ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך תזריע

אישה כי תזריע

*תורת האדם לאחר תורת החי *שלושה שותפים *האישה לא מצווה על פריה ורביה *תזריע ולא תלד *טומאת יולדת *גאולה ראשונה וגאולה אחרונה *יסוד החינוך *הצדיק בכל יום עולה
הרב שמעון כהןניסן תשע"ה
4664
מוקדש לרפואת
ינון דוד בן טובה גיטל
לחץ להקדשת שיעור זה
תורת האדם לאחר תורת החי
בסוף פרשת שמיני למדנו על סימני בעלי החיים הכשרים, וכעת בפרשתנו, פרשת תזריע, אנחנו מתחילים לדבר על האדם.
"אשה כי תזריע - אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" 1 .
כשם שבסדר הבריאה האדם נברא אחרון, ביום השישי, וקדמו לו כל בעלי החיים, כך מסודרות גם פרשיות התורה כאן. חז"ל מבארים שהסיבה לכך שאדם נברא רק ביום השישי היא שלא ירום לבבו, "שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית" 2 . יחד עם זאת ניתן לראות בזה מעלה, האדם נברא על גבי כל מה שנברא בעולם וכבר משעת בריאתו הוא מתבונן ורואה שולחן ערוך לפניו ואומר: 'כל מה שנברא לא נברא אלא לכבודי' 3 . האדם הוא נזר הבריאה, הוא שייך אל התכלית, ולכן הוא נברא רק בסוף.

שלושה שותפים
פרשתנו פותחת בהופעה של חיים חדשים, בהולדתו של האדם ומתוך כך בטומאה הכרוכה בכך.
"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" 4 .
ישנם שלושה מרכיבים בפסוק: ההזרעה, הלידה והטומאה שבאה בעקבותיה. לכאורה חסר פה מרכיב חשוב ביותר - הבעל. סוף סוף אישה לא יכולה להתעבר אם אין לה בעל, מדוע לא נאמר 'איש כי יזריע וילדה אשתו זכר'?
חז"ל אומרים 5 :
"תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם - הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם".
יצירת הולד מתחילה מהקב"ה, רק לאחר שישנה יצירה אלקית, יכולה להתחיל השותפות עם האבא והאמא. יש כאן תיאור ביולוגי, הבעל משפיע על השלד, על הגידים, על הציפורניים ועל המוח, על כל היסודות הלבנים. לאישה לעומת זאת, ישנה השפעה על החלקים ששייכים למדרגת האודם, ולכן האישה מוציאה דם. הלובן והאודם שיש באדם, אלו תכונות פנימיות שמתבטאות בגילויים ביולוגיים, אך למעשה שורשן בעולם הנפשי של האדם. הקב"ה נותן את מימד החיים, את הנשמה.
כשמגיע זמנו של האדם להפטר מן העולם, הקב"ה כביכול יוצא מן העסק, ובכך הוא לוקח את כוח החיים, את הנשמה, וממילא את כוח הראות והשמיעה, את בינת הלב, את הילוך הרגליים וכו', ואז נשארים כשבעים קילו גרם של בשר, עצמות וגידים.

האישה לא מצווה על פריה ורביה
שאלנו: מדוע לא נאמר 'איש כי יזריע וילדה אשתו זכר'? לאן נעלם האיש בפרשיה הזו? שאלה זו מתחזקת לאור העובדה שלמעשה האישה כלל לא מצווה על פריה ורביה, מצוה זו מוטלת על הזכר ולא על הנקבה. הדבר קשה שכן הצד הנפשי של האישה כולו מלא תשוקה אל הבעל, "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" 6 , בדרך כלל אישה רוצה בלידה אפילו יותר מהבעל, הדבר בא לידי ביטוי בתפילתה המופלאה של חנה אשת אלקנה 7 :
"אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן; דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן? תן לי בן ואניק בהן".
לכל אבר בגוף יש תפקיד. אם יש איבר בגוף האדם שאינו ממלא את ייעודו, אז האדם מרגיש ריקנות מוחלטת, הוא מרגיש שבעצם אין לו יכולת מימוש.
ה"משך חכמה" בפרשת נח 8 כותב דבר נפלא, וזו לשונו:
"פרו ורבו וכו'. לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים 9 , כי משפטי ה' ודרכיו 'דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום', ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל. ומכל דבר האסור, לא מנעה התורה בסוגה ההיתר, כמו שאמרו פרק כל הבשר (חולין קט ע"ב). ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול. וכן לא מנעה המשגל מכל בניה לבד ממשה רבינו, לפי שלו היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו. ויותר מזה, במלחמה, בעת הנצחון, לגודל החום והרחבת הלב, ידע א-ל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפת תואר, והתירה התורה יפת תואר אשת איש, וכמאמרם ז"ל: 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע'. וכבר האריך בזה מחבר אחד. ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה, שפטרו מיבום מי שמתו בניו אחר כך, משום 'דרכיה דרכי נועם'".
התורה, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". התורה לא מעמיסה על האדם פעולה שאין בידו למלא. לכן יום כיפור חל רק פעם אחת בשנה ולא יותר, ולכן כשאדם יוצא למלחמה וחושק באישה יפת תואר, התורה לא עוצרת אותו, אלא מדריכה אותו כיצד לנהוג.
"ואם כן, נשים שמסתכנות בעיבור ולידה - ומשום זה אמרו מיתה שכיחא (עיין תוספות במסכת כתובות פג ע"ב ד"ה מיתה שכיחה) - לא גזרה התורה לצוות לפרות לרבות על האשה. וכן מותרת לשתות כוס עקרין, וכעובדא דיהודית דביתהו דרבי חנינא סוף הבא על יבמתו. רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש. ומצאנו לרחל שאמרה 'הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי'. ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף פרק הבא על יבמתו (סה ע"ב), דאין נשים מצוות בפריה ורביה מהכא, 'אני א-ל ש-די פרה ורבה' (בראשית לב, יא), ולא קאמר 'פרו ורבו'. היינו דבאדם וחוה שברך אותם קודם החטא שלא היה לה צער לידה, היה מצות שניהם בפריה וברביה, ואמר להם 'פרו ורבו' (בראשית א, כח). אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה, והיא רוב פעמים מסתכנת מזה, עד כי אמרו: בשעה שכורעת לילד קופצת אשה ונשבעת שלא תזדקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן (נדה לא ע"ב). לכן בנח, אף דכתיב 'ויאמר להם פרו ורבו', הלא כתיב קודם (שם) 'ויברך את נח ואת בניו', אבל נשיהם לא הזכיר, שאינם בכלל מצוה דפרו ורבו. וביעקב קאמר 'פרה ורבה', וזה נכון. ובמהרש"א סנהדרין נח הניח זה ב'ויש ליישב', וכוון לה, ודו"ק".
תהליך ההריון והלידה הוא תהליך שיש בו סכנה, יש מצבים מסובכים שעלולים להביא חלילה למותה של היולדת. התורה לא רוצה לצוות את האישה במצוה שעלולה להביא אותה לידי סכנה. על כל פנים נטע הבורא יתברך בליבה של האישה תשוקה מופלאה למציאות של המשכה וקיום האומה, וזה יותר חזק אצלה מהמוות. האישה מוכנה למסור את נפשה ובלבד שתזכה להיות שותפה בבנין בית ישראל.
ישנו טעם נוסף:
"עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפריה ורביה, משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה, ובנקבה עוד יותר, כמו שאמרו (קדושין מא ע"א): 'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו' (טוב לאישה לשבת עם בעלה מלשבת לבדה), ודי במה שהיא מוכרחת בטבע. ועל כן דעיקר המצוה היא כמו דתנן ביבמות (סא ע"א): לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: 'זכר ונקבה בראם', דאם נשא אשה ולא ילדה, מחויב ליקח אשה שיש לה בנים. ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע, וכיוצא בזה אמרו 'דרכיה דרכי נועם' כמו שכתבתי. ולכן לגזור על האשה כי תנשא לאיש ולא יוליד תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר, זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש, שיכול לישא עוד אחרת, עליו הטילה התורה מצוה. וזה המשך המאמרים שאמר רבי אליעזר ברבי שמעון סוף פרק הבא על יבמתו, ודו"ק".
הטעם השני הוא שהבורא יתברך ברא בלב האישה תשוקה פנימית טבעית להוציא מן הכוח אל הפועל את כוח ההולדה שניתן לה. תשוקה טבעית זו, יש בה עוצמה שמבחינה מסוימת היא גדולה יותר מכל ציווי. כשאדם מקבל ציווי עליו למלא אחר ציוויו ולשדל את עצמו לרצות בזה, אבל כשיש למישהו תשוקה למשהו, "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" 10 , יש בזה מימד שהוא יותר מכל גדר של מצוה, לכן אין צורך לצוות את האישה על כך.
לאור זאת מובנת הפתיחה ב"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" 11 . אמנם הבעל הוא זה שמצווה על פריה ורביה, אבל בעוצמת התשוקה שבלב האישה ישנה תביעה שהיא למעלה מן הציווי המוטל על הגבר.

תזריע ולא תלד
לאחר שעמדנו על משמעות הפתיחה ב"אישה", נבקש להבין את משמעות המילה "תזריע". מדוע נאמר "תזריע" ולא 'תלד'? על שאלה זו עומד "אור החיים" הקדוש 12 , וכה דבריו:
"אשה כי תזריע וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר 'כי תזריע וילדה' ולא הספיק לומר 'אשה כי תלד זכר'? ורבותנו ז"ל נחלקו (בתורת כהנים הכא): חכמים אומרים, למעט יוצא דופן כי צריך להיות הלידה במקום הזריעה, ורבי שמעון אומר, לרבות ילדתו מחוי.
...ויש עוד לאלוה מילין. ויתבאר על דרך אומרו: 'אחור וקדם צרתני' (תהלים קלט), ודרשו ז"ל (בראשית רבה א): 'אחור' - לכל המעשים, 'וקדם' - למעשה בראשית, דכתיב: 'ורוח אלקים מרחפת' וגו', הרי כי ב' יצירות באדם - יצירת הרוח ויצירת הגוף".
יש שני מרכיבים ביצירת האדם, יש רוח ויש גוף, "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" 13 .
"והנה בעת ההזרעה אמרו ז"ל (זוהר קדושים פ ע"א), כי כפי הכוונה אשר יכוין המזריע ימשיך לזרע הנפש, אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות - ימשיך לטפה נפש טמאה, ואם יחשוב בטהרה - ימשיך נפש קדושה, וצא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך עליו השלום אשר נשא בת נביא ולצד שחשבה האשה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לב' בניה (סנהדרין קד ע"א)".
כיצד נשא חזקיהו את בת הנביא? על כך מספרים חז"ל 14 שהקב"ה עשה פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו. חזקיהו היה צריך להיוועץ בישעיהו אם נהג כשורה בכך שלא נשא אישה, וישעיהו היה צריך להוכיחו על כך, אלא שכל אחד חיכה לרעהו, כל אחד טען שהשני הוא זה שצריך לטרוח ולבוא אליו והוכיח זאת מפסוקים בנביא. ביקש הקב"ה לפשר ביניהם, על כן הביא יסורים וחולי על חזקיהו ואמר לישעיהו ללכת לבקר את החולה מדין מצוות ביקור חולים. שאל חזקיהו את ישעיהו: מדוע נענשתי בעונש כה חמור? השיב ישעיהו: משום שלא נשאת אישה. אמר חזקיהו: ברוח הקודש ראיתי שיצאו ממני בנים שאינם הגונים, לכן לא חפצתי לשאת אישה. השיב ישעיהו: 'בהדי כבשי דרחמנא למה לך', אל לך לעסוק בסתרי הבורא, מה שנצטוית עליך לעשות, ומה שנוח לפני הבורא, יעשה. אמר חזקיהו: אם כך, תן לי את בתך לאישה ואולי תגרום זכותי וזכותך שיצאו ממני בנים הגונים. השיב ישעיהו: כבר נגזרה עליך גזירה שתמות במחלתך ולא תועיל נתינת בתי. אמר לו חזקיהו: 'כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא (דוד המלך), שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים', אלא עליו להתפלל מקירות ליבו ובכך להעביר את רוע הגזירה.
"אם כן עיקר הלידה שהיא המשכת הנפש לעובר היא בשעת ההזרעה, וקודם לה מלפניה, כי אחר הוצאת הזרע כבר קדם כח החושב שממנו יתהוה הזרע, והוא מאמר הכתוב 'כי תזריע וילדה', מודיע הכתוב כי עיקר הלידה היא בשעת ההזרעה, שכאשר תזריע כבר ילדה והיה מה שהיה, אם נפש טהורה אם לא, ואין תקוה להפך מה שכבר הוא, ומעתה מה שיתעצם האדם בבחינת הלידה הוא בשעת ההזרעה כי אז היא עיקר הלידה לבחינת הנפש שהוא העיקרית באדם, והויות הדבר והמצאתו, הגם שהוא נעלם, תקרא לידה".
כלומר כבר בשעה שהאיש והאישה מתייחדים הם יוצרים מציאות וקובעים אם נפשו של העובר שהולך כעת להיווצר תהיה טהורה.
"ומתוכיות דברינו אלה תשכיל אומרו (בראשית יב, ה): 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', שהם הנפשות שעשו בזיווגם, הגם שלא היתה שרה יולדת, כל זיקה וזיקה היו מולידים נפשות, והגם שלא נבנה הגוף להם לא מפני זה יכחד האמת. ואומרו 'זכר', רמז כי גם יש כח במוציאים בשעת ההזרעה להוליד זכר כפי הכוונה אשר יכוין להמשיך נפש מעלמא דדכורא".
אם כן ישנה תשוקה עזה שבוערת בליבה של האישה ותובעת מימוש של כלי ההולדה שניתנו לה. גם מבחינה ביולוגית יש לכך ביטוי עז, האישה נושאת את העֻבָּר בקרבה במשך תשעה חודשים. אם גבר היה מתבקש לקחת את הקיטבג שלו עשרים וארבע שעות ביממה במשך חודש ימים, הוא היה מתפרק לחלוטין. הכוח לסחוב הריון במשך תשעה חודשים ולדאוג שהכול בסדר, יש תנועות או אין תנועות, יש צירים או אין צירים, זהו כוח אלקי מיוחד שניתן לאישה. מהרגע הראשון בו מתפתח הריון ברחם האישה, היא זוכה לליווי אלקי צמוד, הלוא "שלושה שותפים באדם" והשותף הראשון הוא ריבונו של עולם. בורא עולם משרה שכינתו בתוך רחמה של האישה, לכן בשעת קריעת ים סוף "אפילו עוברין ממעי אימותיהן היו אומרים שירה" 15 . העֻבָּר, עוד לפני שהוא יוצא החוצה לאויר העולם, יש לו מציאות ויש לו הוויה, יש לו קדושה פנימית ויש לו דעת ה', "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" 16 . הריון זו מדרגה עליונה של חיים, זה תהליך של תשעה חודשים של השראת שכינה, של ליווי אלקי מתמיד.

טומאת יולדת
משמלאו ימי ההריון והאישה כורעת ללדת, עם צאת העֻבָּר לעולם באה טומאה על היולדת. טומאה זו דורשת הבנה, הלוא הטומאה שייכת אל המוות, ולעומתה ההולדה שייכת לתוספת החיים, המת הוא אבי אבות הטומאה כי הוא מסמל את חוסר החיים בעולם. טומאה, זו ריקנות של חיים. לכן זב מטמא, כי הוא מנוע מלייצר חיים. לכן גם בעל קרי מטמא, כי היה ביכולתו לייצר חיים והפוטנציאל הזה אבד מן העולם. גם טומאת נידה נובעת ממציאות של חיים שהיתה יכולה להיווצר ולבסוף לא נוצרה. מצורע, במעשיו הוא גורם פחיתות של חיים בעולם, הוא לא חי את הנורמאליות של החיים, ועל כן הוא מורחק מן המחנה. יש טומאה עד הערב ויש טומאת שבעת ימים, יש כל מיני סוגים של טומאות, הכול תלוי במדרגת החיסרון שהביא האדם לעולם.
רגע הלידה הוא רגע מופלא מלא אושר ושמחה, אבל יחד עם זאת זהו רגע שמביא עמו חלל גדול, כשהעֻבָּר יוצא ממעי אמו, ריבונו של עולם יוצא עמו. מדובר בטומאה חמורה, היולדת בן - טמאה טומאת לידה במשך שבעה ימים, והיולדת בת - טמאה טומאת לידה במשך שבועיים. להבדל שבין יולדת בן ליולדת בת יש טעמים עליונים, לא נכנס לזה, על כל פנים צריך לדעת שטומאה שאורכת שבועיים זו טומאה חמורה ביותר שאין לה אח ורע בדיני טומאה וטהרה, טומאת זב נמשכת שבעה ימים וכן טומאת מת, אבל אין עוד טומאה שאורכת שבועיים.
כאמור מדובר בטומאה של סילוק השכינה, במשך תשעה חודשים השכינה היתה דינמית וחיה במעי האישה, ולפתע הקב"ה מסלק את עצמו. האישה אמנם מרגישה אושר עליון בשעה שזוכה לחבוק את בנה, אבל ריבונו של עולם כבר לא נמצא בפנים, הוא נמצא עם הרך הנולד ומלווה אותו.

גאולה ראשונה וגאולה אחרונה
בתהליך הלידה עצמו יש חולשה של חיים, חיסרון של חיים, אנו לוקחים נשמה גדולה ומורידים אותה לגוף, אנו לוקחים נשמה אלקית ומכניסים אותה לגוף מלא תאוות ויצרים, מלא צער וייסורים. התהליך הזה שנקרא לידה, הוא תהליך מורכב, מצד אחד יש בו יצירה של חיים ומצד שני יש בו סילוק שכינה. במשך תשעה חודשים זכתה היולדת לליווי אלקי צמוד, וכעת בא שלב הניתוק.
מתוך דבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש הבנו מה כולל בתוכו תהליך ההריון והלידה. בהמשך הדברים כותב "אור החיים" הקדוש 17 :
"...עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל אשר מצינו שנקראת 'אשה' בדברי הנביאים, דכתיב: 'כי בועליך עושיך' (ישעיה נד, ה), וכתיב: 'ואשת נעורים' (שם), וכתיב: 'וארשתיך לי' וגו' (הושע ב, כא), 'איזה ספר כריתות' וגו' (ישעיה נ, א), ועליה אומר הכתוב: 'אשה כי תזריע', פירוש הזרעת מצוות ומעשים טובים, על דרך אומרו: 'זרעו לכם לצדקה' (הושע י, יב). 'וילדה זכר', פירוש תהיה הולדתה זכר, פירוש, דע כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה והתורה מיחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר, והודיע הכתוב, כי אם כנסת ישראל 'תזריע', ודאי שתוליד הדרגות עליונות, והוא מאמרם רז"ל (סנהדרין צח, שמות רבה פרשה טו כאן) עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה' בביאת הגואל אם ישראל יזכו על ידי מעשיהם הכשרים, ויכוין להבדיל בין הגאולה המחוכה לגאולה שעברה של מצרים שהיו ישראל ערום ועריה, גם אמר הכתוב: 'גוי מקרב גוי' (דברים ד, לד), ואותה גאולה תכליתה לא עמד, כי נחרב הבית וגלו והיה מה שהיה, ואין טובה זו בבחינת זכר, אבל הגאולה העתידה, לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, דכתיב: 'לא תשכח מפי זרעו' (דברים לא, כא), על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח".
קושי הלשון בפסוק מביא את "אור החיים" הקדוש לעסוק בנתיבי גאולתם של ישראל. כשכנסת ישראל זורעת מצוות ומעשים טובים היא זוכה למדרגה עליונה ביותר. ישנה מדרגה של "שירה חדשה שבחו גאולים" וישנה מדרגה של "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" 18 , ישנה 'שירה' בלשון נקבה וישנו 'שיר' בלשון זכר, אצל הנקבה יש ייסורים של הריון ולידה, ולעומתה אצל הזכר יש איזו שהיא קיומיות, וכדברי התוספות במסכת פסחים: "כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער" 19 .
"ואומרו 'וטמאה' וגו', כאן רמז תיקון אשר יעשה ה' להשיג בחינת הזכר, כי ז' שנים יכונן חבלי משיח, כאומרם (סנהדרין צז ע"א) ז"ל: שבוע שבן דוד בא וכו' ליסרם ולזקקם, והוא אומרו 'וטמאה', יחס היסור לבחינת הטומאה כי הוא הטמא הוא המיסר, ואמר 'ז' ימים', פירוש שבע שנים, על דרך אומרו (כתובות נז ע"ב): תשב הנערה אתנו ימים או עשור. ואמרו ז"ל: ימים שנה, וביום השמיני וגו', פירוש שאחר עבור ז' שנים בהתחלת יום השמיני, ימול בשר ערלתו, כי אז יעביר ה' בחינת הערלה מהעולם, דכתיב: 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ', וזה יהיה בשנה ח', וידוע הוא בחינת הערלה שהיא הקליפה".
"אור החיים" הקדוש מוצא רמז בפסוקים הללו לתהליך גאולתם של ישראל. כל דברי הנביאים מלאים בדימויים הנוגעים ליחס המיוחד שבין כנסת ישראל לקב"ה, "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ" 20 , "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹקַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" 21 , "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ" 22 . מדובר ביחס מיוחד, יחס של חתן וכלה, איש ואישה, והאישה הזו נדרשת להזריע זכר, הזכריות היא ביטוי למשהו נצחי שתמיד יש לו זֵכֶר, והכלה לעומת זאת מסמלת את הדבר הזמני שהולך וְכַלֵּה. כשכנסת ישראל עסוקה בנצח, בתורה ומצוות, היא עסוקה בעצם בקיומיות של העולם, ואם המחשבות מוקדשות חלילה לתאוות בהמיות, אז התוצאה היא חורבן.

יסוד החינוך
דומני שברמה הפרטית, התיקון המיוחד שמתקנת היולדת בטומאתה, נוגע ביסוד החינוך. אם נתבונן בפרק המופלא של "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" 23 נגלה שהוא מתחיל ב"דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ. מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי" 24 . 'למואל' זה כינוי לשלמה המלך, שלמה המלך חותם את ספר משלי בדברי המוסר של אמו, אמו מייסרת אותו בדברי מוסר ואומרת לו: אתה הבן שלי ולא של אבא שלך, אם לא תלך בדרך הישר, לא יאשימו את אבא שלך, כי אבא שלך צדיק, יגידו שזה כנראה בגלל האמא, לכן עליך להזהר. המילה 'ייסורים' נגזרת מהשורש יס"ר, יש שני שורשים שמאוד מזכירים את השורש יס"ר והם: יש"ר ויצ"ר. יצירה, פירושה לקיחת דבר שאין לו צורה והפיכתו לדבר שיש לו משמעות. אדם שלוקח גוש מתכת, יכול לחשוב שבעצם אין בו כלום והוא מיותר, אבל אם יתבונן בפוטנציאל שגלום בו יגלה שהגוש הסתמי הזה יכול להיות מזלג, כף, כפית, סכין, טוריה וכדו', כל כך הרבה גלום בו, ואז הוא מיישר אותו והופך אותו לדבר מאוד מאוד מסוים, הוא לוקח את עי"ן-הפועל של השורש יצ"ר והופך אותה ליש"ר. כשהאם מייסרת את בנה היא בעצם מיישרת ומייצרת אותו מחדש, היא לוקחת את כל הכוחות שיש בבן ומנתבת אותם והופכת אותם ליצירה ישרה ובעלת משמעות.
אמו של שלמה מלמדת אותנו מי היא 'אשת חיל', אשה כזו שמסוגלת לגלות את כוחות החיים שטמונים בילדיה וליישר ולנתב אותם בחכמה, בתבונה ובמסירות נפש, בצורה ישרה, זו היא 'אשת חיל'.
היסוד החינוכי הזה אינו נוגע רק לפרט אלא גם לכלל. הקב"ה מייסר אותנו ומיישר אותנו, כדי שבסופו של דבר נגיע לשלמות גדולה יותר, לכן אומר "אור החיים" הקדוש, שבמילים "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה" 25 ניתן למצוא רמז גם ליחס הראוי בין כנסת ישראל לריבונו של עולם.

הצדיק בכל יום עולה
נסיים בדברים נפלאים שכותב רבי אלימלך מליז'נסק 26 , מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריץ', תלמידו הגדול של הבעש"ט, בספרו "נועם אלימלך" 27 , זו לשונו:
"אשה כי תזריע וילדה זכר כו'. דהנה כתיב: 'יום ליום יביע אומר' (תהלים יט, ג), נראה לי דהנה בני אדם ההולכים שובב בדרך לבם אחר שטותיהם והבליהם, אז אין הפרש אצלו, וכמו שהיה מתנהג יום אתמול כן היום כן מחר ולא יוסיף דעת ושכל כלל. אבל הצדיקים ההולכים בדרכי השם יתברך ועבודתו, אז כל יום ויום יבין וישכיל יותר ויותר מה שלא השכיל אתמול, ובכל יום יוסיף פיו לדבר חכמות ואמרי נועם בחכמות אלקות ורוממותו עד אין תכלית.
וזהו 'יום ליום יביע', לשון 'מים תבעה אש' (ישעיה סד, א), שנעשה כמין אבעבועות הנגבהים למעלה. כמו כן הצדיק בכל יום עולה לו אמירה נעימה יתירה מיום אתמול, שיום אתמול שנהג בקדושה גורם לו קדושה יתירה ליום הבא אחריו, רק שצריך האדם לילך ממדרגה למדרגה, דהיינו שמתחילה צריך לתקן מדותיו ואת חטאת נעוריו, וזה נקרא בשם נקבות, ואחר כך יבא אל הקדושה עליונה הנקרא בשם דוכרא שהוא כלי שלם ומלא בקדושתו יתברך שמו.
וזהו 'אשה כי תזריע', פירוש, אשה מזרעת תחילה, וכפירוש רש"י, דהיינו שיתחיל מקצה התחתון לתקן את אשר פגם ואז 'וילדה זכר' כנ"ל, יבא אל קדושה רבה הנקרא בשם זכר".
בספר "סידורו של שבת" 28 מובא סיפור מופלא על רב סעדיה גאון. הרבה מבעלי המוסר מביאים את הסיפור הזה בספריהם ומכנים אותו "תשובת רב סעדיה גאון", והרי הסיפור:
"שמעתי בשם רב סעדיה גאון, שפעם אחת בא אצלו אחד מתלמידיו פתאום בלילה ומצא אותו שהיה מתגלגל בשלג, והיה התלמיד עומד משתומם ונחרד ונרתת, ואמר לו: רבי רבי, כלום ח"ו אתם צריכין לתשובה ביסורים וסיגופים גדולים כאלה, ואם הדרת כבודו שמעולם נשמר מכל ליכלוך והרהור עבירה מסגף עצמו כך, מה נעשה עוד אנחנו איזובי קיר מלאים פשעים ועוונות מנעורינו, הלא לא יספיקו לנו כל מיני צער ויסורים בסיגופים גדולים מרים כמות, לפי ערך הדרת מעלת כבוד תורתו, שיהיה צריך לגילגול שלג.
והשיב לו: תדע שמעולם לא עשיתי כזאת, כי ידעתי בנפשי שלא עברתי על עבירה כזו ח"ו שאהיה צריך לכזה, ואך למדתי דרך הזה מבעל הבית אחד שבאתי לבית מלונו ונתאכסנתי אצלו, והוא לא היה מכיר בי אם אני בעל תורה או לא, וכבדני בערך הכבוד שעושין לכל אדם מהמוני עם בני ישראל. ואחר כך יצא הקול בעיר שאני באתי לשם. ונתאספו כל בני העיר, אנשים ונשים וטף, ובאו כולם לכבודי כדרך אנשי ישראל שכבוד תלמיד חכם יקר בעיניהם, וכולם מכבדין אותי ומספרין בשבחי ומשמשין אותי למאוד.
ובראות הבעל הבית שכן הוא, התחיל גם הוא אחר כך לכבדני בכבוד גדול נורא מאוד ולעשות לי כל מיני יקר וגדולה כפי השגת ידו ויותר.
וכשרציתי לצאת משם לשום לדרך פעמי וכל בני הקהילה עומדים ללויני, ויפול הבעל הבית לפני רגלי, ויבך ויתחנן לי לאמור: ימחול נא כבוד תורתו לי על כבודו. ואמרתי לו: הלוא כל הכבוד הזה עשית לי מאשר היה בידך ובכוחך לעשות, ומה היית יכול לעשות עוד בכבודי. והשיבני: אני מפייסו על השעה הראשונה, שלא הייתי יודע במעלות גדולת אדוני מורי ורבי, ולא כבדתיו בכבוד הראוי לכבודו הרמתה, רק כפי שמכבדין שארי אנשים, על זה אני נופל לפני רגלי אדוני מורי ורבי ומבקש מלפניו: יסלח אדוני לעבדו על מעט הכבוד שעשיתי לו, שלא ידעתי אז בגדולת אדוני מורי ורבי.
ואלה הדברים נכנסו בתוך מעמקי לבי, אם בכבוד בשר ודם נפל לפני בבכי ובתחנונים שאסלח לו על העבר, מכל שכן דכל שכן בגדולת יוצר בראשית, שידעתי בטיב אשר עתה נתרבה הדעת וההכרה אצלי ביותר ויותר מאשר ידעתיו מאז, ועתה גדלה עבודתי ויראתי ואהבתי אליו ביתר שאת, לפי ערך גדולת ההכרה בו. ועל העבר אני מתחנן ומבקש מלפניו ומסגף עצמי בסגופים האלה, שימחול לי על מיעוט עבודתי וקטנות יראתי ואהבתי בימים שעברו, כי מצטער הוא מאוד לפי ערך העבודה שראוי לעבדו בפחד ובאימה כאשר עתה אני מכיר בו.
ולא זו בלבד שהוא בחינה הכלליות תשובה על העבר אף גם בעזרת ה' יתברך בכל יום ויום אני מכיר יותר בגדולתו לפי שכלי, ועבודה רבה נוספת אלי בכל עת, ובכל יום אני מתחרט ועושה תשובה שלימה על יום אתמול כי יעבור במיעוט הכבוד הראוי, לפי אשר ידעתי ביום זה.
ונמצא אתה למד מזה, שיש עוד בחינת התשובה עילאה העולה על כולנה, שלא יצטרך לבחינת ריחוק מאתו יתברך, רק בכל יום תמיד כשיתוודע אצלו ביותר ויותר מגדולת יוצר כל וחיוב עבודתו אליו, יעשה תשובה ויתחרט על ימים הראשונים שהלכו להם במעט עבודה מאשר עתה, ובזה יזכה לשלימות אור מידת הבינה, יפיץ עליו ענן אורה, יאיר פניה אתו סלה, והיה לו כנוגה צדקה, וישועתה כלפיד יבער, באברתה יסך עליו, ותחת כנפיה יחסה, ויקוים בו יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, כי לא התרחק אף רגע מאלקיו, והיה תמיד ה' אלקיו עמו".
אם כן לפי רס"ג ישנה מדרגה במדרגות התשובה, בה נדרשים אנו להתחרט על זה שאתמול לא היינו מה שאנחנו היום. הלוא יכולנו כבר אתמול להספיק להגיע למה שאנחנו היום, והיום יכולנו להמשיך הלאה ולהיות מה שנהיה מחר. צדיקים נמצאים כל הזמן בתנועה, אדם מתחיל במדרגת 'נוקבא' ומתקדם עד שמגיע למדרגת 'זכר', עד שנהיה כלי שלם מלא בקדושתו יתברך.




^ 1.רש"י ויקרא יב, ב.
^ 2.סנהדרין לח ע"א.
^ 3.ראה סנהדרין לז ע"א.
^ 4.ויקרא יב, ב.
^ 5.נידה לא ע"א.
^ 6.בראשית ג, טז.
^ 7.ברכות לא ע"ב.
^ 8.משך חכמה בראשית ט, ז ד"ה פרו ורבו.
^ 9.למרות הפטור מעצם קיום המצוה, בכל זאת אנו מוצאים אצל האישה שייכות למצוה (מלבד העובדה שבלעדיה אין האיש יכול לקיים את המצוה), שכן גם עליה נאמר הכלל "מצוה בה יותר מבשלוחה", כלומר מוטב שתתקדש בעצמה ולא על ידי שליח (ראה קידושין מא ע"א). כמו כן נפסק ב"מגן אברהם" (קנג, סק"ט) שהדין שמוכרים ספר תורה כדי להשיא יתומים, חל גם על יתומות, משום שגם אישה חייבת במצוות 'לשבת יצרה'.
^ 10.בראשית ג, טז.
^ 11.ויקרא יב, ב.
^ 12.אור החיים ויקרא יב, ב.
^ 13.בראשית ב, ז.
^ 14.ברכות י ע"א.
^ 15.ירושלמי סוטה פ"ה, ה"ד.
^ 16.ירמיה א, ה.
^ 17.אור החיים ויקרא יב, ב.
^ 18.תהלים צו, א.
^ 19.תוספות פסחים קטז ע"ב ד"ה ה"ג ונאמר לפניו.
^ 20.ישעיה סב, ה.
^ 21.ישעיה סא, י.
^ 22.ירמיה ב, ב.
^ 23.משלי לא, י.
^ 24.משלי לא, א-ב.
^ 25.ויקרא יב, ב.
^ 26. רבי אלימלך ליפמן (פולין-ליז'נסק), תע"ז-תקמ"ז - תלמידו של "המגיד", רבי דב בר ממזריץ', תלמידו הגדול של הבעש"ט. במשך שמונה שנים נדד במקומות שונים עם אחיו הצדיק רבי זושא מאניפולי, ואחר כך התיישב בליז'נסק, שבזכותו הפכה לעיר חסידות מרכזית. הירבה במעשי צדקה וחסד, ונהג מנהגי פרישות וסיגוף. בין תלמידיו נמנו רבי יעקב יצחק הלוי "החוזה מלובלין", רבי ישראל "המגיד מקוז'ניץ" ורבי אברהם יהושע השיל מאפטא. בנו רבי אלעזר מילא את מקומו בליז'נסק וערך את ספרו "נועם אלימלך", שהוא מספרי היסוד של החסידות.
^ 27.נועם אלימלך פרשת תזריע ד"ה אישה כי תזריע.
^ 28.סידורו של שבת לאדמו"ר רבי חיים מצ'רנוביץ ח"ב דרוש ג פרק ג, אות ה.


עוד בנושא תזריע

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il