בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נצח ישראל למהר"ל
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
בחירת ישראל לכלל ואינה מושפעת ממעשי הפרט
וּדְבָרִים אֵלּוּ בֵּאֲרוּ חֲכָמִים בְּדִבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָנִים בַּמִּדְרָשׁ (ילק"ש ירמיהו סוף רמז שיב): 1 מִי זֶה עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֶל ה' (ירמיהו ל, כא), אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: מַעֲלָה זוֹ יֵשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל לַגּוֹיִם, דְּאִלּוּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (ירמיהו לא, לב; יחזקאל לז, כז): וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם, וְאִלּוּ בַּגּוֹיִם כְּתִיב: מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה' לִהְיוֹת לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, עַד כָּאן. בֵּאֲרוּ בָּזֶה דְּבָרֵינוּ אֲשֶׁר אָמַרְנוּ לְךָ, כִּי הַהֶפְרֵשׁ אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל בְּעֶצֶם, וְלֹא 2 בִּשְׁבִיל מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים. שֶׁלֹּא לוֹמַר, דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר הֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָז בָּחַר בָּהֶם, וְלֹא כַּאֲשֶׁר אֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב: וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים קֹדֶם, וְאַחַר כָּךְ: וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. כְּלוֹמַר, מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל הוּא קֹדֶם, וְאַף כִּי יִשְׂרָאֵל אֵינָם מְקַבְּלִים אֱלֹהוּתוֹ, לְכָךְ לֹא כָּתַב גַּם כֵּן קֹדֶם בְּחִירַת אַבְרָהָם מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים. שֶׁלֹּא תֹּאמַר כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בָּחַר בְּאַבְרָהָם וּבְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בִּשְׁבִיל מַעֲשֵׂיהֶם, וְאָז הָיָה לְךָ לוֹמַר, כַּאֲשֶׁר אֵין מַעֲשֵׂיהֶם טוֹבִים יִמְאַס בָּהֶם, שֶׁדָּבָר זֶה אֵינוֹ, רַק* כִּי הַבְּחִירָה בָּהֶם מִצַּד עַצְמָם, וְזוֹהִי בְּחִירָה כְּלָלִית. אֲבָל בָּאֻמּוֹת כְּתִיב קֹדֶם: לִהְיוֹת לִי לְעָם, שֶׁכַּאֲשֶׁר מַעֲשֵׂיהֶם טוֹבִים וְצַדִּיקִים, אָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְקָרֵב אוֹתָם, וְאֵין הַקֵּרוּב אֲלֵיהֶם רַק מִצַּד הַפְּרָטִים, לֹא בְּחִירָה כְּלָלִית. וּלְכָךְ אֵצֶל נֹחַ, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קֵרְבוֹ, זֶה הָיָה בִּשְׁבִיל מַעֲשָׂיו בִּלְבַד, וּלְכָךְ לֹא הָיָה הַבְּחִירָה בְּזַרְעוֹ כְּלָל. וְאִלּוּ יָבִינוּ זֶה בְּנֵי אָדָם לֹא עָלָה עַל מַחְשַׁבְתָּם, מַחְשֶׁבֶת הֶבֶל, לוֹמַר כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָאַס בְּיִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם.
________________________________
דברים אלו בארו חכמים בדבריהם האמיתיים, בדרשתם על הפסוק: 1 מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה'. אמר רבא בן רב הונא, מעלה זו יש בין ישראל לאומות העולם, בישראל נאמר: והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי לעם, ואילו באומות העולם נאמר: מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאום ה', והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוקים. בארו בדברים אלו את אשר אמרנו לך, על ההבדל שקיים בין ישראל לאומות העולם. בחירת הקב"ה בישראל היא בעצמותם, ולא 2 בגלל מעשיהם הטובים. משום כך לא ניתן לומר, שרק כאשר הם עושים רצונו של מקום הוא בוחר בהם, ולא כשאין עושים רצונו של מקום. לכן נאמר תחילה: והייתי להם לאלוקים, ואחר כך: והמה יהיו לי לעם. כלומר, בחירת הקב"ה בישראל קודמת לבחירת ישראל בה', היינו שאף אם ישראל אינם מקבלים אלוהותו, הוא להם לאלוקים. מסיבה זו, לא נכתבו בתורה מעשיו הטובים של אברהם קודם שנודעה בחירת ה' בו, שלא יאמר אדם, שהקב"ה בחר באברהם ובזרעו מפני מעשיהם הטובים, ומכך יסיק, שכאשר אין מעשיהם טובים ה' מואס בהם. דבר זה אינו נכון, כי הבחירה בישראל היא בגלל מהותם ובחירה זו היא בחירה בכלל. אבל באומות העולם נאמר קודם: להיות לי לעם, היינו כאשר מעשיהם טובים וצדיקים, אז הקב"ה מקרב אותם, כיון שהקירוב הוא מצד המעשים, לפי שהקירוב הוא לפרטים ולא לכלל. לכן אצל נח, שהקב"ה קירב אותו מפני מעשיו הטובים, הבחירה היא בו ולא בזרעו. אם יבינו זאת בני אדם, לא יעלה על דעתם לטעון טענת הבל, שהקב"ה מאס בישראל חס ושלום.
[ רַק – אלא.]


ביאורים
ישנה טענה מפורסמת השגורה בפי הנוצרים, ולמעשה היא זו המבססת את אמונתם הכוזבת, שכביכול עזב ה' את ישראל לאחר שהשחיתו דרכם וקלקלו מעשיהם. טענה זו שקרית היא ואינה נכונה כלל מפני שכפי שכבר למדנו, אין שום תלות בין בחירת ישראל לבין מעשיהם, וגם אם יהיו חוטאים ומקולקלים, ח"ו, לא תסור מהם הבחירה לעולם.
המדרש מתאר את ההבדל בין ישראל לשאר העמים ביחס לנקודה זו, שבעוד שאצל אומות העולם אכן המעשים משפיעים על הקִרבה לה', ואם יבחרו להשחית דרכם יעזוב אותם ה', הרי שבישראל אין שינוי ביחס כלל. מתוך תפיסה זו שהמעשים משפיעים על רמת הקִרבה, הנכונה אמנם אצל אומות העולם, טעו הנוצרים לחשוב שכך גם אצל ישראל.
הסיבה להבדל בין ישראל לאומות העולם היא שהבחירה אצל האומות אינה בחירה כללית אלא פרטית, דהיינו כל אחד ואחד מאומות העולם המחליט לעבוד את ה' ולתקן דרכיו זוכה שה' יקרב אותו אליו, ואף אם אומה שלמה או ציבור גדול יעשו כן, הבחירה בהם לא תהיה מצד הכלל אלא מצד אוסף הפרטים המרכיבים את הקבוצה. לכן מי מהם, או הכלל כולו, שיחליט להרע דרכיו, תסור ממנו אותה השגחה שהייתה נהוגה עימו עד אז. לעומת זאת, אצל ישראל הבחירה אינה מצד המעשים של הפרטים, אלא מכוח הכלל עצמו, ולכן שינוי בפרטים לא מעלה ולא מוריד מאומה ביחס לבחירה באומה.

הרחבות
* בין ישראל לעמים או לה'
לִהְיוֹת לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. בניגוד לפירוש המדרש שהביא המהר"ל, שהפסוק מתייחס אל הגויים, פרשני הפשט מפרשים פסוקים אלו על עם ישראל בתקופת מלך המשיח. מפירושו של רבי משה אלשיך עולה יסוד חשוב ובעל משמעות לתקופת הגאולה:
ישנם 'שני מסלולים' אותם יכול עם ישראל לעבור בדרך לגאולה: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה" [סנהדרין צח.]. במסלול הראשון, עם ישראל ייגאל בזכות מעשיו, בלי קשר לגמול שעל-פי הנבואות ישלם ה' לגויים. במסלול זה, הגאולה תתחיל מאיתנו, ולכן קודם כל יתקיים "והייתם לי לעם". מיד לאחר מכן יתקיים "ואנכי אהיה לכם לאלהים", בדרגה הרוחנית החדשה, אליה נגיע בגאולה העתידה.
במסלול השני, בו לא זכו ישראל להיגאל בזכות מעשיהם הטובים, תהליך הגאולה יתחיל מהתערבות מיוחדת של הקב"ה. לכן, "בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלוהים לכל משפחות ישראל". רק לאחר מכן, ישוב עם ישראל אל הקב"ה, ויתקיים "והמה יהיו לי לעם" [אלשיך ירמיה ל, כא-כה].
לשיטת המהר"ל, הסדר בפסוקים ("והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם", או "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים") מתייחס להבדל בין ישראל לעמים: האם הקשר שלהם לקב"ה נובע מהמעשים או מבחירה אלוהית. לעומת האלשיך, שסדר הפסוקים מורה על השאלה מי מתחיל בהתקרבות, "אני לדודי" או "דודי לי".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il