מרים מדברת לשון הרע על משה ונענשת בצרעת. אחד הכללים המרכזיים בהלכות לשון הרע הוא, שמותר לומר לשון הרע לתועלת (כך כתברבנו יונה , שערי תשובה, שער שלישי, רכא, ועוד אחרים). כלומר, מותר לומר לשון הרע בכדי למנוע נזק.
לכאורה דבר זה קשה מפרשתנו. מרים דיברה באחיה, במשה, ונענשה בצרעת. מסתבר, שכוונת מרים היתה לטובה (כנראה, לבחון מדוע פרש מאשתו ולראות כיצד ניתן לתקן את הדבר), ואם כך מדוע נענשה? מבאר הרמב"ם, סוף טומאת צרעת (פט"ו):
ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.
כלומר, באמת זהו דבר לא נכון לפרוש מן האישה. דבר זה לא נכון לכל אדם. גם רב גדול צריך לחיות עם אישה. גם נביאים גדולים צריכים לחיות עם אישה. אולם, משה רבנו היה חריג. אביהם של הנביאים. הוא יחיד בעולם שיש לו גדר אחר. מרים, לא הבחינה בכך ולכן נענשה.
ומכאן נלמד לכל לשון הרע לתועלת: מצד אחד מותר (ואף מצווה) לומר לשון הרע לתועלת. מאידך, ישנם כמה כללים שחשוב להקפיד עליהם, ורק בצורה זהו אין זה מוגדר כלשון הרע.
החפץ חיים כותב שיש שבעה תנאים שרק בהם מותר לומר לשון הרע לתועלת. נכתוב כאן שניים מהם:
פְּרַט הַשְּׁלִישִׁי. שֶׁאִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁאֶפְשָׁר (לז) שֶׁאִם יִתְוַכַּח עִמּוֹ בְּעַצְמוֹ, יִהְיֶה לְתוֹעֶלֶת, צָרִיךְ הוּא לְדַבֵּר עִמּוֹ, קֹדֶם שֶׁיְּפַרְסֵם הַדָּבָר לַאֲנָשִׁים:
פעמים רבות, באמת מדובר על תועלת אבל ניתן לפתור את הבעיה בדרך אחרת. אין הכרח לומר לשון הרע.
למשל, מורה בבית הספר, שלטענת ההורים נותנת יותר מידי שיעורי בית ומקשה מידי על התלמידים. או טענה אחרת. לעתים, במקרים חריגים, אין ברירה וצריך לגשת אל המנהל. אולם, פעמים רבות ניתן לדבר ישירות עם המורה. אם ניתן לפתור את הבעיה דרך המורה, אסור לגשת אל המנהל.
כך גם עיתונאי צריך לחשוב האם יש צורך בכל המידע שאותו הוא כותב, או שניתן להגיע לאותה תוצאה מבחינת תיקון הנזק גם במידע יותר קטן.
ועוד כלל:
פְּרַט הָרְבִיעִי . בְּיוֹתֵר יִזָּהֵר, עַל כָּל פָּנִים שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַסִּפּוּר אֱמֶת, בְּלִי תַּעֲרֹבֶת שֶׁקֶר…
תנאי זה נראה פשוט. ברור שצריך לומר רק את האמת. אבל זהו תנאי מסובך מאוד.

עובדות או פרשנות?
פעמים רבות, אין אנו יודעים את הדבר בוודאות וזוהי רק פרשנות שלנו. אם לא ניתן לברר את האמת יותר, הרי שמותר לומר את מה שאירע אבל לומר שזו פרשנות שלנו ושאנו לא בטוחים בכך. אבל צריך להיזהר שלא לומר דברים שייראו כאמת.
אמת אך לא כל האמת: החפץ חיים מדגיש, שלעתים צריך לומר לא רק את מה שאירע אלא גם נקודות זכות אם ישנן כאלו. כלומר, אנחנו צריכים להיזהר שלא להביא את השומע לחשוב רק רע, כשייתכן להסתכל על כך גם בצורה אחרת, וישנן נקודות נוספות שאם יידע אותן, יוכל לפרש את הדברים אחרת.
אמנם, נראה שהדבר הוא אף יותר מכך. הרא"ש (בארחות חיים) כותב "דרכם של בני אדם להעלים הטובות ולגלות הרעות". אנשים רגילים להראות את הרע, אך לא לומר את הדברים הטובים. כשאנו אומרים על מישהו דברים רעים, צריך לומר גם את הדברים הטובים שבו. למשל, אם אומרים על מורה שיש אצלה בעיות משמעת, צריך גם לומר את הדברים הטובים: "היא מורה מאוד מסורה, אוהבת את התלמידים וכו'". כשלא אומרים פרטים אלו, למרות שאינם קשורים לעצם העניין, מצטיירת דמות אחרת בעיני השומע. הוא רואה אדם שכולו שלילי. צריך לדעת לומר גם דברים חיוביים, כדי לתת תמונה אמיתית. כלומר, אף אם אמרנו את כל האמת הקשורה לאירוע, אם לא אומרים אמת נוספת המראה את האדם בצורה חיובית, הרי שבסופו של דבר מסרנו מידע מעוות!
מרים הנביאה היתה צדקת גדולה ובכל זאת חטאה בלשון הרע למרות שהיתה לה מגמה טובה. מצד אחד, לעתים צריך לומר לשון הרע לתועלת (למשל עבור פרטים לשידוך וכדומה), אולם, צריך להקפיד על התנאים הנכונים, בכדי שלא נקלקל חלילה, אלא נתקן ונטהר.