ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה מבצע "צוק איתן"
מוקדש לעלוי נשמת
דינה בת הרב שלום וחיה בת בנימין זאב
לחץ להקדשת שיעור זה
ביום שישי, כ' בתמוז תשע"ד, שלוש שעות לפני כניסת השבת, קם יוסי ממנוחתו והתכונן לקראת הישורת האחרונה שלפני בוא המלכה. שיחת הטלפון שהגיעה תפסה אותו מנומנם.
"שלום", נשמע קול נשי, "אני מדברת מבסיס הרבנות הצבאית".
"שלום", ענה יוסי.
"תראה, אתה צריך להגיע לכאן ביום ראשון בשמונה בבוקר. זה צו שמונה!"
"אהה... הבנתי. טוב, בסדר", השיב יוסי, חצי מנומנם.
"שבת שלום".
השיחה הסתיימה. יוסי הבין שאין זה חלום והחל לעכל את דבריה. האמת היא שמאז שצה"ל נכנס קרקעית לרצועת עזה לילה קודם כן, הוא היה מוכן נפשית לקריאה. היחידה שלו, המהווה כוח של אנשי מילואים מהרבנות הצבאית, מופקדת על הטיפול בחללים בשעת מלחמה. היה לו ברור שיחידתו תיקרא לדגל, על כל צרה שלא תבוא.
הוא התנחם בכך שלפחות יעשה את השבת עם בני משפחתו, ומאידך לבו הלם בחזקה והמחשבות התרוצצו בראשו, אף על פי שניסה להסיח את דעתו מהן.
ביום ראשון בבוקר השכים קום ויצא לכיוון המתקן שבו הוא משרת, מרחק כמה שעות מביתו שבחבל בנימין. כל הדרך תהה בקרבו מה עומד להתרחש. שמועות רצו באוויר אודות אירועים קשים ומרובי חללים. הוא החל להפנים...
בהגיעו לבסיס הצטרף מיד לאחת החוליות, כאשר המטרה הייתה ריענון הזיכרון בכל מה שנוגע לפעולות הנדרשות אם יגיעו חללים. במהרה התברר ליוסי ולחבריו שאמנם כן, שהפעם זה לא אימון, הפעם זה יהיה שונה מכל מה שהכירו. הפעם מדובר בחללי קרבות, ברמה ובהיקף שלא פגשו.
כמה שעות אחר כך הגיע האמבולנס הראשון אל רחבת המתקן. החיילים המתינו לו בדריכות גדולה, וכמעט קפאו על מקומם כאשר נכנס. פני הנהג אמרו הכול. בשקט, בכובד ראש ובקצירת האומר הכניסו את המיטה לתוך המתקן, והחלו לפעול כפי הנדרש, בשילוב עם הגורמים הבכירים האחרים שהיו במקום. למרות ההלם שאחז בהם התאמצו לשמור על קור רוח, על מנת לפעול במקצועיות ובמהירות ככל שיכלו.
וכך, במשך כשבועיים, חזר המחזה על עצמו. ביום ובלילה, בבוקר ובערב, אמבולנסים בלי הפסקה, עשרות חללים, מראות קשים, כאב גדול באוויר וקבוצת חיילים שיודעת שזכות גדולה נפלה בחלקה לטפל בקדושים הללו, תוך שמירה מרבית על כבודם.
כמובן שיוסי, כחבריו, לא יכול היה להישאר אדיש למה שמתרחש. כל מיני מחשבות רצו בראשו: על חיילים צעירים, בחורי חמד, שכבר לא ישובו לביתם. על המשפחות, שזה עתה איבדו את יקיריהן ויצטרכו לשאת את האובדן כל ימיהם. לא פעם כאשר ניצב לנוכח החללים, נזכר בפסוק "ייוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך". הוא הרגיש שכאן הוא פוגש את הפסוק הזה כפשוטו. לבו, כמעט באופן אוטומטי, זעק את הזעקה לריבונו של עולם.
עם הכאב והצער שלא הִרפו, חווה יוסי גם התרוממות רוח גדולה. הוא הרגיש שעוצמתם הרוחנית של החללים - קדושי עליון שמסרו נפשם למען הכלל - כאילו מקרינה גם מסביבם. באחד המקרים הביט יוסי בפניהם של החללים והרגיש הארה מיוחדת, משהו כלל לא מוסבר, אור גדול. לא בכדי, חשב, אמרו חז"ל שהרוגי מלכות אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. העוצמה הזאת חיזקה אותו.
במקרה אחר גילה בכיסו של אחד מהקדושים, שהיה בחור ישיבה, חוברת הדרכה הלכתית לתשעת הימים שחולקה לחיילים על ידי הרבנות הצבאית. בנוסף לכך היו מקופלים שם דפי לימוד שונים ותפילות. הוא קרא לקצין בכיר מהרבנות הצבאית, שהיה בחדר, ושניהם נדהמו לנוכח תורה וגבורה, ספרא וסייפא, המקופלים יחד בנשמה טהורה שעלתה למרומים.
במהלך הלחימה הקרקעית במסגרת מבצע 'צוק איתן' הגיעו לשערי המתקן 64 חללים בסך הכול, כולם קדושים וטהורים. ובכל פעם - האמבולנסים, החללים, המראות והתחושות הנלוות.
כשבועיים לאחר תום המבצע, ארגנו חברי קהילתו של יוסי קידושא רבא, כאשר גולת הכותרת הייתה הודאה לקדוש ברוך הוא על כל הניסים הגדולים שעטפו את עם ישראל בכלל ואת החיילים בעזה בפרט במהלך המבצע. יוסי, ש'צוק איתן' הפרטי שלו עדיין סער בקרבו, התקשה לשמוח עם חבריו. הוא ידע שאיש לא יבין מה הוא עובר.
ואז שאל את עצמו: על אילו ניסים אני יכול להודות? הרי מה שראיתי לנגד עיניי היה חלל ועוד חלל ועוד חלל... וכאב וצער והלוויות?
התשובה עלתה מאליה: הרי נפגשתי עם הנס הגדול ביותר! מציאות של בחור צעיר, ישראלי מצוי, שנכנס לתוך לוע הארי, למקום סכנה, לקרבות קשים עם שונאי ישראל, מציאות שבה יש בהחלט סבירות שלא יחזור לביתו בריא ושלם, אם בכלל יחזור... ואף על פי כן, בחר לחרף את נפשו למען עם ישראל. אין זו אלא רוח ה' אשר שורה על מי שבשם ישראל יכונה והיא מפעמת בקרבו בבואו להתגבר על אויבי ישראל - אויבי ה'. עצם הגבורה הזאת, גבורה יהודית לאומית שמתגלה בדור של גאולה, היא נס שאין למעלה ממנו.



עוד בנושא מבצע "צוק איתן"

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il