^ 1.. טעה והתפלל בחצי שעה הראשונה שאחר חצות, נחלקו האחרונים אם יצא בדיעבד, למ"א לא יצא, ולפר"ח יצא. בשעה"צ רלג, ו, נשאר בצ"ע, ובכה"ח ב מסיק שכיוון שהתפילה מדרבנן, בספק מקילים ולא יחזור להתפלל. עוד נסתפקו, אם חצי שעה זו זמנית או קבועה. בשעה"צ רלג, ח, נוטה לומר שהיא זמנית.
^ 2.. כן נפסק במ"ב רלג, א, והרחיב בזה יחו"ד ד, יט. ויש עוד סברה להתפלל לכתחילה סמוך לשקיעה, עפ"י הגמ' ברכות כט, ב, שאמר ר' יוחנן, מצווה להתפלל עם דמדומי חמה, ופירש רש"י, דהיינו סמוך לשקיעה. וכן דעת ר"ח (הובא בהגה"מ פ"ב מהל' תפילה), ואע"פ דלייטו עלה במערבא, זהו כשמאחר ביותר, אבל לפני השקיעה מעט הוא הזמן המשובח. וכך נהג האר"י ז"ל. אמנם המהרש"א פירש את הגמ' על שחרית, שמצווה להתפלל עם דמדומי חמה, בהנץ. ועיין ביחו"ד ד, יט, שהביא כמה ראשונים שסוברים כרס"ג שעדיף להזדרז להתפלל מנחה מיד בתחילת זמנה. ועיין בפס"ת רלג, 11-12.
^ 3.. לדעת תר"י עד השקיעה היו זורקים את דם התמיד, ולרש"י גם בבין השמשות אפשר לזרוק את דם התמיד. בנוסף לכך, גם לסוברים שזריקת הדם עד השקיעה בלבד, יש אומרים שתפילת המנחה כנגד הקרבת איברי התמיד ומנחתו והקטורת של בין הערביים, שזמנם נמשך בדיעבד גם בבין השמשות. וכ"כ בהגה"מ ומנחת כהן. ואף אם לעניין זריקת הדם צריך להחמיר, שהוא ספק דאורייתא, לגבי תפילה שהיא דרבנן, הלכה כמיקל. ועוד, שלשיטת ר"ת בין השמשות מתחיל רק בשקיעה השניה שהיא חמישים ושמונה דקות וחצי אחר שקיעת החמה הנראית, נמצא שלדעתו הוא יום גמור. ואף שלמעשה איננו נוהגים כר"ת, כיוון שרבים כתבו כמותו, אפשר לצרף את שיטתו.
^ 4.. דעת הגר"א ומ"ב רלג, יד, וערוה"ש ט, שזמנה עד שקיעת החמה בלבד. אולם לדעת רוה"פ אפשר להתפלל גם בביהש"מ, וכן דעת שו"ע ורמ"א רלג, א, ושאגת אריה יז, וכן דעת רוה"פ, כמבואר ביחו"ד ה, כב; ו, ז; וביבי"א ח"ז לד; ובפס"ת רלג, ו.
14 דקות אחר השקיעה הוא זמן שתמיד לכל הדעות עדיין נמשך בו ביהש"מ, אמנם בדרך כלל ביהש"מ נמשך יותר זמן כמבואר להלן (כה, ה, 3), ועל פי המבואר שם אפשר להתפלל מנחה עד שהחמה תשקע מעבר לאופק 4.8 מעלות, שאז הוא זמן צאה"כ לדעה המקדימה, ועד אז נמשך זמן ביהש"מ לכל הדעות.
נחלקו האחרונים אם אפשר להתחיל מנחה בביהש"מ כאשר ידוע שהתפילה תסתיים אחר צאת הכוכבים (14 דקות מהשקיעה, וליתר דיוק 4.8 מעלות מעבר לאופק). בערוה"ש קי, ה, וארץ צבי קכא התירו, ובמ"א פט, ד, וכה"ח רלג, ה, אסרו. ונראה שאפשר לצרף את הסוברים שביהש"מ נמשך עד 6.2 מעלות, ואת דעת ר"ת, ולהתיר להתחיל להתפלל באותו הזמן, אבל להתחיל חזרת הש"ץ לא. (ועיין להלן כה, 3, יבי"א ז, לד, ופס"ת רלג, ז).
לעניין וידוי ונפילת אפיים, לדעת בן איש חי ש"ר כי תשא ח, אפשר לומר וידוי בכל בין השמשות, וי"ג מידות רחמים עד אמצע בין השמשות, אבל לגבי נפילת אפיים כתב באות יד, שב ואל תעשה עדיף ולא יפול על פניו בבין השמשות. וכ"כ בכה"ח קלא, כז, נא. אבל דעת רוה"פ כמובא למעלה.
^ 5.. למ"ב רלג, יד, עדיף להתפלל ביחיד לפני השקיעה, וכך נהגו להורות גדולי ליטא. לעומתם דעת רוב הפוסקים שעדיף להתפלל במניין, כמובא בפס"ת רלג, ו, וביחו"ד ה, כב. ולעניין חזרת הש"ץ, למ"ב פשיטא שלא יאמר, ובכה"ח רלב, ט, כתב עפ"י האר"י שיאמר חזרת הש"ץ גם אם תמשך אחר השקיעה, וכ"כ בערוה"ש רלב, ו; ויחו"ד שם. ועיין בפס"ת רלב, ב.
^ 6.. עיין בשבת ט, ב, שאסור להסתפר ולהיכנס למרחץ ולבורסקי ולאכול ולדין סמוך למנחה. ובגמרא דנו בזה. למעשה נחלקו הראשונים האם הכוונה לאסור מעשה גדול, כרחיצה ארוכה וסעודה גדולה, או שגם מעשה קטן כרחיצה קצרה וסעודה קטנה אסרו, שמא מסעודה קטנה יגרר לסעודה גדולה, וכן בשאר הדברים. עוד נחלקו, האם האיסור מחצות היום - חצי שעה לפני מנחה גדולה, או מסוף תשע שעות - חצי שעה לפני מנחה קטנה. רי"ף, רמב"ם ושו"ע מחמירים גם במעשה קטן סמוך למנחה גדולה (שו"ע רלב, ב). ור"ת ורא"ש אסרו מעשה גדול מסמוך למנחה גדולה, ומעשה קטן מסמוך למנחה קטנה (לגר"א זו הדעה העיקרית והיא הממוצעת). והמאור ורשב"א סוברים שדבר גדול וקטן אסורים רק מסמוך למנחה קטנה. ור"י סובר שדבר קטן לעולם מותר, ודבר גדול אסור מסמוך למנחה גדולה. והגהות מרדכי ומהרי"ו מקילים יותר, שרק דבר גדול אסור מסמוך למנחה קטנה, אבל דבר קטן מותר תמיד (וכתב הרמ"א רלב, ב, שכן נוהגים, אלא שראוי להחמיר בסעודה גדולה מחצות היום כר"ת, ועיין בכל זה ברמ"א רלב, ב, ומ"ב רלב, ה, וכן סעיפים כא-כו, וערוה"ש ח-טז). ובבאו"ה 'לבורסקי' כתב שכל המלאכות שעלולות להימשך זמן רב אסורות כבורסקי.
אלא שתמהו האחרונים, שלא מצינו שנזהרים בדברים הללו. ובערוה"ש טו, כתב טעם להקל מהירושלמי (לפיו כל הדינים הללו אינם להלכה). והעיקר נראה, שתנאי החיים וסוגי המלאכות השתנו, ולכן קשה לנו לקבוע את ההלכה לפי גדרי המלאכה והזמנים, אלא צריך לחזור לכלל הבסיסי, שלא להתחיל בדבר שעלול להסיח את הדעת עד שיעבור זמן המנחה, וככל שמדובר במלאכה יותר טורדת וסמוך יותר לסוף זמן מנחה, כך יש להיזהר יותר. ובמקום שיש שמש שמזכיר להתפלל, אין חשש, כדברי הרמ"א רלב, ב. וגם כשאין שמש, כתב בערוה"ש רלב, טז, שהרגיל להתפלל במניין קבוע, ורגיל להפסיק באמצע עבודתו או מסחרו, כיוון שאין חשש שישכח, מותר לו להתחיל בכל עבודה. וסומכים על סברתו. ועיין בפס"ת רלב, ג.
^ 7.. שו"ע רלב, ב; מ"ב יד-טז. ואמנם בס"ק יג, כתב שאם התחיל באיסור בחצי שעה הסמוכה למנחה קטנה, אף שמשער שיוכל להספיק להתפלל, צריך להפסיק מיד כשיגיע זמן מנחה קטנה. מ"מ הוסיף שעכשיו נוהגים להקל עפ"י הסברות שהובאו לעיל (מהרמ"א וערוה"ש). וכיוון שלא ברור מהו העיסוק שאסרו חכמים, ויש מקילים, וספק דרבנן לקולא, חזרתי לכלל היסודי, שהכל תלוי בשאלה אם יש חשש שישכח להתפלל מנחה. וכתבו במ"ב יג, וכה"ח כג, שכשצריך להפסיק ולהתפלל, הכוונה בשעה שיגיע זמן מנחה קטנה ולא לפני כן, שאז הוא עיקר זמן המנחה. אמנם לא נכנסתי לזה למעלה, מפני שעפ"י הרמ"א וערוה"ש, כשמתחיל עבודה או סעודה בזמן מנחה גדולה, אין חשש שישכח להתפלל. ומנגד, אם בכל זאת יש חשש שיגרר, אזי יש לחוש שאם ימתין עד זמן מנחה קטנה בסוף ישכח, ואזי מוטב שיתפלל מנחה מיד.
^ 8.. עפ"י דעת רי"ף ורמב"ם, כמבואר בהערה 6. ואף שבשו"ע רלב, ב, פסק כמותם, למעשה נהגו הספרדים להקל, עיין כה"ח ל, הליכות עולם (ויקהל ה'). אמנם לכתחילה טוב להחמיר להתפלל לפני הארוחה, כמבואר באור לציון ח"ב טו, א-ב, ויחו"ד ד, יט.
בשעת הדחק אפשר להקל לאכול סעודה רגילה גם בשלוש השעות (הזמניות) הסמוכות לשקיעה, גם כשאין לו שומר או שעון מעורר שיזכיר לו להתפלל. וזה בתנאי שהוא רגיל להתפלל במניין קבוע, כסברת ערוה"ש רלב, טז. וכן לדעת מהרי"ו כמובא במ"ב רלב, כו.
^ 9.. נחלקו הפוסקים בשאלה מה כולל היום, לשלטי גיבורים והגר"א ורוב הפוסקים מהנץ עד השקיעה, ולתרומת הדשן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. ולפי זה משתנה זמן פלג המנחה, האם שעה ורבע (זמניות) לפני השקיעה או לפני צאת הכוכבים. למעשה המנהג לחשב מהשקיעה, וכ"כ בלוח א"י ובכה"ח רלג, ז. אמנם משעה"צ משמע שחושש לכתחילה לשתי השיטות (רלג, ד, שעה"צ רלה, יד). אלא שיש לציין כי לשיטת תה"ד יש לחשב את צאה"כ כר"ת, היינו 72 דקות אחר השקיעה, כדי שחצות יהיה באמצע היום, כמבואר לעיל יא, 14. ולפי"ז פלג המנחה מעט לפני זמן השקיעה הנראית (בין שתי דקות לשמונה עשרה דקות, לפי עונות השנה). ועיין באש"י כז, הערה ח.