ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך נשא

ההכנות למתן תורה

*התעכבות 50 יום לפני מתן תורה, להכנת ישראל. *מעלת האחדות. * סיבת הכפיה במתן תורה. *סגולת נתינת צדקה.
מוקדש לעלוי נשמת
הרב נתנאל והרבנית רחל בן חיים
לחץ להקדשת שיעור זה
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" 1 .
בני ישראל היו במדבר חמישים יום עד שקיבלו תורה, ולא קיבלו את התורה מיד בצאתם ממצרים. מדוע היה צריך להמתין?
אומר המדרש 2 :
משל לבן מלך שהיה חולה, והמלך הביא לו רופאים לרפאותו. בא רופא אחד וריפא אותו רפואה שלמה. הרופא הזה רצה להתפאר ברפואתו ואמר: "אתה כבר יכול לשלוח את הבן הזה לבית ספר ללמוד תורה בלי תרופות ובלי אינסולין". המלך הבין שהרופא הזה רוצה להתפאר ברפואתו. אמר: "נכון שהבן שלו הבריא, אבל עודנו חלש ותשוש. השאר אותו כאן בבית שיאכל, ישתה ויתחזק חודש-חודשיים ואחר כך הוא יוכל ללכת בלי אינסולין, כשהוא יבריא ב-100%".
כך בני ישראל. נכון שהם יצאו ממצרים כבר בחמישה עשר בחודש ניסן. מכאן והלאה ה' רצה לחזקם, שיהיו חזקים יותר, כלומר מאמינים יותר, ואז יכלו לקבל את התורה.
וכך מביאים משל על נער עני שהיה פיקח גדול מאוד. עשיר אחד ראה את הפיקחות שלו, וראה שבאמת אדם זה פיקח, אבל מצבו הכלכלי לא טוב. הוא לא אוכל טוב, לא שותה טוב, וחי ברמה כלכלית קשה. חמד אותו לביתו, ובתו הסכימה לקבל אותו, לפי שהיה פיקח מאוד. הציע לו הצעה: "אקח אותך כחתן לבתי!". הבן הזה ראה את הבת, התלהב מאוד ומצא חן בעיניו. פחד שמא יקדמנו אחר ברחמים 3 . אמר לו: "אני מסכים, אבל אדוני הנכבד, בוא נקבע עכשיו חופה!". אמר לו העשיר: "נקבע עוד חודשיים". אמר לו: "למה עוד חודשיים? נוכל לקבוע כבר עכשיו חופה!". אמר לו החותן: "תראה חמודל'ה, אני צריך לתפור לך חליפה, עליך לאכול, עליך לשתות, להבריא, אחרת החליפה לא תתאים לך. ולכן קודם תאכל, תשתה, תבריא יותר, ואז אוכל לתפור לך. ככה אתה לא יכול ללכת לחתונה. וגם אתה, חמודל'ה, צריך להכין לך דרשות. יבואו החברים שלך, בוקר, ערב, כל ימי שבע הברכות; תעשה לך חשבון: ארבע עשרה דרשות. אתה לא יכול להכין אותם ביום אחד! עליך להכין אותם במשך זמן, תכין אותם יפה מאוד, ואז בשעת ימי השמתה תוכל לדרוש בחופשיות. וגם תראה, אתה יושב בין חכמים. כולם רוצים לראות את חוכמתך, עליך להכין פלפול אחד, שניים או שלושה פלפולים יפה מאוד כדי שתוכל להֵראות לפני כל החכמים, שלקחתי בן, תלמידי חכם". הוא הסכים לזה. בדומה למשל הקודם לגבי הוצאת הבן לבית הספר בלי תרופות. אמר לו: "תהיה בינתיים כמו אותו מעשה שמוזכר בגמרא". מה המעשה?
לרבא היה בן שקראו לו רב יוסף. גם לרבו של רבא היו קוראים רב יוסף. הוא מאוד חשק ללמוד תורה אצל רבו, ורצה שגם בנו ילך ללמוד תורה אצל רבו. אבל לפני שישלח אותו ללמוד תורה, מצאו לו עלמה יפה מאוד וארסו אותו עם עלמה זו. פסקו לו שילמד שש שנים תורה ואחר כך יחזור לביתו וישא את כלתו. כלומר: הוא לא הלך ללמוד תורה בעיר שלהם, כדי שילמד בשקט שלחו אותו לעיר אחרת אצל ישיבת רב יוסף. הילד הזה אחרי שלוש שנים, בערב כיפור אמר: "אני רוצה לבוא, לבקר, להראות לאנשי ביתי" - הכוונה היא לראות את כלתו. הגמרא לא אמרה כך, אלא להראות לאנשי ביתו, משום לשון נקיה. בא בערב יום כיפור לביתו כדי לראותה, הלא היה לו חופש. שמע אביו, שבנו הפסיק את לימודו ובא לחופש בכיפור. יצא לקראתו בכלי מלחמה. אין הכוונה שלקח חרב או מקלות. הכוונה שהתווכח עמו. אמר לו אביו: "יונתך נזכרת?! נזכרת ביונה?! אתה אוהב אותה, ולכן ביטלת תורה ובאת לבקר את עלמתך?!" ביקש שיחזור מיד. כנראה שזה היה ערב יו"כ ולא היה זמן. הגמרא אומרת שהייתה ביניהם מריבה ויצא ששניהם לא אכלו סעודה מפסקת מהויכוחים שהיו ביניהם, לא רבא ולא בנו יוסף.
נחזור לעניין. אומר החותן לחתן: בינתיים תשקיע ראשך ורובך בגידולך, הן הגופני והן הרוחני, תכין את עצמך להיות חתן מכובד, ואז נעשה חתונה.
כל זה מראה את האהבה שאדם אוהב את כלתו, ורוצה לראות אותה. לכן ה' אמר לעם ישראל תקחו 49 יום, וביום החמישים נוכל להכניסם לחופה.
מה נחמדים דברי האור החיים הקדוש 4 בנושא, ונביאם כאן.
האור החיים אומר שאנו לומדים מהעניין את גודל חיבתו של הקב"ה לעם ישראל. הרי מסימני האהבה שלא יתעכב החשוק לחשוקתו. אם כן למה התעכב כל אותם חמישים יום?
אי אפשר לומר שהסיבה היא מפני רוחק הדרך עד הר סיני, שהרי עשה ה' נס קפיצת הדרך לאליעזר עבר אברהם 5 , בלכתו לקחת אישה ליצחק, ואם כן לחתונת כל עם ישראל עם הקב"ה פשוט שהיה יכול לעשות קפיצת הדרך.
אלא שעדיין לא הגיע הזמן מצד הכנת עם ישראל, שיצאו ממצרים, מ"ט שערי טומאה, והיו מלאים בזוהמת מצרים וצריכים לספור להם שבעה שבועות ולעלות לטהרה הראויה, כטהרת הכלה לחתונה.
לא הגיע זמן, עת הדודים 6 , ועדיין לא עלתה הכלה לחופתה, כי לא היו מוכשרים לכך. העם היה צריך להוכיח את עמלו בתורה, שיוכיח שהוא ראוי לקבל תורה.
וזו כוונת הפסוק "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" - הפסוק מדגיש שהסיבה שהיו צריכים לחכות עד עכשיו הוא מפני שיצאו מארץ מצרים והיו צריכים להטהר מזוהמתן. אבל כאשר סיימו את תהליך ההיטהרות - לא המתין הקב"ה עוד רגע אחד והביאם מיד בקפיצת הדרך 7 למקום "ביום הזה באו", שכן כאשר הגיע הזמן אין האוהב יכול לחכות עוד רגע לאהובתו והוא אינו עוצר כוח להמתין מלהתחתן איתה כבר.
משל לדבר: חייל הצטיין במלחמה, ורצה המפקד כפרס להמליץ עליו שיהיה קצין. לא באו ואמרו לו: החל ממחר תהיה קצין, אלא שלחו אותו לקורס הכשרה, שם עמל במשך חצי שנה עד שהוכשר לתפקיד.
כך גם בכל תחום, אפילו להיות רב. אין אדם יכול לומר: הנה חזרתי היום בתשובה, ומחר אני רוצה להיות רב. אי אפשר לקפוץ מדרגות. עליך ללמוד גמרא, הלכות ואגדות ולעמול שנים רבות, עד שתוכל להיום רב. כך גם רופא, לא יכול להיות רופא בחמישים יום, צריך לעמול! וכן מהנדס, ראש ממשלה, לא ככה פתאום מעלים אותם, צריך הכנה של שנים. רק שיש כאן חסד של ה' שקיצר את ההכשרה הארוכה הראויה למתן תורה לחמישים יום בלבד.
כמו כן, על ידי העמל שהוכיחו בני ישראל באותם חמישים יום - הראו שהם ראויים לקבל את התורה, שהרי "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" 8 .
מספרים אגדה על מלך אחד שהייתה לו בת יפה וחכמה, וכולם רצו להתחתן איתה. אבל המלך רצה למוסרה לאדם שיעמול קשות כדי להתחתן עמה. עשה מבצר בתוך אי בודד בלב הים, ואמר: "מי שיכול למצוא את דרך הכניסה יקבל אותה". ניסו רבים, ניסו ולא הצליחו. היה בחור נבון, והוא אמר: "לא ייתכן שלמבצר הזה אין פתח. הרי הנסיכה יושבת שם לבדה, לא יתכן שהמלך לא יבוא פעם לבקר אותה!". לקח אוניה וישב שם יום ולילה. שלושים יום הסתובב סביב האי, ופתאום ראה אוניה אחרת ובה היה המלך. הוא נכנס בתעלה סודית וגם הבחור נכנס אחריו. אמר המלך: "בוודאי השקעת ועמלת, אתה ראוי לישא את ביתי".
כך עם ישראל, אחרי שטרחו 50 יום בזיכוך עצמם - הוכיחו שהם ראויים לקבל את התורה.
על עמל התורה אפשר לומר: "טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ" 9 . לא קל ללמוד תורה. כמה פעמים אדם יכול להתייאש, צריך הרבה סבלנות. מה זה "טועמיה"? ילד קטן שמביאים לו דבש לאכול, לא מוצא חן בעיניו, הוא לא מכיר ולא אוכל. גם חולה, לא מוצא חן בעיניו והוא לא אוכל. אומרים לו: "טעם, טעם!". טועם אצבע ראשונה – ויורק. אצבע שניה – מהסס. בטיפה השלישית לוקק אותה, ורוצה עוד ועוד. כך בלימוד התורה, אסור להתייאש בטעימה הראשונה והשנייה. צריך להמשיך ולא להתייאש, עד שימצא את מתיקות ועריבות התורה. כמו שקוראים בפרקי אבות 10 : "הפוך בה והפוך בה דכולה בה... שאין לך מידה טובה ממנה".
מה היא המידה שאותה היו ישראל צריכים לקנות כדי לקבל את התורה? האחדות והאהבה שהייתה בעם ישראל היא שקרבה אותם, כמו שדרשו חז"ל על המילה "וַיִּחַן" 11 - כאיש אחד בלב אחד 12 .
נביא משל המפורסם בשער בת רבים על כוחה של אחדות:
אדם מצא תפוחים בגינה. רצה להביאם לביתו. לא שם לב, והנה היה בשק נקב. שם תפוח ראשון, תפוח שני, ואחד אחד הם נפלו מהנקב. מה עשה? לקח את כל התפוחים וקשר אותם אחד לאחד, ושם אותם בשק. התפוח הראשון שרצה ליפול, לא יכל. השרשרת לא יכלה לצאת מהשק. ועל זה אומר הפסוק 13 : "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים".
במתן תורה אנו רואים דבר פלא. מצד אחד אמרו עם ישראל "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" 14 , כלומר שהם חפצו ביותר בתורה, ומצד שני ה' כפה עליהם הר כגיגית ואמר: "אם אתם מקבלים את התורה, מוטב. ואם לא, שם תהיה מקום קבורתכם" 15 . למה היתה צריכה לבוא כפיה זו, הלא הם אמרו נעשה ונשמע?
אומר רבי אחא בר יעקב בגמרא שם שבשעה שיבואו בני ישראל לדין, נאמר: "מה אתה רוצה מאיתנו? הרי כפית עלינו הר כגיגית ולא קיבלנו על עצמנו מרצוננו להתחייב בתורה". רק בימי מרדכי ואסתר קיבלו שוב בני ישראל את התורה מאהבה.
משל לנער בן עשירים שהגיע לפרקו והציעו לו כמה בחורות. כל אחת שראה אותה מצא עילה לפוסלה: אחת נמוכה, אחת גבוהה, אחת לא עשירה. ולא כך היתה האמת, כי היו יפות, עשירות ומיוחסות. והנה נזדמנה לפני הנער נערה בת עשירים, חכמה, נאה ומיוחסת. הלך ואמר לאמו: "נערה זו מצאה חן בעיני". הלכה וסיפרה לבעלה. האב, שכבר כמעט התייאש מלחתן את בנו, כמעט התעלף כששמע את דבריה של אשתו. בשולחן בערב אמר: "בני הגיע הזמן שתתחתן. אני אומר לך, מצאתי נערה, ואני חושב שהיא מתאימה לך, ואתה חייב לקחתה, ואם לא תסתלק מביתי!". והציע לו את הבחורה שאותו בחור התעניין בה. הבן התפלא והתרגז מדברי אביו, אך אמר בליבו: "הרי בכל אופן אני רוצה אותה", והסכים והתחתנו. שאלה אותו אשתו: "למה היית צריך לנהוג כך איתו, לאיים ולהכריח אותו? הרי יכולת להציעה בפניו בטוב, וגם אז הוא היה מסכים!". אמר האב: "ימים יגידו". כרגיל, אחרי כמה זמן מהחתונה נהיה סכסוך בין איש ואשתו, והבעל מאס באשתו, וכבר לא רצה אותה. באו הוריו להשכין ביניהם שלום. אמר להם: "אתם חייבתם אותי, הכרחתם אותי לקחת אותה!". אמר לו האב: "אם כן, מצידי אתה משוחרר. ועכשיו תחשוב לעצמך אם באמת אתה רוצה להיפרד ממנה. חשב הבחור ונזכר במעלותיה והתפייסו כמשוש חתן על כלה. אמר האב לאשתו: "זה שאני כפיתי עליו, זה היה לטובתו. כך עכשיו הוא משליך את כל האשמה עלי, והמריבה ביניהם לא פגעה בהם, כי היא היתה שייכת לזמן ולעניין שהוא כביכול לא בחר בה מעצמו".
אנו קוראים בפרשה: "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" 16 .
כידוע יש שבעים פנים בתורה 17 . הפשט בפסוק ידוע, אבל יש מדרשים רבים נוספים על הפסוק, עד שרש"י מדגיש שהרבה מדרשים דרשו חכמינו כאן 18 . יש לנו על זה עוד פירוש יפה.
מספרת רות לנעמי: "שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז" 19 . הלשון כאן תמוהה מאוד, הרי בועז הוא אשר עשה חסד עם רות כשנתן לה ללקוט בשדהו והוסיף לה עזרה ותמיכה, ומה עשתה עימו רות?
אלא שיותר משהעשיר עושה עם העני עושה העני עם העשיר. כיצד?
היה יהודי שקנה כרטיס פייס והרוויח סכום גדול. לא ידע לשמור את הסוד, הלך לרב ואמר: "כבוד הרב, הרווחתי מליון ₪, ואני נותן לך מעשר לחלק לצדקה". אנשים שמעו שהרוויח ובאו ודפקו בדלתו: "תן לנו משהו". אמר נתתי מעשר, ומרוב שהתפרסם הדבר והוצרך לתת לעוד ועוד אנשים יצא נקי מכל מה שהרוויח וכבר נזקק להלוואה מהבנק.
הברכה היא כל הכסף שישאר חוץ מהמעשר ישאר ברשות האדם והוא יוכל ליהנות ממנו, שלא כמו בסיפור שראינו.
לכן אומרת התורה: "איש אשר יתן לכהן - לו יהיה" - ישאר לו שאר הממון ברשותו. וכך עשתה רות חסד עם בועז שזיכתה אותו לתת מתנות עניים, ובזה יש סגולה ששאר היבול ישאר ברשותו.
ויש כאן עוד דבר, שיש שאדם נותן ונשאר ברשותו. כגון בלימוד התורה, אדם יושב ודורש ומלמד לאחרים, הקהל נהנה והוא אינו חסר מעצמו כלום. כל מה שלימד לאחרים עדיין נשאר ברשותו. וזהו "אשר יתן... לו יהיה".




^ 1.שמות י"ט, א'
^ 2.מדרש תנחומא יתרו י'.
^ 3.עיין מועד קטן יח:, שלמרות שיש בת קול שמכריזה "בת פלונית לפלוני", אם אחר יקדים ברחמים יכולה תפילתו להועיל, ולכן מותר לארס בחול המועד.
^ 4.אור החיים הקדוש עה"ת שמות י"ט, א'
^ 5.עיין סנהדרין צה.
^ 6.עיין יחזקאל ט"ז, ח'
^ 7.עיין שבת פז: - ביום שנסעו בו באו
^ 8.איוב ה', ז'
^ 9.מתוך תפילת מוסף לשבת
^ 10.מסכת אבות ה', כ"ב
^ 11.שמות י"ט, ב'
^ 12.רש"י עה"ת שמות י"ט, ב'
^ 13.שיר השירים ב', ה'
^ 14.שמות כ"ד, ז'
^ 15.שבת פח.
^ 16.במדבר ה', י'
^ 17.הקדמת ראב"ע לפירושו לתורה
^ 18.פירוש רש"י עה"ת במדבר ה', י'
^ 19.רות ב', י"ט


עוד בנושא נשא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il