בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

מסכת כתובות דף פ"ד

undefined

הרב אורי בריליאנט

ח' אייר התשע"ה
4 דק' קריאה 29 דק' האזנה



(פג: 6- עד פה. באמצע)


חלק א - האם הבעל יכול לוותר על ירושת נכסי אשתו?


ת"ק – כן,


רשב"ג – לא, כי מתנה על מה שכתוב בתורה ולכן תנאו בטל.


רב – הלכה כרשב"ג, אך לא מטעמו.


כלומר –

































































 

1



2



3



האם יכול לוותר?



הסבר


 

ההנחות של רשב"ג:



מתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל



מתנה על דברי רבנן – תנאו קיים



ירושת הבעל דאורייתא



לא



הירושה דאורייתא ולכן תנאו בטל


 

רב: הלכה כרשב"ג אך לא מטעמו. עם מה מסכים ועל מה חולק:


 

דחייה



1.



חולק



חולק



חולק



לא



הירושה דרבנן, וגם בדרבנן תנאו בטל



רב מסכים להנחה 1, שהרי לרב מי שמוכר חפץ ומתנה שלא תהיה אפשרות לטעון אונאה – תנאו בטל.


 

מסכים



מסכים



חולק



כן



הירושה דרבנן ולכן תנאו קיים



זה לא מה שאנחנו מחפשים (אנחנו מחפשים שהמסקנה למעשה תהיה כרשב"ג)


 

מסכים



חולק



מסכים



לא



הירושה דאורייתא ותנאו בטל



זה לא מה שאנחנו מחפשים: מסכים לגמרי לרשב"ג, רק מוסיף שגם אם היה דרבנן היה בטל.


 

מסכים



חולק



חולק



לא



זה דרבנן, וגם בדרבנן תנאו בטל



קשה – הרי לרי"ח ב"ב (ע"פ הסבר רב) היורש בית רברות מאשתו מחזיר למשפחה ע"פ דרישתם כי זה פגם להם (וישלמו לו, מלבד הכסף על מקום קבורתה). מכאן שזה לא ירושה דאורייתא אלא הפקעה דרבנן.


תשובה – רב רק הסביר את רי"ח ב"ב, אך לדעתו עצמו זה דאורייתא.




(פד. במשנה)


חלק ב – האם נושים יכולים לתפוס מטלטלין לפני היתומים?


א. משנה:


מת שיש לו נושים (בעל חוב, כתובה), ויורשים,


אם יש למת קרקעות – הם משועבדים לנושים,


אם יש לו מטלטלין שכבר ברשות היתומים/תפסו – ליורשים, כי מטלטלין לא משתעבדים.


אם יש לו מטלטלין שאינם ברשות היורשים:


            ר"ט – הנושים יכולים לקבל


למשל -
ברישא – יש למת לווה, או פקדון ביד אחר, בי"ד יורו לו לתת לנושים.
בסיפא – הניח פירות תלושים – הנושים יכולים לתפוס.


            ר"עליורשים,


נחשב כבר ברשותם, כי אינם מחוסרים גבייה,
וסימן לכך - שהנושים צריכים להישבע כשגובים מיותמים והיורשין לא).


ב. הערות על המשנה:



  1. 1.צריכותא בתוך הרישא בין פקדון לחוב:


בחוב יותר מסתבר כר"ט (שזה לא ברשות היורשים, כי מלווה להוצאה ניתנה)


ובפקדון יותר מסתבר כר"ע שזה ברשות היורשים (כי זה בעין),


קמ"ל שנחלקו בשניהם.



  1. 2.לר"ט נותנים לנושה "הכושל שבהם" –


(ברישא נותנים לו הכל, בסיפא אם אחד תפס יותר ממה שמגיע לו, את היתה נותנים לכושל שבהם).


מי זה "הכושל שבהם"?


רי"ס בר"ח – לבעל החוב (כושל שבראיה – שצריך ראיה כדי לגבות מקרקעות, בניגוד לאישה (רי"ף))


רי"ח – לאישה, משום חינא (שלאלמנה יהיה כתובה וירצו להתחתן איתה שוב (תוס')).



  1. 3.לגבי פירות תלושין

  2. לר"ע – הערת ניסוח:


בנוסח המשנה נראה שר"ע אמר ליורשים רק לגבי המותר,


אך באמת הכל הולך ליורשים, ורק התייחס למותר כי ר"ט התייחס למותר.



  1. גם לר"ע תפיסה בע"ח יכול לתפוס, אך רק בחיי הלווה, אך לא מהיורשים.

  2. לר"ט שכל הקודם זוכה – איפה היו הפירות בשעת המוות?


ברשות היורשים – זכו היורשים,
אם היו ברה"ר - ודאי כל הקודם,


אם היו בסימטא


                  רב ושמואל – נחשב ברשות היורשים,


                  רי"ח ור"ל – עדיין כל הקודם זוכה.


(פד: 6+)


ג. הלכה למעשה - סיפורים שונים לגבי תפיסת חוב מיתומים


A. האם לפסוק כר"ע או ר"ט, ולר"ט האם תופסים בסימטא?


1. בעל חוב תפס מטלטלין לפני שהגיעו ליתומים, כר"ט, והדיינים אישרו.


מחלוקת ו4 הסברים:































 

ר"ל – כר"ע (ליורשים)


וביטל הוראת הדיינים



רי"ח – כר"ט (לנושים)


חשב שהיה צריך לאשר הוראת הדיינים.



לשניהם הלכה כר"ע,
עירובין מו: - הלכה כר"ע מחבירו), ומחלוקת מה עושים בדיעבד:



1. האם טעה בדבר משנה חוזר בדיעבד



חוזר



בדיעבד לא חוזר



4. האם הלכה כר"ע או רק מטין כר"ע



הלכה כר"ע



מטין כר"ע, ובדיעבד לא



המחלוקת האם הלכה כר"ע



2. האם הלכה כר"ע על פני רבו



ר"ע > ר"ט



ר"ט > ר"ע
(גם לכתחילה (ריב"ן))



3. האם ר"ט רבו או שר"ע תלמיד חבר




(פד: באמצע)


2. קרובי רי"ח תפסו פרה של יתום כשהיה בסימטא


רי"ח – ישאר לבעלי החוב (כשיטתו לעיל שלפחות בדיעבד כר"ט, וגם בסימטא)


אך ר"ל – ילך ליתומים, ורי"ח ביטל דעתו בפני ר"ל – "מה אעשה? שכנגדי חלוק עלי".


(פד: רבע תחתון)


3. דבי נשיאה תפסו שפחה של יתומים


והבית דין פסק לטובתם כר"ט,


אך ר' אבא אמר שצריכים ללכת כר"ל שאמר כר"ע ולתת ליתומים.


(פד: 4-)


4. אדם מת והיו לו כמה בעלי חוב, והשאיר ספינה אחת (מטלטלין) -



  • בעל חוב אחד (יימר בר חשו) שלח שליח לתפוס הספינה,

  • אך רב פפא ורב הונא בר"י גם היו בעלי חוב, ותפוס מהשליח, כי אמרו שהוא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.

  • אח"כ התווכחו ביניהם מי תפס (רב פפא חתר במשוטים, רב הונא משך בחבל)

  • אח"כ אמרו להם שלשניהם לא מגיע:



  1. רב פנחס בר אמי: זה נחשב סימטא, וכרב ושמואל שבסימטא מודה ר"ט שליורשים.


אך הם דחו: זה היה באמצע הנהר ונחשב רה"ר.



  1. רבא: הלכה כר"ע, וה ולך ליורשים (ואמר להם: אווזים לבנים שפושטים בגדים מאחרים).


(פד: שליש תחתון)


B. טענת התופס שתפס מחיים – פסקים של ר"נ


1. רועה בקר שמר על בקר היתומים, ובא בע"ח ותפס


מן הדין ודאי חייב להחזיר,


אלא שהתופס טען שתפס בחיי האב,


ור"נ פסק לטובת המלווה, מיגו שיכל לטעון שקנה את זה,
(שהרי במטלטלין כל שתחת יד אדם – חזקה שזה שלו (קנה), ולא היו עדים לתפיסה).


            והרי לר"ל בבהמות אין חזקה שזה שלו (בניגוד לשאר מטלטלין, כי הולכות מעצמן)?


            תשובה – כאן כיון שהרועה שומר, אם זה תחת יד אחר יכול לטעון שקנה.


(פה. מעל האמצע)


2. אישה היתה הלוותה לפלוני + שמרה לו על פקדון (שטרות)


כשמת, בהנחה שפוסקים כר"ע, היא צריכה להחזיר הפקדון ליתומים,


אך היא טענה שתפסה כבר מחיים,


אך ר"נ פסק לטובת היתומים, כי המלווה צריכה להביא ראיה שתבעה את האבא בחייו וסרב.


            [ולמה כאן המלווה לא נאמנת במיגו שיכלה לטעון שקנתה את הפקדון?


            ריטב"א – כאן מדובר שהשטרות הופקדו בידיה בפני עדים].


(פה. 10+)


C. אגב – סיפור על תפיסה ומיגו


אבימי שלח שליח להחזיר חוב בעיר חוזאה,


השליח נתן הכסף וביקש את השטר,


אך המלווים ענו שאבימי היה חייב להם שתי הלוואות – בע"פ ובשטר, ומה ששילם זה לבע"פ.


אבימי עצמו טען שכלל לא היה בע"פ.


ר' אבהו אביו אמר לו שהמלווים נאמנים במיגו, כיון שיכלו לטעון שכלל לא פרע.


דין השליח –


            רב אשי - אם אבימי אמר לו "בקש את השטר ואז שלם" והוא עשה להפךחייב לאבימי!


            גמרא – בכל מקרה חייב, "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי".


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il