על פי הדעות שהצגנו בשיעור קודם ההליכה אחרי הרוב על פי דין תורה משמעותה היא הליכה אחרי רוב חכמה ולא רוב דעות ולכן אסרה תורה "לא תענה על ריב" שמשמעותו "לא תענה על רב" ואסור לקטן לחלוק על הגדול. מקשה על כך מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל: אם כך מה פשר ההלכה שבדיני נפשות הגדול אומר את דבריו אחרון:

לכן חולק מו"ר על ההבנה הקודמת וטוען:
א. בזמן המשא והמתן גם הדיינים הזוטרים מביעים את דעתם.
ב. בזמן שהם מביעים את דעתם אסור להם לחלוק בצורה ישירה לחלוק על הגדול אלא הם צריכים להביע את דעתם החולקת בנימוס ובדרך שאלה.
ג. בדיני נפשות (שם אי אפשר לתקן טעויות) יש חשש שלא יביעו דעתם אפילו בדרך שאלה ולכן הגדול אומר דבריו בסוף.
ד. עצם הישיבה ביחד לדון היא כמתן רשות לתלמיד לחלוק על רבו ולפסוק נגדו אלא שיש לשמור גם כאן (כמבואר לעיל) על כבוד הרב. ה. בשלב ההכרעה לאחר שנשמעו כל הדעות חייב כל דיין להביע את דעתו האישית ללא כל התחשבות בדעת רבו והדין נפסק לפי רוב דעות בהצבעה.

אם כן לפי שיטת מו"ר ההכרעה היא על פי רוב הדעות, תוך כדי שמירה על כללי התנהגות מכובדת ומכבדת בזמן הדיונים ומתן האפשרות לכל הדיינים לנסות ולשכנע את חבריהם להכריע כדעתם. ההלכה של "לא תענה על רב" היא הלכה בסדרי הדין ולא בהכרעת הדין.