בית המדרש

  • המשך תפילת שחרית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

דיני הקדיש שבסיום התפילה

הקדיש ומעלתו; סוגי הקדיש; סדר הקדישים שבסיום התפילה; ברכו; מקצת דיני הקדיש.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"ה
10 דק' קריאה
למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.


הקדיש ומעלתו
הקדיש מיוחד בזה שעיקרו עוסק בכבוד שמים, ולכן צריך לכוון מאוד בענייתו, ולהיזהר שלא להסיח את הדעת, וקל וחומר שלא לפטפט, בעת אמירתו (שו"ע נו, א, מ"ב א). ואמרו חכמים שכל העונה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', בכל כח כוונתו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה (שבת קיט, ב; תר"י). ועוד אמרו שבעת שישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים "יהא שמיה רבא מברך" בקול רם, מתבטלות מהם גזירות קשות (פסיקתא כמובא שם בתוס'). ועוד אמרו שהענייה על הקדיש מעוררת רחמים על ישראל שגלו, שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים "יהא שמיה הגדול מבורך", עולה זכרונם לפני הקב"ה, וכביכול מנענע ראשו בצער, ואומר: אשרי המלך שהיו מקלסין אותו כך בביתו, ומתעורר לפניו רצון לגאול את ישראל (ע' ברכות ג, א).

וכיוון שאנו מקדשים בו את ה', יש לאומרו בעשרה, שהקב"ה מתקדש על ידי עדה מישראל. וניתקן בלשון ארמית, שהיתה שגורה בימי בית שני בפי כל ישראל. וזה תרגומו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו, וימליך בו את מלכותו, ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו, בחייכם ובימיכם (של ציבור המתפללים) ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן. והקהל עונה: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", ותרגומו: יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. וממשיך החזן: יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקב"ה, למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות והנחמות האמורות בעולם, ואמרו אמן.

וזהו עיקרו של הקדיש הנקרא 'חצי קדיש'. ואמנם בדרך כלל מוסיפים על עיקרו עוד דברים (כמבואר בהמשך), אבל העיקר הוא חצי קדיש. והענייה עליו חשובה מאין כמוה, ואפילו מי שנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, יכול להפסיק כדי לענות עליו 1 . ומצווה לרוץ לשמוע קדיש. ומי שכבר סיים את תפילתו ויש לפניו שני מניינים, האחד אומר קדיש והשני קדושה, עדיף שיצטרף למניין האומר קדיש, שמעלת הקדיש חשובה ממעלת הקדושה (מ"ב נו, ו) 2 .

סוגי הקדיש
תקנו חכמים לומר קדיש בסיום כל שלב של התפילה. אחר אמירת קרבנות אומרים קדיש דרבנן, אחר סיום פסוקי דזמרה חצי קדיש, אחר נפילת אפיים ותחנונים חצי קדיש, אחר קדושה דסדרא קדיש תתקבל, אחר שיר של יום קדיש יתום, ואחר פיטום הקטורת קדיש דרבנן (שבולי הלקט ח). על ידי הקדיש אנו חותמים ומרוממים כל שלב משלבי התפילה אל המגמה העליונה ביותר, שהיא כבוד שמים, ומתוך כך ממשיכים לשלב הבא.

ארבעה נוסחים ישנם בקדיש, ונציינם בשמם: א) חצי קדיש הוא עיקר הקדיש, ונקרא כן כדי להבדילו משאר הקדישים שיש בהם עוד תוספות. ובכל מקום שאין להאריך בהפסק, אומרים חצי קדיש. ב) קדיש יהא שלמא , נקרא גם קדיש שלם, ואומרים אותו אחר אמירת פסוקי תנ"ך, ונתווספה בו בקשה שיהא לנו ולכל ישראל שלום וחיים טובים. ומסיימים: "עושה שלום במרומיו וכו' ואמרו אמן". וכיוון שקדיש זה נאמר בדרך כלל על ידי היתומים, הוא נקרא גם קדיש יתום. ג) קדיש תתקבל נאמר על ידי החזן אחר סיום תפילת עמידה. ובו לפני התוספת של קדיש שלם מוסיפים בקשה שתפילתנו תתקבל. ד) קדיש דרבנן אומרים אחר לימוד בדברי חכמים. ובו לפני התוספת של קדיש שלם מוסיפים תפילה על לומדי התורה, שיזכו לחיים טובים וארוכים.

ועניית האמן על התוספות הללו אינה חשובה כעיקר הקדיש, ואין להפסיק באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה כדי לענות עליהם1.

סדר הקדישים שבסיום התפילה
אחר התחנונים שלאחר תפילת עמידה אומרים חצי קדיש. וביום שאין אומרים תחנונים, אומרים אותו מיד אחר התפילה. והטעם שאומרים חצי קדיש בלבד, כדי שלא להפסיק בין התפילה לקדיש תתקבל שנאמר אחר 'קדושה-דסדרא'. שכל זמן שהחזן עוד לא אמר קדיש תתקבל, עדיין לא סיים לגמרי את חזרת הש"ץ. ולכן אין החזן צריך לפסוע שלוש פסיעות בסיום חזרת הש"ץ, ששלוש הפסיעות של הפרידה מהתפילה נעשות על ידו בסוף קדיש תתקבל. ובשני וחמישי שקוראים בתורה, גם אחר הקריאה בתורה אומרים חצי קדיש. ואחר 'קדושה-דסדרא' כבר למדנו שהחזן אומר קדיש תתקבל.

ואחר "שיר של יום" אומרים קדיש שלם, שאותו אומרים אחר פסוקים. ונוהגים האבלים לאומרו, שיש באמירת הקדיש תועלת לעילוי נשמת הנפטר (ועיין לעיל ד, ה-ו). ואם אין שם אבל, יאמר אותו מי שאין לו אב או אם. אבל אם אין שם יתום, נוהגים שלא לומר קדיש זה, שהואיל וכבר נהגו היתומים לאומרו אין זה נראה נאה שיאמרנו מי ששני הוריו בחיים 3 .

אחר פיטום הקטורת אומרים קדיש דרבנן, שתיקנו לאומרו אחר לימוד בדברי חכמים. וגם אותו נוהגים האבלים לומר, וכשאין שם מי שאחד מהוריו נפטר נוהגים שלא לאומרו. אמנם מצד הדין, נכון שהחזן יאמרנו, מפני שאינו נקרא קדיש יתום. אלא שהואיל וכבר הורגלו היתומים לאומרו, רבים נוהגים בו כפי שנוהגים בקדיש יתום.

והפליגו חכמים במעלת קדיש זה, ואמרו שאחר חורבן הבית הוא אחד מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). והטעם, מפני שאומרים אותו אחר לימוד תורה של רבים, ואם כן יש בו שילוב של מצוות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות וקידוש ה' שבאמירת הקדיש (רש"י).

ברכו
תקנו חכמים למאחרים שהגיעו אחר תחילת ברכות קריאת שמע, והפסידו עניית "ברכו" עם הציבור, שאחר התפילה יחזור החזן לומר עבורם "ברכו", והמאחרים וכל הקהל עימם יענו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכן נוהגים גם בסוף תפילת ערבית. לפי זה, בשבתות וחגים אין צורך שהחזן יאמר בסוף התפילה "ברכו", מפני שמסתבר שגם המאחרים הספיקו לשמוע "ברכו" מהעולים לתורה (שו"ע קלג, א; מהרי"ץ, מ"ב פתיחת סי' סט). ועל פי טעם זה נוהגים מתפללי נוסח אשכנז, שגם בימי החול שיש בהם קריאה בתורה, אין אומרים "ברכו" אחר התפילה. אבל בימים שאין בהם קריאה בתורה, נוהגים לומר תמיד "ברכו", בלא לבדוק אם יש שם מי שנצרך להשלימו, וזאת כדי שלא להטריד את המתפללים לבדוק בכל יום אם יש שם מי שאיחר.

ולפי האר"י אומרים תמיד בסוף התפילה "ברכו", כי על פי הכוונות יש צורך לומר פעמיים "ברכו" בכל תפילה, אחד לפני ברכות קריאת שמע, והשני בסוף התפילה. וכן בתפילת ערבית. וכן מנהג נוסח ספרד וחסידים (כה"ח קלג, א).

לכל הנוסחים מקומו של ה"ברכו" אחר קדיש דרבנן, שהוא הקדיש האחרון, וכך גם אחרון המאחרים יספיק לשומעו. ונהגו שאומר הקדיש הוא אומר "ברכו". לפעמים אומר את הקדיש האחרון יתום שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, ואזי יש להקפיד שאת ה"ברכו" יאמר החזן שכבר הגיע לגיל מצוות (מ"ב נה, ד).

אם אומרים עוד קדיש אחר "עלינו לשבח"
אחר "עלינו לשבח" אין צורך לומר עוד קדיש "יהא שלמא", מפני שכבר אמרוהו פעם אחת אחר "שיר של יום", ואין מקום לומר פעמיים קדיש על פסוקים תוך זמן קצר כל כך. וגם לפי כוונות האר"י אין מקום לומר שם עוד קדיש. וכן מנהג ספרדים.

אמנם במניינים אשכנזיים נוהגים האבלים לומר בסוף התפילה פעמיים קדיש "יהא שלמא" על פסוקים. כלומר אומרים קדיש "יהא שלמא" אחר "עלינו לשבח", ואחר "שיר של יום". ודין זה תלוי בשאלה האם מותר להרבות בקדישים 4 .

וכתבו הפוסקים שצריך כל אדם לשמוע בכל יום שבעה קדישים, כנגד מה שנאמר (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (ב"י נה, א; מ"ב נה, ה). ועל פי האר"י צריך לשמוע בכל יום שנים עשר קדישים 5 .

דיני קדיש
מפני חשיבותו של הקדיש השוו את דיניו לדיני תפילת עמידה. לפיכך אומר הקדיש צריך לעמוד, ונוהגים לעמוד ברגליים צמודות. וכשם שאסור לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל (ע' יח, יח), כך אסור לעבור בתוך ד' אמותיו של אומר הקדיש, ואיסור זה הוא עד סוף חצי קדיש (ברכ"י, כה"ח נה, ט).

יש אומרים, שכיוון שהקדיש נחשב לדבר שבקדושה, גם הציבור צריך לעמוד בעת אמירת עיקר הקדיש, או לפחות עד אחר שיענו "יהא שמיה רבא" וכו' (רמ"א, מ"ב נו, ז-ח). וכן צריך לעמוד בעת עניית "ברכו" (מ"ב קמו, יח). ויש אומרים, שאין חובה לעמוד בדברים שבקדושה, אלא מי שעמד בתחילת הקדיש צריך להשאר לעמוד, ומי שישב לפני שהתחילו בקדיש, יכול להמשיך לשבת. וכן נהג האר"י (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא).

לפני שיגיע החזן לקטע האחרון של קדיש, ינהג כבסיום שמונה עשרה, יכרע ויפסע לאחריו שלוש פסיעות, ואז יכרע לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויכרע לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ויכרע לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן" (שו"ע נו, ה; קכג, א) 6 . יש נוהגים שהחזן כורע מעט בכל מקום שעונים אחריו אמן, ויש שכורעים במקומות אחרים, ויש שאינם כורעים 7 .

חילוקי מנהגים ישנם בעניית "יהא שמיה רבא" וכו'. למנהג אשכנז ותימן (בלדי) מסיימים "לעלם ולעלמי עלמיא", למנהג חסידים ותימן (שאמי) אומרים גם "יתברך", ולמנהג ספרדים ממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא". ועוד הבדל, שאחר "בריך הוא" האשכנזים עונים "בריך הוא". ולמנהג ספרדים, מי שהספיק לסיים עד "דאמירן בעלמא" עונה אמן, ומי שלא הספיק לסיים, לא יענה על "בריך הוא" 8 . וכשעונה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', יפסיק בין "אמן" ל"יהא שמיה רבא", מפני שהאמן עולה על מה שהחזן אמר לפני כן, ו"יהא שמיה רבא" הוא שבח בפני עצמו (מ"ב נו, ב).

קדיש אחר לימוד
אחר כל לימוד מצווה לומר קדיש. אם למדו פסוקים - אומרים קדיש "יהא שלמא". ואם למדו בדברי חכמים - אומרים קדיש דרבנן. ונהגו שאחר הלימוד בדברי חכמים מוסיפים דברי אגדה, שהם משמחים את הלב, כדי שהקדיש יאמר עליהם מתוך שמחה (ברכ"י נה, א, וע' מ"ב נה, ט). ולכן אחר פיטום הקטורת מוסיפים עוד דברי אגדה על השונה הלכות בכל יום, ועל תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם.

ויש סוברים שאין לומר קדיש אלא אם כן עשרה למדו ביחד, בפסוקים או בדברי חז"ל (ערוה"ש נה, ה). ויש אומרים שגם כאשר שניים בלבד למדו ביחד, ומיד כשסיימו נתקבצו לשם עשרה, יכולים לומר קדיש על לימודם (מ"א, מ"ב נד, ט; נה, ב). והמנהג שהרוצה לומר קדיש אחר לימודו, אומר בקול רם "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו', וכיוון שעשרה שומעים את דברי חז"ל הללו, הרי שיש שם עשרה לומדים, ואומרים קדיש לכל הדעות. וכן כשאומרים קדיש אחר אמירת פסוקים, יאמר תחילה בקול רם שלושה פסוקים, ואחריהם יאמר קדיש לכל הדעות.


^ 1. לדעת מ"ב סו, יז, עונים באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה על שני מקומות בקדיש, "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", וכן "אמן" אחר סופו. ולכה"ח סו, כג, יענה את כל חמשת האמנים של עיקר הקדיש. וע' הל' ברכות ק"ש טז, ה.
יש להעיר כי למנהג ספרד החזן אומר בנוסח הקדיש "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" והקהל עונים אחריו אמן, ולמנהג אשכנז אין אומרים אותו. וחילוק גרסאות זה שורשו בדברי הגאונים. בסידור רב עמרם גאון ובמחזור ויטרי מובא כמנהג אשכנז, ובסידור רב סעדיה גאון וברמב"ם כמנהג ספרד, אמנם נזכר רק "ויצמח פורקניה" (עיין בנתיב בינה ח"א ע' 366). עוד יש לציין כי זה ההבדל היחיד שבעיקר הקדיש, אבל בסיום הקדיש ישנם הבדלים רבים, שכן בעיקר התפילה נשמר יותר הנוסח המקורי שתקנו חז"ל, אבל בתוספות שהוסיפו חכמי הדורות אחר פיזור הגלויות בולטים יותר ההבדלים שבין הנוסחים.
^ 2. אמרו בזוהר ח"ב קכט, ב, שמעלת הקדיש מעל שאר הקדושות, שיש בכוחו לשבר את כל הקליפות, ולקדש ה' בכל העולמות. ולכן אומרים אותו בלשון ארמית, כדי להכות את החיצונים בלשונם.
^ 3. ואף שהרמ"א קלב, ב כתב, שמי שהוריו אינם מקפידים עליו, יכול לומר קדיש זה, בפועל לא נהגו כן, וחוששים לסימן רע (עיין פס"ת קלב, יז, אז נדברו יג, לג). ונראה שכשיש צורך גדול, כגון שהאב אינו יכול לומר קדיש, וצריך שמישהו אחר מבני המשפחה יאמר קדיש על הסבא, ושני ההורים מסכימים לכך, אזי יכול הנכד לומר קדיש עבור סבו.
^ 4. כתבו הרבה אחרונים (וביניהם כנה"ג, ח"א, שתילי זיתים נה, ט), שכשם שטוב למעט בברכות, כך טוב למעט בקדישים. וכ"כ במ"ב נה, א, שכמה אחרונים קראו תגר על הנאספים לקרוא פסוקים או דברי חז"ל, ואומרים ביניהם כמה פעמים קדיש. אלא אומרים קדיש אחד על פסוקים ואחד על דברי חז"ל ולא יותר. וכ"כ באז נדברו יג, לג, שעל כן אין לומר פעמיים קדיש "יהא שלמא" בסיום התפילה. לעומת זאת, באשל אברהם קלב, ב כתב, שאפשר להוסיף ולומר הרבה קדישים, ודינם כמו י"ג מידות, שאומרים אותו בסליחות פעמים רבות בלא הפסק גדול. וכיוון שאין בקדיש שם שמיים אין כאן קדיש לבטלה. וכתב שכן נהג כשהיה חזן ולא היה שם אבל, שהוא עצמו אמר פעמיים קדיש "יהא שלמא" בסוף התפילה. ודברי האר"י, שאין מקום לקדיש אחר "עלינו", הובאו בכה"ח נה, א; מח, א, בסוף ד"ה "ודע הקדמה".
עוד כתב באשל אברהם קלב, ב, שראוי לסמוך "ברכו" לקדיש, כשם שנוהגים ב"ברכו" שלפני ברכות ק"ש בשחרית. ולכן נתפשט המנהג (בנוסח ספרד) לומר לפני ערבית כמה פסוקים, ואחריהם קדיש. וכן בסוף התפילה ראוי לומר קדיש לפני ה"ברכו".
עוד נזכיר כי בעבר נהגו באשכנז, שרק אדם אחד היה אומר קדיש, וכשהיו מספר אבלים, היו עושים תור, ופעמים שכל אבל זכה לומר קדיש אחת לשבוע, ואולי לכן נהגו לומר פעמיים קדיש יתום, כדי שיותר יתומים יוכלו לאומרו. וכשנתרבו האבלים בעקבות הפוגרומים, החלו לנהוג שכל האבלים אומרים ביחד קדיש. ועיין בבית ברוך ל, סו, ובפס"ת קלב, כב. והספרדים נהגו תמיד שכל היתומים אומרים ביחד קדיש יתום.
^ 5. ואלו הם השבעה: א' חצי קדיש אחר פסוקי דזמרה, ב' חצי קדיש אחר שמונה עשרה, ג' קדיש תתקבל אחר קדושא דסדרא, ד' יהא שלמא אחר "עלינו לשבח", ה' חצי קדיש אחר אשרי במנחה, ו' קדיש תתקבל אחר תפילת מנחה, ז' חצי קדיש בין ברכות ק"ש של ערבית לשמונה עשרה. וקדיש שאחר ערבית אף שגם הוא מצווה, אינו בכלל השבעה (מ"ב נה, ה).
והוסיף בכה"ח נה, א, עפ"י האר"י עוד חמישה, ואלו הם: א' קדיש דרבנן לפני הודו, ב' קדיש דרבנן אחר פיטום הקטורת בשחרית, ג' חצי קדיש לפני ברכו של ערבית, ד' קדיש תתקבל אחר תפילת ערבית, ה' קדיש יהא שלמא אחר פסוקים שאחר תפילת ערבית. ויש שנהגו להוסיף עוד קדיש אחר פסוקים שאחר תפילת מנחה, ויהיו ביחד י"ג קדישים. עוד כתב בכה"ח נה, כא, שאם היתומים קטנים, או שהאבל מגמגם בלשונו ואינו מוציא את האותיות כתיקונן, צריך שאדם נוסף יאמר עימו את הקדיש, כדי להשלים מניין הקדישים. אבל בקדיש רשות, שאינו מי"ב הקדישים, יכול הקטן לאומרו לבדו (שם יט).
^ 6. אמנם בכה"ח נו, לו כתב, שרק בקדיש תתקבל, שהוא שייך לתפילת עמידה, יפסע החזן שלוש פסיעות לאחריו, אבל בשאר הקדישים שאינם שייכים לתפילת עמידה, אין עניין לפסוע. אבל ביבי"א ה, ט, חיזק את דעת השו"ע, שבכל הקדישים יפסע לאחריו שלוש פסיעות. ואפשר לומר שעצם הקדיש נחשב כתפילה, וממנו עצמו צריך להיפרד בשלוש פסיעות. וכן מנהג כל האשכנזים.
^ 7. כתב בשו"ע נו, ד, שהחזן יכרע בחמישה מקומות בקדיש, כשיאמר: א' "יתגדל", ב' "יהא שמיה רבא", ג' "יתברך", ד' "בריך הוא", ה' "אמן" (שבסוף חצי קדיש). ובכה"ח נו, לה כתב, בשם כמה אחרונים שיכרע בכל פעם שעונים אחריו אמן. ונראה שגם למנהגו כורע רק בחמישה מקומות, אלא שיכרע בחמישה המקומות שעונים אחריו אמן בחצי קדיש. והגר"א פקפק בכריעות אלו, שאין להוסיף על הכריעות שתקנו חכמים בשמונה עשרה. ובערוה"ש נו, ז כתב, שאלו כריעות קלות, שלא כמו הכריעות בשמונה עשרה, ולכן אין בהם תוספת על מה שתקנו חכמים.
^ 8. בב"י סיכם הדעות, וכתב בשם הרמב"ם, רש"י, כלבו ור' דוד אבודרהם, שיאמר רק עד "עלמיא". ועולה לסך כ"ח אותיות. וכן מנהג אשכנז. אלא שבמדרש כתוב שצריך להזהר מאוד שלא להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך", ושהמפריד נענש. לפיכך נהגו רבים לומר עד "דאמירן בעלמא" ועולה לסך כ"ח מילים. וכך משמע שדעת השו"ע נו, ג. וכ"כ בכה"ח לג. ומנהג חסידים, שאומרים עד "יתברך", ובזה מחברים "עלמיא" ו"יתברך", והוא עפ"י ר' יוסף גיקאטלייא. וכתב מ"א שכן הוא מנהג קדמונים. אבל לדעת הגר"א עפ"י הראשונים, אין לומר "יתברך", כי הוא כבר שבח אחר. וכתב במ"ב טו, שנראה שאם יאמרם בשתי נשימות, גם להגר"א מותר.
כתב במ"ב נו, טו, שאם הוא עומד במקום שאסור להפסיק, יענה עד "עלמיא". ובכה"ח לג, כתב לומר הכל עד "דאמירן בעלמא". ובילקוט יוסף ח"א ע' קטו כתב, שבין הפרקים והברכות יענה הכל, ובאמצע הפרקים והברכות יענה עד "יתברך".
כתב בשו"ע נה, ב, שאחר סיום "יהא שמיה רבא" וכו', כשיאמר החזן "יתברך" יענו אמן. וכיום רק התימנים נוהגים כן. ולמנהג ספרדים שממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא", אין אפשרות להספיק לענותו, ואפילו על "בריך הוא" לא תמיד מספיקים לענות. וכ"כ בכה"ח נו, כט, שלפי הכוונות אין עניית אמן אחר "יתברך".
ראוי יותר לענות לפי מנהגו של אומר הקדיש, ("בריך הוא" או "אמן" וכיוצא בזה), כמבואר לעיל ו, ה, אלא שאין רגילים בכך, ולכן רבים נוהגים לענות כמנהגם, למרות שזה נראה יותר כ"לא תתגודדו".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il