ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבים לילדות

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא צו Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשע"ה

שבים לילדות


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל חי בן מזל טוב

כל חגי ישראל מהווים נדבך חשוב בחינוך הילדים. זיכרונות הילדות מהחג מלווים את הילד לימי בגרותו, וטעמם המתוק משמש כחוליה מרכזית ב'גירסא דינקותא', המחברת אותו לה' עד זקנה ושיבה. כל מבוגר, עוצם לעיתים את עיניו, ופרץ של נוסטלגיה מאחד החגים, מציף את ליבו ברגש של חמימות ומחבר אותו לחג ולדבר ה'.
ואם בכל החגים עסקינן, הרי שבתחום החינוך נוטל לו חג הפסח חלק בראש. במרכז ליל ה'סדר' עומד ה'מגיד' - סיפור יציאת מצרים, ויסודה של המצווה בציווי: "והגדת לבנך", מכאן ששורש המצווה בסיפור לילדים, ומשם התרחבה למצוות הסיפור לכולם (חינוך מצווה כא).
ואכן חז"ל תקנו שורת תקנות שמגמתן לחבר את הילדים, ובמיוחד את הילדים הקטנים, לסדר: נהגו לחלק קליות ואגוזים ('ממתקים' בימינו) בתחילת הסדר, כדי לעורר את התינוקות. רבי עקיבא היה שולח בערב פסח את תלמידיו לבתיהם, כדי שידאגו שהתינוקות ינוחו בערב הפסח, ויהיו ערניים בסדר. עניין זה היה כה חשוב לו, עד שהגמרא (פסחים קט) מציינת שרבי עקיבא היה מעמיד את תלמידיו מבית המדרש רק בערב יום כיפור ובערב פסח.
יתר על כן, הצורך לשתף ולעניין את הילדים הקטנים, משפיע ממש על מהלך הסדר. בתחילת הסדר אנו מטבילים את ה'כרפס' במי מלח. כולם מכירים את הרמז היפה על כך, ש- 'כרפס' אותיות ס' פרך, ובכך רומזים אנו ל- 60 ריבוא שעבדו במצריים בפרך. אכן רמז יפה, אך הטעם ההלכתי לכרפס הוא "כדי להתמיה את התינוקות, שיראו שינוי שאוכלין הירקות בטיבול, שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה, וישאלו על שינוי זה. שאמירת ההגדה מצוותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו, שנאמר כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' (משנה ברורה תעג, כא).
מיד לאחר הכרפס, מסלקים את הקערה. כיום, אנשים מכסים או מזיזים מעט את הקערה. אולם, מי שמתבונן בהנחיה ההלכתית המקורית ובטעמיה רואה שהמטרה היא לתת לילדים את התחושה שהסעודה הסתיימה. כביכול, מקפלים את הכול והולכים לישון, וכך הילדים מתעוררים לשאול שאלות.
פעם, באחד מלילות הסדר, אבי מורי נטל את הקערה מהשולחן, ואמר בקול – זהו, סיימנו, הולכים לישון! אחד הילדים הקטנים, קפץ ממקומו ושאל בתמימות – אבל למה? אבי מורי חייך ואמר – השנה זכינו ל'מה נשתנה' אמיתי!
מי שיתבונן בעיני ילד קטן, הפוגש לראשונה בחייו את ליל הסדר, בלי שהכינו אותו אליו מראש בגן או בבית הספר, יגלה שתחילת הסדר בנויה כך שתיצור תמיהה בלב הילד. הילד רגיל לסעודת שבת. ואכן, המשפחה מתיישבת בצוותא לשולחן, מקדשים על היין, הולכים ליטול ידיים. עד כאן – הכל כרגיל. והנה, לפתע, אוכלים כרפס במקום לבצוע על הלחם, מסלקים את השולחן, והסעודה מסתיימת (כביכול).
כמובן, הילד יקפוץ ממקומו ויתחיל לשאול שאלות. ובאמת – בדיוק במקום זה, שואלים – 'מה נשתנה', וכל הסדר אחר כך מ'עבדים היינו' ואילך, מהווה תשובה לשאלת הילד.
וכך כותב המשנה ברורה (תעב, נ) – "דעיקר המצווה הוא התשובה על שאלת בנו, וכמו שנאמר: והגדת לבנך". וכמובן, חז"ל תקנו כך את הסדר בעקבות הנחיית התורה לענות על שאלות הילדים, שהרי כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אשר שאלותיהם שונות זו מזו, ומי שאינו יודע לשאול – 'את פתח לו', ולכולם עלינו לענות תשובות מתאימות.
לעניין זה, יש השלכה מעשית ראשונה חשובה, הנוגעת גם להכנת ליל הסדר מראש. כיום, הילדים מגיעים כבר מוכנים לליל הסדר, ולא נצליח 'לעבוד' עליהם בהסרת הקערה בלבד. אולם, בכל זאת, כדאי שנתכנן מראש דרכים שונות ויצירתיות לגירוי הילדים הקטנים והגדולים לשאול שאלות ולהשתתף באופן פעיל בסדר.
אם נטפס מדרגה נוספת בעניין, נגלה שיש כאן גם השלכה שנייה הנוגעת למבוגרים עצמם. להלכה, גם אם אין ילד ששואל שאלות, הרי שהמבוגרים ישאלו זה את זה, ואם האדם נמצא לבדו, הוא שואל את עצמו. כך גם בסיפור יציאת מצריים, מדאורייתא כולם חייבים בסיפור יציאת מצריים, ואפילו מבוגר החוגג בגפו, מספר לעצמו. "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים...".
כלומר, המטבע היסודי של סיפור יציאת מצריים הוטבע בחותם המתאים לילדים, אך כבר מדאורייתא התפשט למבוגרים. נמצא שבפועל עיקר המצווה היא על מספר הסיפור ולא על שומע הסיפור, שהרי יש מצווה לספר את סיפור יציאת מצריים גם אם אין כלל שומע לסיפור.
נמצא, שבליל הסדר לפני ההעמקה בענייני יציאת מצרים, יש מימד שבו גם החכמים והנבונים שבים לסיפור הילדותי הראשוני והיסודי. כולם שואלים את שאלות התם של הילדים, ושבים לסיפור הפשוט של יציאת מצריים.
סיפור ראשוני וילדותי זה, אליו שב האדם הבוגר, מבטא את מקומו של חג הפסח. בחג זה אנו שבים ליציאת מצריים, שהיא יסוד האמונה היהודית, וזמן לידת עם ישראל. לפיכך ביום זה אנו שבים לסיפורים הראשוניים והפשוטים של ימי ילדותינו ולידת עמנו. פרץ הנוסטלגיה הילדותית פורץ בנו, ומעיר את ה'גירסא דינקותא' המחברת אותנו לה'.
לפיכך, בליל הסדר, בעת ה'מגיד' ו'אכילת המצה', מעבר לחידודים ולחידושים ודברי התורה העמוקים שנוסיף בסדר, נקדיש גם זמן לספר את הסיפור הפשוט של יציאת מצרים, ונחוש בליבנו את טעם הילדות וחוויית הראשוניות.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il