ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

יום ירושלים תשס"ז, ישיבת בית אל

על מה להודות ביום ירושלים?

לחץ להקדשת שיעור זה
כבוד תלמידי חכמים
הרב שפירא דיבר אתמול בישיבת "מרכז הרב" על כך שלא לעלות להר הבית, כי כך הרב זצ"ל אמר וכך הרב צבי יהודה אמר. כנראה שמאוד הכעיסה אותו הפעילות הגדולה הזאת לעליה להר הבית. היום בבוקר באתי לכותל והזדמן לי להתפלל עם ישיבת ירוחם. אחרי התפילה באו אלי קבוצת תלמידים לשאול מה דעתי על עליה להר הבית. אמרתי להם שיש לי רב, הרב שלי הוא הרב שפירא, הוא אומר לא לעלות וגם אני לא עולה. אתמול שאלו אותי מה אני אומר על הטלת תכלת בציצית, ושוב אמרתי להם שיש לי רב. דיברנו גם בינינו הר"מים על כך שכשרבנים לא שומעים לרבנים הגדולים, אחר כך גם התלמידים לא שומעים לרבנים הקטנים וכך נפרמת כל אמונת החכמים. צריך להתרגל לשמוע, גם כשאדם חושב שאולי אפשר לחשוב אחרת - יש סדר. החלק הבסיסי של קניין תורה הוא אמונת חכמים, לשמוע בקול תלמידי החכמים הגדולים.
אצלנו הציבור מפוזר ומפורד. מבחינה מסוימת בציבור החרדי ראשי ישיבות לא יעזו לחלוק על הרב אלישיב. יש דין של כבוד תורה בזקני תלמידי החכמים. בעיקר בענייני ציבור כלל ישראלים שצריך הרבה שיקול דעת ולא כל רב של מכינה יכול להגיד האם כלל ישראל יעלה להר הבית או לא יעלה להר הבית. לאחרונה מופיעים בעיתון רשימות של כל מיני רבנים קטנים וקטני קטנים, צריך לדעת שיש מדרגות מדרגות. יש שם רבנים גדולים אבל גם רבנים קטנים ומה שייך לצרף אותם? זה כמו שאברכים ותלמידים יצטרפו כדי לחזק את ההחלטה הזאת, אם מדובר ברבנים גדולים, לכתוב את שמותיהם זה מספיק, ואם הם לא מספיק גדולים מה יעזרו הקטנים אחריהם?!
הראיה המורכבת
בכל פעם שאנחנו באים ליום ירושלים ויום העצמאות אנחנו נמצאים בתחושה מורכבת. אנחנו נמצאים בתהליך של התקדמות שכל הזמן נלווים אליו מעצורים והשאלה תמיד היא איך להתבונן על המצב. יש כאלה שחושבים שב"והיא שעמדה" שאומרים בליל הסדר, צריך לבכות. "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", כשאומרים את זה לא צריך להוריד דמעות? אפילו שאנחנו מנצחים, הנה עוד פעם ועוד פעם באים עלינו לכלותינו, איזה מין חיים אלה? הגויים יודעים שהקב"ה מציל אותנו מידם ובכל זאת הם מנסים שוב לכלותינו, זה חוזר בכל דור ודור, אז למה עושים מזה שיר בליל הסדר? כנראה חז"ל הסתכלו אחרת על המציאות. הם לא הדגישו את העניין שבאים עלינו לכלותינו, אלא את הנקודה שהקב"ה מצילנו מידם (ראה והגדת לבנך, עמ' 54-51). כנראה שגם הדור שלנו צריך ללמוד את השיעור הזה, שהקב"ה מצילנו מידם. יש טרור - מנצחים אותו, יש בעיות - פותרים אותם. כך הסדר של הדור שלנו, יש בעיות אבל אנחנו כל הזמן מנצחים. ככל שאנחנו גדלים גם הבעיות גדלות, אבל אנחנו מנצחים אותן וככה אנחנו עולים ממדרגה למדרגה. עם ישראל כל הזמן מתקדם, אמנם צצות בעיות חדשות יחד עם המדרגות החדשות אבל הן נפתרות. כך צריך להסתכל על המציאות.
צריך לראות איך ירושלים התעצמה, איזה שכונות נבנו, כבר אין אבק על חלונות הראווה ועוד דברים שהיו פעם בירושלים... אני זוכר שהרב יהודה גרשוני היה מספר בג' אלול שהוא היה הולך עם הרב זצ"ל בירושלים, למרות שהכול היה אז חרב, הרב היה מתפעל, 'איזה בניינים, איזה יופי'. תלוי איך מסתכלים על המציאות. אפשר להסתכל על המציאות ולראות את החסרונות שלה, אך אנחנו שייכים לאלה שרואים את ההתקדמות וההצלחות, לא מפחדים מהקשיים ויודעים שתמיד אנחנו מנצחים.
זה המבט. לכן ביום ירושלים אנחנו יכולים לשמוח מאוד, להודות לריבונו של עולם על כל הטובות הגדולות שהוא עשה לנו, עם כל ההתמודדויות שיש לנו. אין להשוות את המציאות, משנה לשנה אנו הולכים ומתקדמים.
על מה צריך להודות?
אתמול בישיבת "מרכז הרב" דיברתי על: "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו" (תהילים צח, ג). רבי יוחנן דרש את הפסוק הזה על פורים (מגילה יא, א). מתי רבי יוחנן דרש את הפסוק הזה? בתקופת החורבן. בית המקדש חרב, אמנם רבי יוחנן נמצא בארץ אבל הרבה יהודים בגלות ורק מעט יהודים נמצאים בארץ, ולמרות זאת רבי יוחנן חוגג את פורים. אפשר לשאול: מה שייך לחגוג את פורים? מה שהיה היה ובינתיים הכול התבטל? התשובה היא שמיום כמו פורים אנחנו רואים בגלוי שריבונו של עולם מציל אותנו והופך את המציאות. הגויים עמדו להשמיד אותנו ונהפוך הוא. אנחנו לומדים מכך שיעור לעתיד - כל חסד שהקב"ה עושה הוא לעולם. וגם אם נראה אחר כך שהחסד הזה לא מופיע בפועל, אנחנו יודעים שריבונו של עולם מציל אותנו מצרותינו.
כך קרה בפורים ובקריעת ים סוף, וזו ההסתכלות שלנו גם על יום ירושלים.
גם אם נניח, מה שלא נכון, שיש מעצורים בהתעוררות הגדולה שהייתה אז, שיש נסיגה מסוימת, אז ראינו שהקב"ה מציל אותנו ועל זה אנחנו צריכים להודות, כמו על פורים וחנוכה. גם אם חלילה הדברים האלה יתבטלו, מה שלא יהיה, האם לא צריך להודות על כל הדברים הטובים שהקב"ה עשה לנו?! לפני מלחמת ששת הימים כל העולם חשב שמדינת ישראל בסכנה קיומית. המצרים נכנסו לסיני וסגרו את תעלת סואץ למרות שהיה הסכם והאמריקאים היו ערבים לכך. מדינת ישראל ביקשה מארצות הברית לעזור ולפתוח בחזרה את תעלת סואץ, אבל אף אחד לא עזר גם לא אמריקה, ועם ישראל היה צריך להתמודד מול כל הצבאות. היה ברור שאם הוא יתחיל במלחמה עם המצרים, גם הירדנים, הסורים, העירקים, האיראנים והסעודים יצטרפו למלחמה ועם ישראל יצטרך להתמודד עם כולם. העולם הסתכל ברגשות מעורבים, בחשש, ואולי גם בשמחה, אינני יודע... על כך שמדינת ישראל בסכנה קיומית. גם במדינת ישראל הייתה תחושה מאוד קשה. אני לא יודע אם אתם מכירים את "גן מאיר" במרכז תל אביב, תכננו שאם יהיה צורך, חלילה, כל הגן הזה יהפוך לבית קברות. חששו שיהיו עשרות אלפי הרוגים מהפצצות המטוסים של האויב. מצד שני, גם אם לא נפתח במלחמה תפרוץ מלחמה והסיכון עצום, כי פירושו של דבר שימשיכו לפגוע בנו בגלל שאנחנו לא מגנים על עצמנו ומפחדים. ההחלטה הייתה קשה מאוד ופתאום בשישה ימים - או יותר נכון, בשלוש שעות, חיל האוויר של שלושת מדינות ערב שסביבנו - הושמד רובו ככולו עם שדות התעופה שלו, דבר שנראה בלתי אפשרי בכלל. הכול סייעתא דשמיא, כל מטוס פוגע. לא היו ממש ניסים גלויים אבל הכול הצליח. המטוסים שלנו הגיעו עד שדות התעופה הקרובים של עירק והרסו אותם כדי שהמטוסים של עירק לא יוכלו לטוס ממזרח עירק למערב ולהצטרף למלחמה. גם בסוריה הרסו את כל שדות התעופה ואת כל המקומות שמשם יכלו להגיע מטוסים.
הייתה סייעתא דשמיא. הייתי ב"מרכז הרב" ביום שפרצה המלחמה. בצהריים הגיע עיתון "מעריב" הוצאה שנייה, והכותרת שלו הייתה: שלוש מאות מטוסי אויב נהרסו, שדות התעופה נפגעו. המלחמה פרצה בשמונה בבוקר. בשעה אחת עשרה חיל האוויר של כל הצבאות הובס. אחרי שלושה ימים צה"ל שעט עד התעלה, ממש היה קשה לנסוע במהירות כזאת עם טנקים ובשלושה ימים להגיע עד התעלה, כל יהודה ושומרון בידינו ואחרי שלושה ימים עולים גם לגולן - כל אפסי ארץ ראו את ישועת אלוקינו.
בעם ישראל מה שקרה הוא שזיק של אמונה ניעור אפילו בלבם של הרחוקים ביותר. כולם הזכירו שם שמים. אף על פי שמה שקרה לא נשאר ולא התמיד, עברו כמה ימים, כמה שבועות או כמה חודשים, והזיק הזה התכסה בחזרה, אבל מעכשיו אנחנו יודעים שהזיק של האמונה קיים. ידענו עוד לפני כן שישראל מאמינים בני מאמינים, אך זאת לא הייתה ידיעה מוחשית ובמלחמת ששת הימים התגלה שעם ישראל הוא עם מאמין. מתי התגלה הדבר הזה - לא בזמן הניצחון הצבאי, אלא דווקא ובעיקר כשאמרו: "הר הבית בידינו". פתאום כל היהודים התעוררו! מה מעניין אותם הר הבית, אף פעם לא דיברו על הר הבית ואולי מאז שהם נולדו הם לא שמעו את המילה הזאת, ובכל המקומות, על הטנקים באמצע הקרב כששמעו את הקריאה "הר הבית בידינו", החיילים היו עם דמעות בעיניים. אחד מתלמידי הישיבה היה חייל בקיבוץ של "השומר הצעיר" באחד מקיבוצי הגליל שהופגזו. כולם ישבו שם במקלטים, והוא סיפר לי שכששמעו בטרנזיסטור שהר הבית בידינו כולם התרגשו. מה מעניין אותם הר הבית - אלא שבלבם של כל היהודים יש אמונה בריבונו של עולם, שהתגלתה אז. למרות שהיא התכסתה אחר כך, הסוד הזה, האמונה הזאת, כבר ידועים, כבר התגלו.
ריבונו של עולם נתן אז "שיעור כללי" באמונה. מה שאנחנו מנסים לעשות באלפי שיעורים ריבונו של עולם נתן ב"שיעור כללי" אחד, וכולם התעוררו לאמונה. על ההתעוררות הרוחנית שהייתה אז שגילתה לנו את אותה אמונה כמוסה, צריך להודות לריבונו של עולם, גם אם אחר כך היא כוסתה.
אנחנו נמצאים בדיוק שבוע לפני חג השבועות. מיום ירושלים צריך להיכנס למהלך חדש ואחרון של הכנה לחג השבועות, חג מתן תורה. לעשות את הימים האלה ימים של התרוממות. יום ירושלים לא צריך להיות יום שמוציא מהמסגרת של הלימוד ואחר כך צריך לחזור ולהיכנס, אלא להיפך, הוא מחבר אותנו עוד יותר לשקידת התורה, הרי ירושלים והתורה זה דבר אחד. יהי רצון שמהשמחה הזאת נתקדם בשקידת התורה ונגיע לחג השבועות בשמחה ובששון, ומי יודע מתי נזכה גם לעלות לרגל בגאולה השלמה במהרה בקרוב.



עוד בנושא לזמן הזה - יום ירושלים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il