השבת אנו קוראים שתי פרשות, פרשת תצווה ופרשת זכור, והנה בפרשת זכור אנו מצווים למחות את זכר עמלק מתחת השמים - למחות את זכרו של העם אשר הכריז מלחמה על השי"ת ועל עמו, העם המנסה בכל הווייתו לסלק את האלוקים ואת נציגיו מן הארץ, והנה למרבה ההפתעה, בפרשתנו, אנו, כביכול, "מוחים" גם את זכרו של האדם הקדוש והענק אבי הנביאים – משה רבנו עליו השלום, וכך כתב בעל הטורים בתחילת פרשתנו (כז' כ'): " ואתה תצווה - לא הזכיר משה בזה הסדר (דהיינו, בפרשת תצווה), מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בו. והטעם, משום שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב' לב'), וקללת חכם אפילו על תנאי באה (מכות יא' א')" דהיינו, משה באהבתו את ישראל חפץ שימחה שמו יחד עם כל ישראל, אם ח"ו יעזוב הקב"ה את עמו, ואע"פ שהתבטלה הגזירה על ישראל נשאר רושם הקללה על משה ונמחה שמו ולכן לא הוזכר כלל בפרשתינו.
אמנם, אם נעמיק במחיית שם זו, נראה שהיא ברכה גדולה והינה ההיפך הגמור ממחיית שמו של עמלק, משום שעמלק בגאוותו וברשעותו כופר במציאות ה' והשגחתו בעולם, בתפיסתו של עמלק, הכל במקרה קורה "אשר קרך בדרך" , כמאמר הגמרא במסכת סוטה (דף ה') " כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם", ומכיון שיש סתירה בין מציאות השי"ת לקיומו של עמלק נצטווינו למחות את שמו של עמלק מן העולם, ואילו אצל משה רבינו אנו מוצאים את ההיפך, משה בענוותנותו, אינו מחשיב את עצמו כלל, אלא, הרי הוא צינור נקי ללא שום אינטרסים אישיים, עד כדי כך שנבואת משה הינה באספקלריא המאירה "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה"(יבמות מט'), דהיינו שעצמיותו של משה אינה מפרידה ומפסיקה כלל בינו לבין ה', ומחזה נבואתו הינו כמראה הניבט מבעד לחלון נקי וזך, וכך גם דברי ה' הנאמרים לעם על ידי משה רבינו הרי הם כדיבור ישיר של האלוקים לעם, ומשה בענוותנותו "נעלם" כביכול, וכאילו לא הוא המדבר אלא השי"ת בעצמו מדבר עם העם, ולכן, דווקא הפרשה בה אנו מצווים לבנות בית ומשכן לכבוד ה' בעולם הזה, היא הפרשה היחידה מאז שהופיע משה בתורה, שבה שמו של משה נמחה ואינו מוזכר כלל, ללמדנו שמשה, העניו מכל האדם, ודבר ה', אחד הם, ולפי זה, ישנם שני עניינים של מחיית שם – האחד, למחות את הגאווה המפרידה בין האדם לאלוקים וזו מצוות מחיית עמלק, והשני, להתאחד ולהתכלל בדבר ה' עד שלא יהיה האדם כדבר נפרד ועצמאי, אלא מתאחד ומתאחה לגמרי עם הטוב האלוקי, עד שאינו צריך כלל שם נפרד, ואם כן, מחיית שמו של משה אינה עונש, אלא שכר וברכה על מסירות נפשו למען עם ישראל, שהעצימה והגדילה את דמותו להיות כלי מושלם וזך לדבר ה', יהי רצון שנזכה תמיד להיות כלים ושליחים ראויים וזכים לדבר ה' בעולם.