ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש רביבים

אין היתר לפסול את ההיתר

*היתר המכירה אינו דחוק כלל, וניתן היה להקל אף יותר * לדעת רוב הפוסקים שביעית בזמן הזה מדרבנן, ויש אומרים ממידת חסידות בלבד * מחלוקת הפוסקים באיזו שנה חלה שנת השמיטה * היתר אמירה לנוכרי באיסור דרבנן ובשעת הדחק * רוב הפוסקים סוברים שבעלות הנוכרי מפקיעה חובת שביעית מהקרקע * לדעת רוב הפוסקים, פירות שגדלו בשביעית באיסור או לא הופקרו אינם נאסרים באכילה * מסקנה: החרם החרדי על היתר המכירה חסר בסיס הלכתי, ומהווה פגיעה בכבוד התורה של הרבנים המתירים באדיבות העיתון בשבע
הרב אליעזר מלמדאייר התשע"ה
119
לחץ להקדשת שיעור זה
שאלה על יסודות היתר המכירה
שאלה: היאך אתם סומכים על היתר המכירה בשביעית, שהוא היתר דחוק מאוד. עובדה היא שהחרדים אינם מקבלים אותו, ואף אינם מוכנים לאכול פירות שגודלו בהיתר המכירה, וכן אינם סומכים על הכשרים שמקבלים את היתר המכירה, וכן אינם אוכלים אצל יהודים שסומכים על היתר המכירה?
תשובה: יסודותיו של היתר המכירה איתנים ואין בהם שום דוחק. הוא נקבע על ידי גדולי הרבנים בדורות הקודמים, ומהם: הרב יצחק אלחנן מקובנא, הרב שמואל מוהליבר, הרב יהושע מקוטנא, בעל האבני נזר. ובמיוחד יש לציין שכל הרבנים שכיהנו בפועל כרבני הארץ, שלהם הסמכות של מרא דאתרא, תמכו והפעילו את ההיתר. ומהם: הראשל"צ הרב אלישר, מרן הרב קוק, הראשל"צ הרב עוזיאל, הרב הרצוג, הרב צבי פסח פרנק ועוד רבים.
יתר על כן, ההיתר אינו נוטה לקולא אלא לחומרא, שכן מעיקר הדין בשעת הדחק היה אפשר להתיר לגמרי כל עבודה בשביעית, וקל וחומר כאשר העבודה נעשית על ידי גוי. והרבנים החמירו להצריך גם מכירה, כדי להפקיע את השדות מחיוב שביעית. ואף לאחר המכירה החמירו לדרוש שהמלאכות שיסודן בתורה ייעשו על ידי נוכרי.
ואכן אלה מהחרדים שמחרימים את היתר המכירה הולכים נגד כללי ההלכה, וחוטאים בביזוי התורה וגדולי הרבנים. וחטאם זה נובע מחטאם היסודי ביחס למצוות יישוב הארץ. ונתחיל לבאר.

חיוב שביעית בזמן הזה
לדעת רוב הפוסקים, מצוות השביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים. מפני שרק בעת שכל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט ושבט במקומו, חלה מצוות היובל והשביעית מן התורה. אבל מעת שבני ראובן וגד וחצי המנשה הוגלו מנחלתם על ידי מלך אשור, בטלה המצווה מהתורה. ורק כשיחזרו ישראל לארצם, והארץ תחולק שוב לכל שבטי ישראל, תחזור חובת היובל והשביעית מהתורה. וכן פסקו רוב הראשונים והאחרונים, ובראשם הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל י, ט).
ויש פוסקים מעטים שסוברים שחיוב שביעית בזמן הזה מן התורה. ומנגד - פוסקים רבים מהם סוברים שאין כיום חובה כלל לקיים את השביעית, מפני שלאחר כשלוש מאות שנה מעת חורבן בית המקדש השני בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות. ולדעתם מאז נתבטלה לגמרי חובת השביעית, ורק מצד מידת חסידות נהגו לקיים כיום את השביעית. כך היא דעת רז"ה, ראב"ד ומאירי, וכן משמע מעוד ראשונים.
כידוע, בשעת הדחק ההלכה היא שאפשר לסמוך על דעת יחידים אפילו באיסור תורה, כפי שנהגו להקל באיסור אכילת תבואה חדשה בצפון אירופה כדי להתיר שתיית יי"ש, שהיה נחוץ מאוד שם (ט"ז יו"ד רצג, ד). על אחת כמה וכמה שאפשר לסמוך בשעת הדחק על דעת היחידים שמתירים לגמרי שביעית בזמן הזה, שהרי גם המחמירים סוברים שאיסורה רק מדברי חכמים. ועל אחת כמה וכמה שאפשר היה להתיר זאת בצירוף ספק מניין השנים.

ספק השנים
בנוסף למה שהוזכר, גם לגבי סדר מניין השנים נחלקו הפוסקים, ויש שלוש שיטות אימתי חלה שנת השמיטה.
המסורת קובעת שבית המקדש חרב במוצאי השמיטה, היינו בשנה הראשונה למחזור השמיטה. אלא שנחלקו באיזו שנה היה החורבן. אנחנו נוהגים כשיטת רבנו תם ורוב הראשונים, ולכן שנת תשע"ה היא שמיטה. אולם לדעת רש"י והטור, שנת החורבן הייתה שנה אחת קודם, לפיכך שנת השמיטה לדעתם הייתה בשנת תשע"ד.
עוד דעה ישנה, לפיה צריך לחשב את שנת היובל בנפרד. כלומר, לאחר כל שבע שמיטות צריך להוסיף שנה אחת ושוב למנות שמיטות. כך סבר גם הרמב"ם, אלא שביטל את דעתו למנהג המקובל, לפיו אין מוסיפים את שנת היובל לחשבון השביעיות.
גם במשך הדורות חזרה והתעוררה שאלה זו, ואמנם תמיד ההכרעה הייתה כפי מנהגנו כיום, אולם שתי הדעות החולקות לא התבטלו. ויש סוברים שמכיוון שיש שלוש אפשרויות אימתי הוא מועד שנת השמיטה, והואיל וחובת שביעית בזמן הזה היא מדברי חכמים - מעיקר הדין אין חובה לקיים את השביעית, כי כל שנה אפשרית בטלה ברוב של שתי האפשרויות הנוספות (עיין ביביע אומר ח"י יו"ד מב, ח). וכפי שכתב הרז"ה, מעצם זה שיש מחלוקת על זמן השמיטה, מוכח שלא נהגו לקיימה במקומות רבים.
ואף שעל פי המנהג אנו מפרישים כיום מעשר שני בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית ואף מברכים על פדיונו, מכל מקום ההלכה היא שמברכים על מנהג למרות שהוא שנוי במחלוקת.
וכך נהגו רבים להקל ולגבות חובות אחר השביעית, למרות שמצד הדין שמיטת כספים חלה בכל העולם. ואמרו כמה שיקולים להיתר, ואחד מהם - ספק השנים (מהרי"ל).

על ידי פועלים גויים
כידוע, אסרו חכמים ליהודי לבקש מגוי לעשות בעבורו מלאכה בשבת, ואיסור זה נקרא "אמירה לגוי" או "שבות". אולם הסתפקו חכמים בתלמוד האם איסור אמירה לגוי חל גם על איסורי תורה שאין בהם חומרת שבת, שעונשה סקילה (ב"מ צ, א). למעשה, דעת רוב הפוסקים שגם בשאר איסורי התורה אמירה לגוי אסורה מדברי חכמים (רמב"ם ורא"ש).
אלא שכל זה לגבי מצוות האסורות מהתורה. אבל מצוות שאיסורן מדברי חכמים, לדעת הרבה פוסקים אין בהן איסור שבות כלל, אלא מותר ליהודי לומר לגוי לעשותן בעבורו. ואף אם נאמר שאיסור שבות חל גם על מצוות שאיסורן מדברי חכמים, הרי שכל זה הוא במצב רגיל, אבל בשעת הדחק או לצורך מצווה - אפילו בשבת שבות דשבות מותר. קל וחומר במצוות שביעית, שיסודה כיום מדברי חכמים, שמותר לבקש מגוי לעשות בעבורנו מלאכות בשדה, הן מצד שעת הדחק של צורכי פרנסת החקלאי, והן מצד מצוות יישוב הארץ. וקל וחומר שהדבר יהיה מותר אם יעשו עם הגוי עסקה שבה הוא עצמו ירוויח אחוזים ממעשיו.
ואף על פי כן העדיפו גדולי הרבנים להחמיר ולמכור את השדות לגוי, וזהו היתר המכירה.

היתר המכירה
לא נלאה את הקוראים בפרטי הסוגיה, שהיא מסובכת, ויסודה במחלוקת אם גוי שקנה שדה בארץ ישראל מפקיע אותה מחיוב המצוות התלויות בארץ. רק אציין שלמעשה, כאשר חיוב השביעית מדברי חכמים, דעת רוב הפוסקים שאין חובת השביעית חלה על קרקע שבבעלות גוי. אמנם דעת המבי"ט והסוברים כמותו, שגם על קרקע של גוי חלים כל איסורי שביעית. אולם דעת רבי יוסף קארו, הגר"א ופאת השולחן שאין חלים על הקרקע שבבעלות גוי חיובי המצוות. וכן היה המנהג בארץ ישראל.
ואמנם אפשר להרחיב ולפלפל בסוגיה זו, לחזק יותר את דעת המתירים או המחמירים. אבל בסופו של דבר כולם מודים שיש בדבר מחלוקת, וכפי הנראה, לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מכירת הקרקע לגוי מפקיעה אותה מאיסור העבודה בשביעית. וזה יסוד ההיתר.
בכל אופן, גדולי הרבנים התחשבו בדעת הסוברים שגם לאחר שהגוי קנה את הקרקע חלים עליה כל המצוות. ולכן גם לאחר המכירה התירו ליהודים לעשות רק את המלאכות שיסוד איסורן בדברי חכמים, ואילו את המלאכות שיסודן בתורה (זריעה וזמירה, קצירה ובצירה וחרישה) התירו לעשות על ידי גוי בלבד. ורק בשעת הדחק התירו גם מלאכות אלו על ידי יהודים.

סיכום היתר המכירה
הרי לנו שמעיקר הדין יכלו הרבנים להתיר לעבוד בשביעית על סמך שני שיקולים כבדי משקל: האחד - לסמוך על דעת היחידים שאין דין שביעית נוהג בזמן הזה, הואיל וגם למחמירים שביעית מדברי חכמים בלבד. והשני – בגלל הספק אימתי חלה השמיטה.
עוד יכלו להתיר את העבודה על ידי גויים גם בלי מכירת השדות, שכן מדובר באיסור שבות במצווה שיסודה כיום מדברי חכמים.
אלא כפי שכתבתי בתחילה, מכיוון שהיה הדבר אפשרי, גדולי הרבנים העדיפו להחמיר ולהתיר באופן מרווח יותר על ידי מכירת השדות לגויים, ואף לאחר המכירה התירו רק את המלאכות שיסודן מדברי חכמים.

דין פירות שביעית שגדלו בעבירה
ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו בשדה של יהודי שנעל את שדהו ולא הפקיר את פירותיו כדין. יש אוסרים את הפירות באכילה (ר"ת וראב"ד), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכולם, ואין אפשרות שהיחיד יאסרם (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). וכן ישנה מחלוקת מה הדין של פירות שביעית שגדלו על ידי יהודים שעשו בהם את כל העבודות האסורות בשביעית: יש אוסרים (ראב"ד ורמב"ן), אולם לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים, הואיל והם שייכים לכל ישראל, ואין היחיד יכול לאוסרם (רמב"ם, רא"ש, רדב"ז ועוד).
הרי שגם אם לא היה שום שיקול להתיר, ולא היה היתר מכירה כלל, וכל עבודת החקלאים הייתה באיסור לכל השיטות - לדעת רוב הפוסקים הפירות מותרים. ולא זו בלבד, אלא שמדובר במחלוקת בדברי חכמים, וספק דרבנן לקולא.
על אחת כמה וכמה כאשר מצרפים את שיקולי ההיתר שהזכרנו, ובנוסף לכך את היתר המכירה, פשוט שאין שום בסיס לחרם של רבים מהחרדים על הפירות של היתר המכירה. ולהפך, יש בכך פגיעה חמורה בתורה ובכבוד גדולי הרבנים שבדורות האחרונים, שהפגיעה בהם היא עבירה חמורה מן התורה.

הערה לסיום
אפשר לדון ולפלפל בכל פרט ממה שכתבתי, לחומרא ולקולא, אבל למיטב הבנתי, הסיכום הזה מבטא באופן מאוזן את הסוגיה. ואילו עמדת החרדים היא לקבץ כל סברה אפשרית לחומרא, בניגוד לכללי הלימוד וההלכה.



עוד בנושא רביבים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il