בית המדרש

  • המשך תפילת שחרית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

דיני אמירת תחנון

עניין י"ג המידות; סדר התחנונים ונפילת אפיים; ימים שאין אומרים בהם תחנון; מה יעשה מקום שמתפללים בו חתן ובעלי שמחה?

undefined

תשס"ה
6 דק' קריאה
למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.


י"ג מידות רחמים
אחר שמחל ה' לישראל על חטא העגל, ואף הסכים כי ישראל יהיו מופלים לטובה מכל העמים, בקשר המיוחד שלהם עם הקב"ה, ביקש משה רבנו: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". ענה לו ה': "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ", כלומר אגלה לך את שמי הקדוש שמתגלה לעולם, אבל את עצמותי אי אפשר כלל לתפוס, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, יח). "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא (משה) בְשֵׁם ה'". "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (ה' קרא וגילה את שמותיו למשה): ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לג, ה-ז). ואלו הם שלוש עשרה מידות רחמים. "אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (ר"ה יז, ב).

על ידי קבלת האמונה במדרגה העליונה של אמירת שלוש עשרה מידות רחמים, הננו מתקשרים אל ה' באופן עמוק ועליון כל כך, עד שהחטאים הופכים לשוליים וחיצוניים, ומכאן הכפרה. לכן בסליחות ובימי תענית ויום הכיפורים, מרבים להזכיר בתפילה את י"ג מידות רחמים. ונחלקו המנהגים לגבי הזכרתם בימות החול, למנהג אשכנז ותימן (בלדי), אומרים אותם רק בימי שני וחמישי שהם ימים הראויים לתחנונים, ולמנהג ספרד על פי האר"י אומרים שלוש עשרה מידות רחמים בכל עת שיש נפילת אפיים. אמירת שלוש עשרה מידות רחמים נחשבת לדבר שבקדושה, ולכן צריך עשרה כדי לאומרם. והמתפלל ביחידות אינו רשאי לאומרם, אבל אם ירצה לאומרם בטעמים כקורא בתורה - רשאי (שו"ע או"ח תקסה, ה; מ"ב יב) 1 . ומי שלא הספיק לסיים "אל ארך אפיים" עד שהציבור כבר הגיע לי"ג מידות, יפסיק ויצטרף אליהם. וכל זמן שלא סיימו י"ג מידות הוא עדיין יכול להצטרף אליהם, אבל אם סיימו, הריהו כיחיד (בן איש חי כי תשא ד).

סדר התחנונים ונפילת אפיים
ראוי שלא להפסיק בשיחה בין שמונה עשרה לתחנונים, מפני שכשהם נאמרים בצמידות לשמונה עשרה הם מתקבלים יותר (שו"ע קלא, א, מ"ב א). בנוסח אמירת התחנונים ישנם הבדלים בין העדות, והסיבה לכך, שבזמן שרוב ישראל ישבו בארץ או בבבל, עדיין היה המנהג שכל אחד מתחנן בלשונו, ורק בתקופת הראשונים, כשכבר נתפזרו הגלויות, נתגבשו הנוסחים. בנוסף לכך, לפני כארבע מאות שנה, נשתנו כמה דברים בנוסח ספרד על פי כוונות האר"י. על פי כוונות האר"י נוהגים בנוסח ספרד להוסיף ולומר לפני המזמור של נפילת אפיים וידוי וי"ג מידות רחמים, כדי שמתוך הכפרה הבאה על ידם יגיע המתפלל לשיא של נפילת אפיים (כה"ח קלא, ה). ולמנהג אשכנז ותימן (בלדי), רק בימי שני וחמישי, שבהם מרבים יותר בתחנונים פותחים בוידוי וי"ג מידות, אבל בשאר הימים אומרים מיד אחר סיום התפילה נפילת אפיים. ואדרבה, ראוי להצמיד עד כמה שאפשר את נפילת אפיים לתפילה. בנפילת אפיים, אומרים לנוסח ספרד מזמור כ"ה מתהלים, ולנוסח אשכנז וספרד-חסידים אומרים מזמור ו'.

בשני וחמישי מוסיפים עוד תחנונים, מפני שהם ימי רצון והתפילה בהם מקובלת. ואומרים אותם בעמידה (שו"ע ורמ"א קלד, א). ונוסח "והוא רחום" נתחבר על ידי שלושה זקנים מגולי ירושלים, כמובא בספרי הראשונים (אבודרהם, ראב"ן, המנהיג, כל בו י"ח), ולכן אין בו הבדלים גדולים בין הנוסחים. אלא שהספרדים הוסיפו לפניו עוד תחנונים, והאשכנזים הוסיפו תחנונים אחריו. עוד הבדל, שבנוסח ספרד, אומרים את התחנונים הנוספים של שני וחמישי אחר נפילת אפיים, ובנוסח אשכנז אומרים אותם לפני נפילת אפיים. הנוהג כנוסח אחד ומתפלל במקום שהרוב מתפללים בנוסח אחר, רשאי לנהוג כפי שירצה. ואם יחליט לנהוג כמנהגו, לא יבליט את מנהגו השונה. ואם החזן אומר י"ג מידות, גם מי שאינו נוהג לאומרם, יצטרף עם הציבור 2 . ומי שהנוסח שלו ארוך יותר, ועד שלא הספיק לסיימו כבר אומר החזן קדיש, יפסיק את התחנונים ויענה לקדיש וימשיך לשלב הבא של התפילה. שאין נוסח התחנונים מעכב, וכל שהתחנן מעט כבר יצא ידי חובת המנהג. ואם ירצה יוכל להשלים את התחנונים אחר התפילה.

ימים שאין אומרים בהם תחנון
הואיל ותפילת נפילת אפיים היא תפילה שיש בה צער על חולשותינו וחסרונינו, שעל כן איננו יכולים לעמוד לפניו, אלא משתחווים ונופלים על פנינו, לפיכך אין ראוי לאומרה בימים של שמחה. וכיוון שמעיקרה תפילת תחנון היא רשות, לפיכך גם בימים שנתספקו אם ראוי להגדירם כימים של שמחה, נוהגים שלא לומר תחנון (מקורות הדינים בשו"ע קלא, ו-ז, ובמפרשים).

אלו הימים שאין אומרים בהם תחנון: שבתות, ימים טובים, חול המועד, ראשי חודשים. ואת שאר הימים נמנה לפי סדר השנה: שחרית של ערב יום כיפור; מי"א בתשרי עד סוף חודש תשרי, הואיל ואלו ימים שסביב חג הסוכות; חנוכה; ט"ו בשבט; שני ימי הפורים, ובשנה מעוברת גם בי"ד וט"ו באדר ראשון; כל חודש ניסן, שהואיל ויצא רובו בקדושה, שבתחילתו היתה חנוכת המשכן ואח"כ חג הפסח, אין אומרים בכולו תחנון; י"ד באייר שהוא פסח שני; ל"ג בעומר; מר"ח סיוון ועד י"ב בסיוון, שעד אז הקריבו את תשלומי קרבנות חג השבועות; תשעה באב (או מפני האבלות או מפני שנקרא מועד); ט"ו באב. וגם במנחה שלפני כל הימים הללו אין אומרים תחנון, מלבד בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים שרבים אומרים בהם וידוי. ואחר שהתחיל ה' להצמיח את גאולתנו, אין אומרים תחנון ביום העצמאות ובכ"ח באייר - יום שחרור ירושלים, ובמנחה שלפניהם.

חתן ובעלי ברית ובעלי שמחה אחרים
אין אומרים תחנון במניין שבעלי שמחה של מצווה מתפללים בו. לפיכך אין אומרים תחנון במניין שמתפלל בו חתן בשבעת ימי המשתה שלו. אבל בשחרית ומנחה שלפני חתונתו אומרים תחנון, ואם מתפללים מנחה סמוך לחתונה באולם השמחות, כבר אין אומרים תחנון 3 . וכן במניין שמתפלל בו אחד מבעלי הברית אין אומרים תחנון. בעלי הברית הם: אבי הבן, המוהל והסנדק. והפטור נמשך מהבוקר ועד הסעודה, שאם עורכים את הברית בבוקר, בשחרית אין אומרים תחנון. ואם הברית אחר תפילת מנחה, גם בשחרית וגם במנחה אין נוהגים לומר תחנון (מ"ב קלא, כד, וע' פס"ת יט). ולא רק במניין שאחד מבעלי הברית מתפללים בו אין אומרים תחנון, אלא אף בבית הכנסת שבו תיערך הברית אין אומרים תחנון. ובבניין שיש בו כמה אולמות תפילה, רק באולם שתיערך בו הברית אין אומרים תחנון 4 . בר מצווה : רבים נהגו שלא לומר תחנון במניין שמתפלל בו נער שהגיע באותו יום למצוות, ויש נוהגים לומר בו תחנון. פדיון הבן : רבים נוהגים שלא לומר תחנון במניין שמתפלל בו אבי הבן, ויש נוהגים לומר. וכן בתפילה שנערכת סמוך למסיבת סיום מסכת או הכנסת ספר תורה - רבים נוהגים שלא לומר תחנון, ויש נוהגים לומר 5 . כבר למדנו שבמקום שיש ספק אם לומר תחנון, הנכון שלא לאומרו.

בימי הילולא של גדולים וצדיקים, דעת רובם המוחלט של הפוסקים שצריך לומר תחנון, וכן המנהג. והפוסקים החסידיים סוברים, שאותם ההולכים בדרכו של צדיק מסוים, ובכל השנה עוסקים בתורתו, וביום ההילולא שלו עורכים לכבודו סעודה, באותו יום לא יאמרו תחנון, אבל בשאר ימי ההילולא של צדיקים אחרים, צריכים לומר תחנון 6 .


^ 1. לכה"ח קלא, כג, ראוי ליחיד שיאמרם. ולמנחת אלעזר ד, כב, עדיף יותר שהיחיד ימנע מאמירתם.
^ 2. עיין לעיל בהלכות הנוסחים ומנהגי העדות ו, ה. וע' בפס"ת קלא, ח. ובאג"מ או"ח ד, לד, הציע שמי שמתפלל במקום שאין נוהגים לומר וידוי והוא נוהג לומר, יאמרנו בלא שיכה על ליבו, כדי שלא יהיה ניכר. ע"כ. ואצלנו שבני כל הנוסחים מתפללים ביחד, נוהגים כמו החזן. אמנם הרוצים לומר וידוי רשאים להכות על ליבם, שאין בזה חשש "לא תתגודדו" ומחלוקת, שהכל יודעים שיש בזה מנהגים שונים.
^ 3. ויש חולקים וסוברים שבכל יום החתונה אין אומרים תחנון, אבל הדעה העיקרית שאומרים, שכן רבים נוהגים לצום בו, וכך משמע ממ"ב קלא, כא, וכ"כ ביבי"א ג, יא-יב. ועיין בפס"ת קלא, כא.
ביום השמיני, כל זמן שלא עברו שבעה ימים מעת לעת מהחופה, אין אומרים תחנון, כ"כ במ"ב קלא, כו, ובשארית יוסף ח"ג ע' קלב, ובפס"ת כב. ואף שלגבי שבע ברכות הולכים לפי הימים, ומי שהתחתן לפני השקיעה, כבר בשקיעה הסתיים יומו הראשון. אלא שזה מפני שספק ברכות להקל, אבל לעניין תחנון, הולכים אחר שבעה ימים מעת לעת.
^ 4. גם אם הברית תיערך במנחה, אין אומרים שם תחנון בשחרית. וגם כשיש כמה מנייני שחרית, אין אומרים בכולם תחנון. (והיו שנהגו בעבר שביום מילה בכל הישוב שבו נערכה המילה לא אמרו תחנון). ואם הברית נערכה בבוקר, יש נוהגים לומר תחנון במנחה (פס"ת קלא, יז, 103), ויש נוהגין שלא לומר (שארית יוסף ח"ג קלא, ל).
^ 5. עיין במקורות שבפס"ת קלא, כד, ובהערות שם. ככלל, בכל הספקות שנזכרו, מתפללי נוסח ספרד (ספרדים וחסידים) נוטים שלא לומר תחנון, ומתפללי נוסח אשכנז נוטים יותר לומר תחנון, כפי שכתב למשל באש"י כה, כו, לעניין פדיון הבן.
^ 6. רבים מהפוסקים התרעמו על מנהג החסידים שלא לומר תחנון בימי פטירה של גדולי ישראל, והרב פיינשטיין וביבי"א ג, יא הורו, שמי שמתפלל במניין כזה, חייב לומר תחנון, ולא יחשוש ליוהרא או ל'לא תתגודדו'. ובבית ברוך לב, קצא, כתב שעדיף שלא לפרוש מהציבור. ולגבי הוראת הפוסקים החסידיים עיין בפס"ת קלא, כד.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il