ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברכת כהנים

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר נשא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיון תשע"ה

ברכת כהנים

אהבה, שמחה, מתינות ונעימות



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שבט לוי במרכז
פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה והיא כוללת בתוכה נושאים רבים. בראש הפרשה בא הציווי האלקי על פקידת בני גרשון ובני מררי, וכן הדיווח על מספרם של הלויים הבאים "לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" 1 . ראשיתה של פרשיה זו בסוף פרשת במדבר שם באים הציוויים הנוגעים לקהתים. לאחר מכן מרוכזים עניינים הקשורים קשר כלשהו במשכן או במפקדים שבראש הספר, או שיש קשר בינם לבין עצמם, ואלו הם: שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשם גזלות וגזל הגר והכהנים, פרשת סוטה, תורת נזיר, ברכת כהנים, ובסוף, לאחר כל ההכנות לקראת חניה מסודרת של ישראל מסביב למשכן מתוך טהרה נפשית וגופנית, הוכשר השטח לחנוכת המזבח והעלאת קרבנות הנשיאים.
שבט לוי תופס מקום מאוד מרכזי בפרשיות הראשונות של ספר במדבר, זה מאוד בולט. בתחילת פרשתנו יש סדרת ציוויים בהם ה' מצווה את משה ואהרן לפקוד את משפחות הלויים, אבל כבר קודם לכן, בפרשת במדבר, אנחנו פוגשים את מרכזיותו של שבט לוי: העבודה באוהל מועד ובמקדש מוטלת על הלויים במקום הבכורות ולכן הם מתפקדים בנפרד וחונים בנפרד.
שבט לוי חונה סמוך לאוהל מועד ומקיף אותו מכל צדדיו - מול פתח אוהל מועד וקודש הקדשים חנו משה ואהרן ובניו, בצד דרום חנו בני קהת שהופקדו על כלי הקודש של המשכן, בצד מערב חנו בני גרשון שטיפלו באוהל ובמכסהו ובצד צפון חנו בני מררי. מחנה ישראל הקיף את מחנה לויה מכל צדדיו ובכך הבליט וייקר את מעמדו המיוחד של שבט לוי, ובכללו מחנה שכינה השוכן במרכז.

דבק שיש לו קיום
עניינו של הסדר האחדותי הזה שליווה את ישראל בשנות נדודיהם במדבר מבואר בספרו 2 של רבי יצחק שמלקיש 3 , רבה של לבוב. ספרו על התורה, רובו לקוח מספרי השו"ת שלו. וכך הוא כותב על סדר מחנה ישראל:
"מידת האחדות אשר יתקשרו בה כל ישראל זה לזה, רכשו להם באמצעות הדגלים".
לכאורה, דגל הוא דבר מבדיל, כשלכל אחד יש דגל משלו אז מתחדד ההבדל שבין נושאי הדגלים, אז כיצד קורה שדווקא הדגלים המבדילים מביאים לאחדות וחיבור גדולים יותר?
"ויובן הדבר על פי מה שאמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה ד, ו): יעקב, היו לו שבעים נפשות וקראם בקרא 'נפש' (דברים י, כב), ועשיו היו לו שש נפשות וקראם 'נפשות' (בראשית לו, ו).
והכוונה (לפי מה שביארנו בהקדמת בית יצחק אורח חיים), דהרשע לא ירצה שגם חברו יהיה רשע כמוהו, דאם כן גם לו ירשיע, והגנב אינו רוצה שיגנוב עמיתו, וכן אמר המלך החכם 'נפש רשע אותה רעה לא יוחן בעיניו רעהו' (משלי כא, י), ועיין מה שפירשתי המשנה (אבות פ"ב, מ"א): איזה דרך שיבור לו האדם, והדברים עתיקים. ואחרי שהרשעים לא יתאחדו בתשוקתם ותכליתם, וכל אחד מבקש תאוות נפשו, על כן קראם הקב"ה 'נפשות', לא כן שבטי ישראל הצדיקים, יתאוו שכל יושבי תבל יהיו צדיקים ויתאחדו במגמתם וחפצם, ועל כן קראם הקב"ה 'נפש' בתורתנו הקדושה. ועל כן אמרו: אתם קרויין 'אדם' (יבמות סא ע"א), כמו שפירש ב'כלי יקר' דלא נמצא בשם אדם לשון רבים".
כשאדם עולה למדרגת צדיק, אז הוא חפץ שכולם יהיו צדיקים כמותו, שכולם יעבדו את ה', שכולם ירגישו כמותו את גודל המתיקות שבכל מצוה ומצוה.
מספרים על רבי אחד, שניגש אליו אחד מהחסידים והראה לו את האתרוג הנפלא שרכש. הרבי התבונן באתרוג והפכו מצד לצד. נו, מה אומר הרבי, שאל החסיד. יש בעיה באתרוג הזה, אמר הרבי לתדהמת החסיד, הוא נראה כאילו אף אחד לא נטל אותו, אתרוג שלא מיששו אותו הרבה ידיים, לא יכול להקרא 'הדר'.
"ומידה זו קיבלו מהדגלים, אשר עמדו י"ב שבטי ישורון בארבע רוחות, וארון הקודש והמשכן באמצע והיה תל שהכל פונים אליו. ואחרי שהוא יתברך היה התכלית וכל תשוקתם אליו יתברך. על ידי כן היה הקשר אמיץ וחזק".
כך בונים קשר, לוקחים נקודה רוחנית ומעמידים אותה בבסיס החיבור, מעמידים את קדושתו יתברך במרכז ועל ידי כך נעשה הקשר אמיץ וחזק.
"ועל כן אמרו במדרש רבה (במדבר רבה ב, ג-ד): 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה' (שיר השירים ב, ד) - בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים וכו' והיו כולם עשויים דגלים וכו', כיון שראו אותן ישראל וכו', התחילו מתאוים לדגלים וכו', 'ודגלו עלי אהבה' וכו', מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו וכו'.
אומרים להם העכו"ם: 'שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך, מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים' וכו' (שיר השירים ז, א), ואין נחזה אלא שררה שכן אומר יתרו למשה 'ואתה תחזה' וגו' (שמות יח, כא).
וישראל אומרים: 'מה תחזו בשולמית', מה גדולה אתם נותנים לנו, שמא 'כמחולת המחנים', שמא יכולים אתם לעשות לנו גדולה שעשה האלקים במדבר 'דגל מחנה יהודה' וכו'.
והכוונה שישראל ראו והבינו שמלאכי השרת שלום ביניהם, לפי שאין להם אלא תכלית אחד, והוא התשוקה להקב"ה. ונתאוו ישראל שיתאחדו כולם בתשוקה זאת ועשה להם משה דגלים, שהקב"ה היה המרכז, והתל שהכל פונים אליו, ובזה התאחדו כולם, ואין הצלחה גדולה מזאת".
כשאין אידיאל, כשאין משהו פנימי שמחבר את האנשים, אז הקשר ביניהם הוא בבחינת "קשר רשעים אינו מן המנין" 4 . אם הדבק בין השניים הוא רק על בסיס כלכלי, אז כשאחד מהשותפים נופל כלכלית, כולם יכולים לדרוך עליו. זה דבק שאין לו קיום, אבל יש דבק שיש לו קיום, דבק שיונק את כוחו מהשייכות הפנימית לאותו מהלך אלקי. ממשיך רבי יצחק:
"וכשאמרו אומות העולם שיעשו מישראל שרים ומלכים אם בהם ידבקו, אמרו ישראל, אין אנו מבקשים גדולה או שררות, אך שלום ואהבה בעדה וה' בתוכם כמרכז בתוך עגולה...".
כשעם ישראל מחובר, יש שפע אלקי של ברכה שיורד לעולם. הסדר המעגלי של מחנות ישראל מעמיד במרכז את התכלית המשותפת המחברת את האומה כולה לעבודת ה'.

ברכת כהנים הראשונה

כעת, לאחר שעמדנו על הנקודה הפנימית שמחברת, נבקש להתמקד בברכת כהנים. ברכת כהנים נאמרת לראשונה בספר ויקרא, בפרשת שמיני, ביום השמיני למילואים. אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת את קרבנות היום השמיני, ואז "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם... וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" 5 . אש של אהבה בוערת בין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל, ובנקודת השיא הזו מתגלית אהבת אהרן אל העם ומפיו מתברכים ישראל באהבה בברכת כהנים 6 .

בסיס ומקור לשפע של ברכה
מדברי חז"ל בספרא 7 אנו למדים שהמעמד הנעלה בו זכו ישראל לגילוי שכינה ולברכת משה ואהרן היווה בסיס ומקור לשפע של ברכה לאורך ימים ושנים, וזו לשון המדרש:
"'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם' - באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים".
אהרן ברך את ישראל, ומכח הברכה זכה אף הוא בברכה, באותה שעה נִתנו לו עשרים וארבע מתנות כהונה, ויחד עמהן ניתנה לו זכות נשיאת הכפיים לדורי דורות, עד תחיית המתים.
כשאהרן מברך את ישראל הוא בעצם מגלה את עולמו הפנימי, כל מציאותו של אהרן אומרת ברכה, לכן מתוך הרוממות המופלאה של השראת השכינה וירידת האש מן השמים מתפרץ שפע הברכה והאהבה שממלא את חדרי לבבו. אהרן לא הצטווה על הברכה, מדובר בתגובה טבעית שמקור הכוח שלה הוא פנימי, הוא מגיע מעומק נשמתו של אהרן.

ברכה דו-סיטרית
יש כאן ביטוי מיוחד שרבנו בחיי משתמש בו. רבנו בחיי 8 מלמד אותנו יסוד חשוב. לדבריו, הברכה - גם היא סוג של מתנה שהקב"ה נתן. ישנן עשרים וארבע מתנות כהונה, והברכה היא המתנה העשרים וחמש - 'כה' תברכו, המתנה העשרים וחמש זו ברכת כהנים, ובלשונו:
"מסר להם הקדוש ברוך הוא הברכות לכהנים במתנה שיהא כח בידם לברך את ישראל. ולפי שעתיד למסור להם ארבעה ועשרים מתנות כהונה ועם זו הם עשרים וחמשה, לכך הזכיר הלשון הזה 'כה תברכו', כלומר עם ברכת כהנים הם עשרים וחמשה".
ברכת כהנים היא ברכה דו-סיטרית, אהרן מברך ומתוך כך לא רק העם מתברך אלא גם הוא בעצמו, הכול מתברך מכח הברכה הזו.

למה נסמכה פרשת נזיר לברכת כהנים?
חז"ל 9 כבר עמדו על סמיכות הפרשיות שבין פרשת נזיר לברכת כהנים, "לכך נאמר פרשת ברכת כהנים אחר פרשת נזיר, שכל מי שמזיר עצמו מן היין לשם שמים זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים". לולי דמסתפינא הייתי אומר, שנקודת החיבור בין שתי הפרשיות הללו היא קדושת איש ישראל.
קדושת הנזיר היא קדושה מיוחדת, מדובר באדם שמקדש את עצמו ומרים את עצמו לגבהים, הוא מקבל על עצמו מנהגי פרישות ומטפס לפסגות של רוחניות, הוא לא שותה יין, הוא מגדל את שיערות ראשו ומקבל על עצמו כל מיני הנהגות של קדושה וטהרה. מבחינה זו ברכת כהנים היא הפוכה, הכהן לא עושה דבר כדי להגיע למעמדו ככהן, הוא נולד למציאות כזו, כיון שאבא שלו כהן וסבא שלו כהן אז גם הוא נולד כהן. כדי להיות כהן לא צריך דיפלומה.

ברכת הדיוט
הרמב"ם 10 כותב בהלכות תפילה ונשיאת כפים:
"כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים, אף על פי שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות או שהיו הבריות מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק, הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו, לפי שזו מצוות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים, ואין אומרים לאדם רשע: הוסף רשע והמנע מן המצוות".
ובהלכה הבאה ממשיך הרמב"ם:
"ואל תתמה ותאמר: ומה תועיל ברכת הדיוט זה? שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם', הכהנים עושים מצוותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו".
הדבר נוגע לסוגיה עמוקה יותר ומביא אותנו לעסוק בשאלה כללית יותר: כיצד פועלת ברכת הצדיק? הגמרא במסכת מגילה 11 אומרת:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן, ואלו הן: דוד ודניאל, דוד - דברכיה אֲרַוְנָה, דכתיב: 'ויאמר ארונה אל המלך' וגו'. דניאל - דברכיה דָּרְיָוֶשׁ, דכתיב: אֱלָקָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ' (דניאל ו, יז)".
שני גדולי הדור, דוד ודניאל, התברכו בברכת הדיוט. דוד המלך התברך מפי אֲרַוְנָה היבוסי 12 לאחר שרכש את גרנו והתקיימה ברכתו 13 . ודניאל התברך מפי דָּרְיָוֶשׁ. דָּרְיָוֶשׁ אהב את דניאל ורצה להצילו מגזרת גוב האריות, אבל שרי המלוכה הפצירו בו שיעשה כגזרתו והיה מוכרח להשליך אותו. באותה שעה ברך דָּרְיָוֶשׁ את דניאל שה' אלקיו יצילו, ואכן דניאל ניצל.
יש מקור נוסף שמפגיש אותנו עם ברכת הדיוט, "וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" 14 . את רבקה ברכו אימהּ ולבן אחיה, לבן לא היה סתם הדיוט הוא היה רשע מרושע, כאן כבר לא שייך לומר "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", עוד יחשבו שהוא מקור הברכה, לכן אומרים חז"ל 15 , שכדי שלא יטעו לומר שברכת רשע התקיימה, נגזרו על רבקה שנות עקרותה.
מרן החיד"א בספרו "ראש דוד" 16 מבהיר מהו החילוק המהותי בין ברכת רשע כלבן לברכת כהן שהבריות מרננים אחריו, ואלו דבריו:
"ובזה נבוא אל הביאור, וזה שאמר 'כה תברכו את בני ישראל', והמצוה היא לכל זרע אהרן, אף לאותן שאינם מדקדקים במצוות ואינם חכמים והעם יחדיו ירננו אחריהם, כולם הם מסתמא בכלל המצוה. וכי תימא, זה הציווי בכלל גם לאותם שאינם הגונים דבר קשה, דברכתם קללה תחשב, שלא יאמרו ברכתנו עשתה פירות, לזה אמר 'אמור להם', כלומר יש חילוק מלבן ודכותיה לנדון דידן, דלבן ברך מעצמו ולכך איכא חששא, אבל כהן הדיוט, אני מצווהו שיברך, והוא חילוק מחודש בין ברכת כהן ללבן ודכותיה".
כלומר החילוק הראשון הוא: לבן מברך מעצמו, לכן עלולים לטעות ולחשוב שברכותיו פועלות, אבל הכהן אינו מברך מעצמו, אלא על פי ציווי אלקי, לכן אין חשש שיחשבו שהוא מקור הברכה. ועוד:
"אין לחוש שיאמר כהן הדיוט שאינו הגון, ברכתי עשתה פירות, שהרי נוסח הברכה היא 'יברכך ה'', רמז תירוץ הנזכר, דהיכא דמברך בשם ליכא למיחש, כארוונה ודריווש שברכו בשם ה' ונתקיימה כאמור".
כלומר הכהן הוא צינור, אין לו מעצמו כלום. כשהכהן הולך ממקומו וניגש ליטול ידיים לקראת עמידתו על הדוכן, עליו לשנן שוב ושוב שלא סגולותיו האישיות הביאו אותו למעמד זה, לא התורה שלמד ולא המצוות הרבות שקיים, דבר אחד בלבד הביאו לכך - מצוות ה' יתברך. מן הסתם יש בציבור אנשים שהם גדולים וחכמים ממנו, זה שהוא עולה לדוכן והם לא, זה בגלל שסבא שלו היה כהן והוא קיבל את הכוח הזה בירושה. כשכהן ניגש לדוכן מתוך הבנה שהוא רק צינור, שאין לו מצד עצמו שום דבר, אז הברכה שלו פועלת גם אם יש כאלה שמרננים אחריו.
כאמור הכהן הוא לא שליח של הציבור אלא שליח-חסיד של הקב"ה, ובלשונו של הזוהר הקדוש 17 :
"כתיב: 'תמיך ואוריך לאיש חסידיך' (דברים לג, ח), ומשום דכהנא אקרי חסיד - בעי לברכא, ובגין כך כתיב: 'דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו'. מאי טעמא? משום דאקרון חסידים, וכתיב: 'וחסידיך יברכוכה'".
אהרן הכהן, בתום עבודות היום השמיני למילואים, כשהוא יורד מהמזבח, הוא מרומם את שבט הכהונה לדורותיו ומביא אותו למדרגת ה'חסיד'.

עמהם אני עומד ומברך אתכם
במדרש אנו מוצאים דו שיח מרתק שמתנהל בין כנסת ישראל להקב"ה, וזו לשון המדרש 18 :
"בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו 'כה תברכו' וגו', אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, לכהנים את אומר שיברכו אותנו, אין אנו צריכין אלא לברכותיך ולהיותינו מתברכים מפיך, הדא הוא דכתיב: 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים' וגו' (דברים כו, טו)?
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם, עמהם אני עומד ומברך אתכם, לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו. ולכך הוא אומר: 'משגיח מן החלונות' - מבין כתפותיהם של כהנים. 'מציץ מן החרכים' - מבין אצבעותיהם של כהנים".
יהודי רואה שעולים כהנים לדוכן ומברכים אותו, אז הוא בודק מי אלו ומגלה שביניהם יש אנשים פשוטים שבפשוטים, חלקם אפילו הדיוטות, אז הוא ניגש לרב ושואל: כבוד הרב, אני לא מבין, אין כאן אנשים מכובדים יותר שיכולים לברך אותי?
והרב משיב לו: כשהכהנים עומדים על הדוכן, וזה לא משנה מי הם אותם כהנים, הם לא עומדים לבד, גם הקב"ה נמצא אתם על הדוכן, וכשהם פורשים את כפיהם לכבוד השכינה, אז הקב"ה משגיח מבין כתפיהם ומציץ מבין אצבעותיהם.

שאלה: למה בכל זאת יש כהנים שההלכה אוסרת עליהם לעלות לדוכן?
תשובה: רק במקרים חריגים מאוד, כמו רצח או נישואים עם גויה, אסור הכהן בנשיאת כפיים, משום קנס שקנסו חכמים 19 .
חז"ל 20 מתארים במין ציור סוריאליסטי, כיצד ריבונו של עולם עובר ממנין למנין ומשרה שכינתו בשעת ברכת כהנים:
"'דומה דודי לצבי' - מה הצבי הזה מקפץ ממקום למקום ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומסוכה לסוכה, כך הקדוש ברוך הוא מדלג ומקפץ מכנסת זו לכנסת זו. כל כך למה? בשביל לברך את ישראל, שנאמר: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי' וגו' (שמות כ, כא)".
המילה "כה", "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" 21 , מרמזת על נבואה, היא מחברת אותנו למגמה העליונה, "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה" 22 , "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ" 23 , ברכת כהנים מחברת אותנו למימד האלקי.

תנאים ידועים לברכת כהנים
הגמרא 24 מספרת על שני אמוראים שלא עלו לדוכן מפני שהיו תשושים.
"כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו, עובר בעשה. רבי יודה בן פזי, כד הוה תשיש, הוה חזיק רישיה וקאי ליה אחורי עמודא, רבי אלעזר נפיק ליה לברא".
כיוון שהיו תשושים בשעת ברכת כהנים, נמנעו מלעלות לדוכן, וכדי שלא לעבור חלילה על מצוות התורה, רבי יודא אחז בראשו ונעמד מאחורי אחד מעמודי בית הכנסת, ורבי אלעזר יצא החוצה.
הרב יששכר תמר בחיבורו הגדול על הירושלמי נדרש באריכות לסוגיה זו. הרב יששכר תמר היה תלמיד חכם מובהק ובמשך שנים רבות כיהן כחבר הרבנות הראשית בתל אביב. חיבורו על הירושלמי מונה שבעה כרכים ונקרא "עלי תמר", וכך נאמר שם:
"צריך ביאור, שהרי רבי יודה בן פזי היה בבית הכנסת והתפלל בציבור ולא היה תשוש, ולומר הברכה וברכת כהנים היה תשוש והפקיע עצמו ממצוות עשה של נשיאת כפיים?! ואותו הדבר קשה בנוגע לרבי אלעזר".
מדובר כאן בשני אמוראים, אם היה להם כח להגיע לבית הכנסת כדי להתפלל במנין, אז מה קרה פתאום באמצע התפילה, ברגע אחד הם נהיו תשושים עד כדי כך שלא היו מסוגלים לשאת כפיים?!
ממשיך ה"עלי תמר":
"ונראה לי לבאר, דהנה כשנתבונן אנו מוצאים שברכת כהנים קשורה בתנאים ידועים כדי שתהא נאמרת כהלכתא:
(א) המברך צריך להיות שרוי בשמחה ויברך בתום לב ובעין טובה, ורק אז בכוחו להאציל הברכה משפע עליון ממקור הברכות, ומטעם זה אבֵל אינו נושא כפיו, ולא עוד אלא שכתוצאה מזה מנעו הכהנים עצמם מנשיאת כפיים כל השנה ברוב תפוצות ישראל ואינם נושאים את כפיהם אלא ביום טוב, ששרוים בשמחה וטוב לב...".
יש תנאי נוסף לברכת כהנים, הכהן יכול לשאת כפיו ולברך רק בתנאי שעולמו הפנימי שייך לתוכן הברכה.
"(ב) צריך שתהיה תקוע בלבו אהבת ישראל בשעת הברכה, ובמידה כזו שהוא מברך 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה', ובזוהר פרשת נשא: 'עובדא הוה בחד כהן דקם ופריס ידוי ועד דלא אשלים אתעביד תלא דגרמוי. מאי טעמא? דלא בריך בחיבותא' וכו'. ונראה לי שגם מטעם זה מנעו עצמם הכהנים מלברך כל השנה כולה, שלא היו בטוחים שתקוע בלבם אהבת ישראל במידה כזו להציבור שהם מברכים, שטבעי הדבר שהתהוו בהציבור חיכוכים וסכסוכים שונים במשך השנה ועמדו על הדבר המעציב שבני אדם מלאים רמאות ותרמית, והיה להם קשה מאוד להבליג על כל זה ולברך באהבה, ודי שהתגברו על זה ביום טוב, שנעשו חברים מפאת כבוד המועד ושמחת הרגל כדי שלא יבטלו המצוה של נשיאת כפים מכל וכל. ונראה לי שמטעם זה מתפללים הכהנים לפני הברכה, שלא תהיה בהברכה שום מכשול ועוון, שאם מברך מבלי שתהא אהבה להציבור תקוע בלבו, הרי יש בידו עוון וגם את נפשו הוא קובע כדברי הזוהר, הרי זה גם עוון וגם מכשול".
יש כאן ציווי מיוחד שאיננו קיים בשום מצוה אחרת, נשיאת הכפיים צריכה להיות באהבה, זה תנאי הכרחי לברכה, כהן שיש לו שונא או שהוא שונא מישהו אחר, הוא מנוּע מלברך ברכת כהנים.
יש נוסח מיוחד של "יהי רצון" שנוהגים הכהנים לומר בשעה שעולים לדוכן: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ולא יהיה בה שום מכשול ועוון מעתה ועד עולם". על איזה מכשול ועוון מדובר כאן? אומר ה"עלי תמר", המכשול והעוון שיכולים לבוא על מי שעולה לשאת כפיים, זה חסרון באהבה. יכול להיות שכהן יעלה לדוכן בשעה שיש לו עוד טינה בלב או איזו הרגשה של שנאה כלפי מישהו, וזה מכשול שיכול לתקוע את הברכה כולה.
תנאי נוסף לברכת כהנים הוא:
"(ג) צריך לברך במתינות ביישוב הדעת בכוונה יתירה ובלב שלם כמו שכתוב בבמדבר רבה (יא, ד): 'אמור להם' מלא, אמר להם הקדוש ברוך הוא לכהנים: לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות, אלא תהיו מברכין בכוונת הלב, כדי שתשלם הברכה בהן, לכך נאמר: 'אמור להם' מלא, ומביאו רש"י בפרשת נשא".
כהן, גם אם הוא ממהר בבוקר לעבודה, עליו להיזהר ולברך במתינות, באהבה ובניגון ערֵב.
"ונראה לי שזהו מה שמתפללים הכהנים לפני הברכה: 'יהי רצון שתהא הברכה הזאת שציווית לברך את עמך ישראל ברכה שלמה', רוצה לומר ברכה מלאה ושלמה בכוונת הלב ובעין טובה, כדכתיב 'אמור' מלא.
ובכלל זה, שיהא מברך במעולה שבקולות, בקול נעים זמירות וקול הדר ובנגון יפה (כמו שכתוב בטור בבית חדש וברמ"א בסימן קכח עיי"ש) מפני שהנגון מעורר הכוונה המחשבה והרכוז.
ונראה לי שזהו גם טעם נוסף למה שמנעו עצמם הכהנים מנשיאת כפיים בכל השנה, שמפאת קשיי השעבוד וכובד עול הגלות והפרנסה הקשה היה לבם בל עמם למנוע מלברך בבהלות ופחזות, ועל אחת כמה וכמה שהיה קשה להם לברך בקול נעים זמירות ובנגון יפה.
ועל פי האמור יבואר שרבי יודה בן פזי ורבי אלעזר, כשהיו חלשים והיו מדוכדכים במצב רוחם, קשה היה להם להיות שרויים בשמחה וטוב לב, וכן היה קשה עליהם לרכז מחשבתם ולברך בכוונה ביישוב הדעת במעולה שבקולות בקול נעים זמירות ונגון יפה, משום הכי מנעו עצמם מנשיאת כפים, מה שאין כן בכל התפילה כולה, דכתיב: 'לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'".
לאור האמור מבאר הרב תמר מימרא של רבי אלעזר בן שמוע שמופיעה במסכת מגילה:
"ועל פי מה שאמרנו יש לבאר המאמר במגילה (כז ע"ב): שאלו תלמידיו לרבי אלעזר בן שמוע, במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה, והתלבטו המפרשים והריטב"א ב'עין יעקב', מאי חסידותיה בהאי, דהא משמע דהאי ברכה חובה הוא לכל כהן לברך, ויותר תמוה שמה היה הסיבה שהניע לבני דורו לישא כפיהם בלא ברכה ואיזה קושי יש בדבר לברך כדין. ומה שכתבו בזה המפרשים אינו מתקבל על הדעת.
אכן לפי מה שכתבנו יובן, שהיו הרבה כהנים בדורו שחששו מלישא כפיהם בברכה מפני שחששו שאין בהם כל אלו המידות שמנו חכמים בנשיאת כפיים, שיהיה שרוי בשמחה ושתהיה תקועה בלבו אהבת ישראל, ונוסף לזה לברך בכוונה וביישוב הדעת במעולה שבקולות, ומפני חששות אלו מנעו עצמם רוב כהנים בדורות האחרונים בכלל נשיאת כפים בכל השנה כולה, ולפיכך נשאו כפיהם בלא ברכה שהרי אין הברכות מעכבות.
אכן תיתי לו לרבי אלעזר בן שמוע, חסיד שבכהנים, שבגודל חסידותו התגבר כל ימיו על כל המעצורים ומכשולים האנושיים ונשא כפיו בשמחה, באהבת ישראל ובכוונה שלמה וקול נעים, ברכה שלמה בלי כל מכשול ועוון עד שהיה מסוגל לישא כפיו בברכה כל ימיו".
אם כן כשכהן ניגש לברכת כהנים עליו לבחון את עצמו ולבדוק שהוא עומד בשלושת הקריטריונים שמנינו כאן: היסוד הראשון - יברך בשמחה ובטוב לבב מתוך עין טובה, היסוד השני - יברך כשאהבה תקועה בלבו, והיסוד השלישי הוא שיברך במתינות ובקול נעים.
ישנה מחלוקת גדולה בין הנצי"ב 25 לבין בעל "בית הלוי" 26 בנוגע לברכת כהנים, אם מילות הפסוקים צריכות להיאמר על ידי כל הכהנים העולים לדוכן או שאחד מהם יכול להתמנות כחזן ולהוציא את האחרים ידי חובה. לפי הנצי"ב יכול אחד מהכהנים להוציא את כולם ידי חובה מדין 'שומע כעונה', אבל ה"בית הלוי" חולק וסובר שבברכת כהנים לא שייך דין 'שומע כעונה', כי בברכת כהנים כתוב "אמור להם", כלומר יש דין מיוחד שהברכה צריכה להיות בקול רם והדין הזה חל על כל אחד מן הכהנים באופן אישי, כל כהן מחויב לברך בקול רם, לכן אין להסתפק באמירתו של אחד.
דיון שונה הוא באשר לברכה שקודמת לנשיאת הכפיים, שם בפשטות יש יותר מקום להקל ולתת לאחד מהכהנים להוציא את כולם ידי חובה, כי סוף סוף בנוגע לברכה זו לא נאמר "אמור להם" וחל דין 'שומע כעונה', מכל מקום גם בזה נחלקו הפוסקים 27 .
בענין זה מעיר כעת ה"עלי תמר":
"וראיתי בספר 'כתר כהונה' שמביא בשם שו"ת 'ראשית ביכורים' להגאון רבי בנימין הכהן מוילנא שכתב: 'בהיותי באיטליה ראיתי שם המנהג הישן כשכהנים עולים לדוכן מברך רק אחד הגדול שבהם או מי שקולו ערב ביותר ואחרים שותקים ויוצאים בברכתו', וכן כתב רבי יעקב ספיר ב'כבוד הלבנון' (שנה י מחברת רביעית). והנה מנהג זה, מלבד שהוא נגד מנהג ישראל בארץ ישראל ובכל תפוצותיו, הוא גם נגד הגמרא (סוטה לט) שמבואר שם שכל הכהנים מברכים. ויתכן שמנהג זה מוצאו במנהג קדום עתיק יומין, שמפאת שחששו הכהנים לברך על נשיאת כפיים שמא אין בהם המידות הדרושות לנשיאת כפיים, בחרו בהכהן הגדול מאחיו שיש להניח שיש בו המידות הנ"ל, שהוא יברך ויוציאם ידי חובה, אכן ברבות הימים ברך אף מי שקולו ערב ביותר".
בהתחלה מינו את הצדיק שבין הכהנים וברבות הימים התפקיד עבר לכהנים המוזיקליים יותר.
ה"עלי תמר" מסיים בהערה נפלאה:
"והעירותי פעם שמי שגר בירושלים לא רחוק מבית מדרשו של רבנו הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ישתדל להיות מהמתפללים הקבועים בבית מדרשו של הרב זצ"ל כי כשהרב הגדול אומר בברכתו 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה ', הרי יודעים כולנו שהיה בברכת נשיאת כפים שלו כל המידות הנ"ל.
כשמרן הרב קוק זצ"ל היה מברך ברכת כהנים ניתן היה לשמוע בקולו הנעים את האהבה היוקדת שהוא רוחש לכל אחד מישראל, את השמחה הפנימית הממלאת את חדרי לבבו, את העין הטובה ואת המתינות הגדולה.
ברכת כהנים זו אחריות גדולה, הכהן צריך להיות צינור ראוי, ואמנם הוא יכול לברך גם אם הוא לא חכם ולא מדקדק במצוות, כמו שראינו ברמב"ם, ואפילו אם העם מרננים אחריו הוא עולה לדוכן, על כל פנים יש צינור שהוא חלוד ויש צינור שהוא חלול ויפה והקול שעובר דרכו הוא ערב וצלול.
בכל כהן טבוע כוחה של ברכה. מתנה אלקית זו דורשת מהכהן להכיר בזכות הגדולה שנפלה בחלקו להיות צינור שדרכו תעבור הברכה. כמו שופר שדואגים מבעוד יום לנקות אותו בעראק או בחומץ כדי שקולו יהיה צלול, כך על כל כהן וכהן לערוך נקיון פנימי מוקדם, נקיון רוחני שמביא אהבה ושמחה, עין טובה, מתינות ונעימות.




^ 1.במדבר ד, כג.
^ 2.בית יצחק לפרשת במדבר סימן קמב.
^ 3.רבי יצחק יהודה שמלקיש (לבוב, למברג), תקפ"ז-תרס"ה - מרבני גליציה, מגדולי הפוסקים בדורו, ראש אב בית דין לבוב. כבר כילד התפרסם בכישרונותיו הגדולים. רבו המובהק היה הרב יעקב בורנשטיין, ראב"ד לבוב ומחבר שו"ת "ישועות יעקב". שימש ברבנות בכמה קהילות בגליציה, בהן פרמישלא, ובשנת תרנ"ד מונה לרבה של לבוב (למברג). חיבורו שו"ת "בית יצחק" כולל שישה חלקים ובתשובותיו שם עסק גם בחידושי העולם המודרני של תקופתו: טלגרף, טלפון, חשמל קרונות חשמליות, וכדומה. מלבד זאת חיבר ספרים בשם "בית יצחק" על התורה ועל המועדים. תמך ברעיון הציוני והיה בין ששים ושבעה גדולי תורה מרחבי אירופה שחתמו על הצהרת היסוד של תנועת המזרחי.
^ 4.סנהדרין כו ע"א.
^ 5.ויקרא ט, כב-כד.
^ 6.רש"י ויקרא ט, כב. לפי רש"י-חז"ל ברכת אהרן שבשמיני למילואים היתה ברכת כהנים, אבל יש ראשונים שמתקשים בזה (ראה רמב"ן ויקרא ט, כב וביאורו של הרב צבי פסח פרנק בספרו "הר צבי על התורה" עמ' ע), כי אז עדיין לא נצטווינו על ברכת כהנים. אהרן הכהן עוד לא הכיר את הברכה הזו, זו ברכה שמתחדשת רק בפרשת בהעלותך.
^ 7.ספרא שמיני א, יז.
^ 8.רבנו בחיי במדבר ו, כג.
^ 9.במדבר רבה יא, א.
^ 10.רמב"ם תפילה ונשיאת כפים טו, ו.
^ 11.מגילה טו ע"א.
^ 12.שמואל ב' כד, כג.
^ 13.שמואל ב' כד, כה.
^ 14.בראשית כד, ס.
^ 15.ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) לפרשת חיי שרה כד, ס.
^ 16.ראש דוד לפרשת נשא אות ב.
^ 17.זוהר ח"ג קמה ע"ב.
^ 18.במדבר רבה יא, ב.
^ 19.ראה שולחן ערוך או"ח קכח, לד-מד ומשנה ברורה שם.
^ 20.במדבר רבה יא, ב.
^ 21.במדבר ו, כג.
^ 22.בראשית כב, ה.
^ 23.ירמיה ב, ב.
^ 24.ירושלמי ברכות פ"ה, ה"ד.
^ 25.שו"ת משיב דבר או"ח סימן מז וסימן קכח. וראה גם חזון איש או"ח סימן כט סק"ג.
^ 26.בית הלוי על התורה, בסוף הספר.
^ 27.עיין בית הלוי שם.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il