוונה לא כפייה, אלא מאיזה גיל מתחילים בנחת.



  • ראיה לחלוקה בין התחומים: אמו של אביי – מגיל 6 מקרא (בכפייה), מגיל 10 משנה (=בלא כפייה (תוס')).


[אגב, עוד מימרא של אמו של אביי –
רפואת ילד שביום הולדתו ה6:
ננשך ע"י עקרב: למשוח ולהשקות אותו בכיס המרה של עוף שנקרא דיה שעורבב בשכר.
נעקץ ע"י דבורה: למשוך ולהשקות אותו בסיב דקל שעורבב במים].


            B. לפני גיל 6?


            רב קטינא – שתי גרסאות:
            1. לא טוב
– מחלישו (האב רץ אחריו לרפאו ואינו מגיעו).
            2. טוב – יתקדם בלימודו (חבריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו).


            היחס בין שתי הגרסאות:
           
a. שתיהן נכונות – גם נחלש וגם לומד טוב.
           
b. תלוי בכוחו של הילד.


(נ. שליש תחתון)


ב. ר' יוסי בר"ח – תיקנו באושא – בעל בנכסי אשתו כלוקח למפרע


ולכן אם האשה מתה לפניו, הוא יורש את נכסיה לא מרגע המיתה, אלא כאילו לקחם כבר בנישואין, ולכן אם מכרה את השדה לאחר, הוא מוציא מיד הלקוחות.


(נ. 11-, חזרה לנושא המשנה על המצווה לזון את ילדיו)


חלק ב – דרשות על המצווה לזון את ילדיו



  1. אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת (תהלים קו) –


רבותינו ביבנה – הזן את ילדיו מעל גיל 6.


ר' שמואל ב"נ – המגדל יתומ/ה בביתו (הזנת ילדיו כנראה אינה כל כך צדקה...).


דרשות אגביות:



  1. הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד (תהלים קיב)


נרשם על לימוד תורה:


או – לומד ומלמד (שאפילו שעשה "צדקה" (לימד), התורה עדיין אצלו).


או – כותב תנ"ך ומשאילו לאחרים.



  1. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל (תהלים קכח)


מי שזוכה לנכדים זוכה ל:


גמרא - שאשת בנו לא תזדקק ליבום/חליצה,


ר' שמואל ב"נ - שלא יריבו על הירושה של בניו, כי ברור שהולך לבנים, משא"כ כשאין בנים אז מתחילים לחצים מצד קרובים שונים שיתן להם בחייו.


(נ: 1+)


חלק ג – האם הבנות גובות מזונות ממטלטלין?


הקדמות –



  • תנאי כתובה שהוזכרו במשנה:


בכתובה כאמור יש תקנה לבנות – שיזונו מנכסי האב המת,
ויש גם תקנה לבנים ("בנין דוכרין") שאם האם מתה ראשונה ואז האב, בניה יורשים תחילה את כתובתה (200 + תוספת), ואז את השאר חולקים כל האחים.


ודרש ר' אלעזר במשנה – שכשם שתקנת הבנים רק לאחר מיתת האב, כך תקנת הבנות.



  • תקנת "פרנסת הבנות" (נב:) זאת תקנה נוספת שאינה מתנאי הכתובה, שחוץ ממזונות, היורשים יתנו לבנות מנכסיו סכום שמעריכים שהאבא היה נותן לה אם היה חי.

  • האם גובים ממטלטלין?


את הכתובה עצמה – האישה גובה מקרקע,[1]



בנין דכרין – רק מקרקע.


מזונות הבנות – זה הנושא להלן.


"פרנסת הבנות" -


לשמואל - גם ממטלטלין, כי זה לא מתנאי הכתובה, שהרי זה לפי אומדן מה האב היה נותן.


רבא (נא. למעלה) רק מקרקע (אך תוספות – זה רק כשאי אפשר לאמוד את דעת האב, שאז זה כמו תנאי כתובה).


האם הבנות גובות מזונות ממטלטלין?


A. מחלוקת אמוראים:


רב המנונא – לא,


סברות:



  1. שהרי ראינו במשנה שיש הקבלה בין תקנת הבנים לבנות, ולכן כמו שתקנת הבנים רק מקרקע, כך גם הבנות.

  2. 2.[מקשה פני יהושע שלכאורה גם בלי ההקלה זה ברור, שהרי "תנאי כתובה ככתובה", וממילא גם הבנים וגם הבנות מקבלים רק מקרקע].

  3. אביי(נו: 3-) - קל וחומר מבעל חוב, הרי בעל חוב גובה מקרקעות גם מלוקחים, ובכל זאת לא גובה ממטלטלין, קל וחומר לבנות שלא גובות מלוקחים אלא רק מיורשים, שלא יגבו ממטלטלין.

  4. רב הורה ליתומים לתת לבנות מחיטים (מטלטלין) של העלייה,


רב יצחק בר יוסףכן (אמנם מעיקר הדין לא, אך תיקנו בעלייה שכן)


B. סיפורים:


והגמרא התלבטה האם זה היה:


פרנסה – ומובן שגם ממטלטלין, ו"עלייה" הכוונה שמשערים כמה האב היה נותן (שמואל),


אך לגבי מזונות אולי לא,


מזונות – ו"עלייה" הכוונה לפי התקנה שהתקינו בעלייה שיגבו גם ממטלטלין.


(וניסו ללמוד מכך שגם שמואל הורה לתת ממטלטלין, אך דוחים כי גם שם לא ברור במה מדובר,
ולכאורה נשאר ספק).


            (נ: מתחת לאמצע)



  1. אמוראים שרצו לגבות ממטלטלין ואמוראים אחרים ביטלו זאת ואמרו שלא:

  2. דייני נהרדעא ורב חנא בר ביזנא גבו, ורב נחמן אמר להם לבטל הדין!

  3. ר' אמי ור' אסי רצו לגבות, ור' יעקב בר אידי ביטל (כיון שלא ראינו שרי"ח ור"ל עשו כך).

  4. ר' אלעזר רצה לגבות (לא מן הדין אלא מרחמים), ור"ש בן אליקים חלק כי התלמידים יראו ויקבעו כך הלכה לדורות.

  5. רב יוסף אמר לתת מהתמרים,


אביי תקף אותו שלא נותנים ממטלטלין,


וענה רב יוסף שגם הוא התכוון לתמרים המחוברות ושעדיין צריכות לדקל, שנחשבות כקרקע.


(נא. 2+)



  1. רבא הורה לאפוטרופוס לתת ליתום מספיק אוכל גם ליתום וגם ליתומה.


והקשו – והרי רבא אמר שרק מקרקעות?


וענה – כמו שאם היתום רוצה שפחה, האפוטרופוס יתן לו וגם תאכל, כך גם את האחות ניתן להחשיב כשפחה, כיון שמן הסתם תגדלו, וממילא תקבל גם אוכל.


C. מחלוקת תנאים -


רבי – גם ממטלטלין,


רשב"א – רק מקרקע, וכן פוסק רבא (גם למזונות וגם לפרנסה).


 




[1] זה דין הגמרא, אך הגאונים תיקנו שגובה גם ממטלטלין.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il