'אורות מאפל אמר ויהי' | הרב יחזקאל פרנקל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
לך לך

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
שיעורים נוספים

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

3 דק' קריאה

'יהי אור' וצלילים צורמים
מקבץ של אירועים כישלוניים מביא אותנו להקשיב ל'תחושותיו' של הקב"ה בחדרי חדריו עם סיומה של פרשת בראשית - 'וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּו'.

פרשיית בני האלהים ובנות האדם מביאה לקיצור משמעותי בתוחלת החיים של המין האנושי 'כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם'. אותם 'אנשי השם' 'ששיממו את העולם', תולדות הנפילים 'שנפלו והפילו את העולם', והגיבורים 'למרוד במקום', מצטרפים אל סדרת כישלונות חינוכיים קודמים: תחילת זיוף האמונה בדור אנוש, 'הרצח הראשון' על ידי בנו של אדם הראשון, וחטאם של אדם וחוה יצירי כפיו של הקב"ה. אפילו הארץ, כבר ביום השלישי לבריאה לא הוציאה את העץ טעים כפריו כדבר ה' והרי תמונה שכמו אומרת - 'חבל על הזמן', אין סיכוי לקודש להצליח בעולם של חומר.

וכך מתאפשרת המחשבה החמורה: 'וַיאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי.. מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה... וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם', ועולה השאלה, האם יש ליחס נפילות אלו לכישלון אלוקי, כפי שנראה מפשטי המקראות?

נח - נקודת אור?
אכן, לעומת כל אלו - 'נחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. ולמרות זאת, איש צדיק תמים זה מהווה מקור מפתיע ל'מחקר השוואתי' ביקורתי שחז"ל עורכים לו. רש"י מביא דעה שצדקותו היתה רק יחסית לדורו השפל. אחר הוא משווה אותו לרעה מול אברהם על כך שנזקק לסעד מאת ה' בהתהלכו אותו. בהמשך שוב מגונה נח על היותו מ'קטני אמנה', מאמין ואינו מאמין שאכן יבוא המבול. עוד השוו אותו לרעה לעומת אברהם ומשה המתפללים על דורם בעוד הוא, די נח לו בהצלתו את עצמו. עם פרשת שכרותו, שפלותו באהלֹה ואשר עשה לו כנען בנו הקטן, מהכל יחד עולה מסכת מאכזבת, מתסכלת ולכאורה מייאשת את הלבבות ששמחו על האור הגדול שהאיר לעולם.

אברהם אבינו - נקודת אור?
לכאורה כן, הכל היה כדאי עם הופעת אברהם בסוף פרשתנו. כל הדורות המאכזבים שלפניו אינם שוים אלא כמופיעי אברהם ומוציאיו לאור עולם. כך ניתן לקרוא את המדרש המסביר: 'אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם' - באברהם, בזכותו של אברהם'.

אלא שדרך זו אינה דרך האחדות אלא דרך החלקיות. וכי אם לאברהם התכוון הבורא לא יכול היה להביאו לעולם עם תחילתו? ובכלל, מדוע ה' לא נתן את התורה עם הבריאה אלא חיכה שנות אלפיים? ומשיח, מדוע זה הקב"ה מתמהמה עד כה מלהביאו, בעוד 'יכול היה בקלות' לומר ביום הראשון 'יהי משיח ויהי משיח' - ובא לציון גואל. אלא שלא כן, ראייה כזו מעקרת מעומק וממשמעות את כל הדרך הארוכה בה מתנהל העולם עד כה, שהקב"ה אוהבנו דוקא בגללה - 'זכרתי לך חסד נעוריך... לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. המציאות מתעלה ומתפתחת לאיטה אך לא מפני שה' לא יכול אחרת.

בשבחה של תורת ההתעלות
כמה כללים מלמדנו הרמח"ל על מנת ללכת נכונה בציר הניווט של ההיסטוריה: 'כי הנה ברור שהרצון העליון לא ברא העולם כפי שהיה יכול לברוא, ויותר מזה לא היה יכול ח"ו. אלא ודאי היה יכול הרבה יותר, אלא שלא רצה. ולא פעל אלא בדרך ששיער היות שלמות נאה לפעול בו, לפי המכוון בבריאה' (הפתח הכ"ד מקל"ח פתחי חכמה).

בהמשך דבריו הסביר את תכלית הירידה באומרו כי 'העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כי הלא לכך ירדו - כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה כקודם השבירה' (שם, פתח קל"א) אלא שהפעם עליית העולמות תהיה גם על ידי תרומתנו לכך ואושרנו תלוי בכך.

ועוד נתן:

'הקדמה גדולה והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו ובשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד' (דעת תבונות אות קמ"ו).

לכן כל אלו הנפילות הן חלק מהתמונה אותה צופה הדורות מראש רואה לפניו עם בואו לברוא קרוצי חומר, ואשר על כן הוא מביט בחמלה על המציאות וקורא את נח צדיק תמים בתוך מציאות מרה זו, ומנקודה זו של אור שלאחר כל התסכול מהבריאה, הוא מתחיל לרומם את המציאות אל דרכה הארוכה שלפנים, דרך מלאה מורדות, פיתולים ועליות - שירידות אחריהן, דרך אברהם וזרעו אחריו, ומצרים ומדבר וארץ ישראל וחורבן וגאולה - עד שנביא לידי כך ש'מלכותו בכל משלה'.

נכון, סופרים, עיתונאים, במאי סרטים ולקוחותיהם אוהבים ביותר להתענג על נפילות החיים וזוהמת המין האנושי שבינתיים, בחושבם אותם לעיקר החיים, כי לא זכו למבט הארוך, המבורך של ראיית 'ציר הזמן הארוך'.

אבל התורה מחנכת אותנו לפרופורציות הנכונות בציפיותינו מן המציאות, ושלא ננקר בזוהמת החיים אשר שמה הכישלונות אלא אדרבא, להביט אל האורות, להוסיף עוד נרות רבים של קדושה, להסתכל אחורה ממרום מיקומנו בהיסטוריה ולברך על כל צעד שעשינו, לבער עוד מן החושך ולהוסיף אורות רבים בכל - כי ה', 'אורות מאופל אמר ויהי', וברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, לשם שותפותינו עמו בבריאה ובהתעלותה.

שיעורים נוספים

לך לך