^ 1.משורת הדין היה מחוייב להודיע לבעלי החנות מדין מצוות השבת אבידה, אך בדרך כלל מודעים הם היטב לנעשה על המדפים ועושים זאת מדעת בשל אילוצים שונים.
^ 2.הנה כלל נקוט בידינו על פי התוספתא בירושלמי ב"ק ט, ג הובאה בתוס' ב"ק נח. וברא"ש פ"ב סי' ו : 'המבטל כיסו של חבירו, פטור ואין לו אלא תרעומת'. הרי שאין לחייב אדם על רווח שהיה צפוי להשיג אלמלא הנזק. וקשה כיצד סברו הרמב"ם ורש"י לחייבו כשער שיכל להרוויח. וכן הקשה בקצוה"ח בסי' ד"ש סק"א מדוע אם שברו לפני יום השוק, יש להם לשלם כשער של יום השוק. והרי כל המזיקים משלמים כשעת שווים בעת הפשיעה, ולא כשער יום השוק על מניעת רווח שגרמו.
בתחילה יישב הקצוה"ח שיש לחייבו משום דבר הגורם לממון כממון. שמצאנו בדין המועל בחמץ, שאומרים דבר הגורם לממון, וחייב על כך לשיטת ר' שמעון, שאף שהשתא לא חזי: 'כיון דלקמיה חזי, גורם לממון הוא וכממון הוא... ה"נ כיון דלקמיה חזי וביום השוק שוי חמשא, אית ליה ביה גורם לממון בחמשא, ומשלם חמש'. ומה שנאמר שמשלמים רק כשעת הגזילה ולא כיוקר הצפוי: 'היינו היכא דלא נודע בשעת הגזילה אם יתייקר אח"כ, אבל היכא דידוע היוקר דלקמיה כי הכא דביום השוק שוה חמשא אזלינן בתר יוקרא דלקמיה'. כלומר, כל שהרווח צפוי ובוודאי יהא, יש לו לשלם על מניעתו מדין דבר הגורם לממון.
אך הקצוה"ח דחה זאת, שכן אנן לא פוסקים כרבי שמעון, אלא פוסקים שדבר גורם לממון לאו כממון הוא, וא"כ אין לחייבו על ממון שנפסד.
לבסוף נימק הקצוה"ח שחייב לשלם מדין 'דינא דגרמי': 'היינו משום דינא דגרמי מחייב אפילו לרבנן דפליגי אדר' שמעון... וא"כ ה"נ מחייב משום דיני דגרמי, כיון דברי היזקא שהרי שוה לקמיה ביום השוק חמשא, ולא מיפטר בארבע אע"ג דיכול לקנות בזה חבית יין כיון דאזלינן בתר יוקרא דלקמיה והו"ל היזק בחמשא. מש"ה צריך להחזיר לו חבית יין, דהוא נמי שוה חמשא ביום השוק'.
כן הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ן בב"מ במלחמות דף כד: בדפי הרי"ף שכתב בסוגיית ההוא בקרא, שהסרסור מכר סוס חסר שינים מבלי להודיע לרועה, ומת הסוס, ופסקה הגמ' שישלם הבקרא דמי בשר בזול: 'דכיון דלית ליה ככי ושיני, לא היה יכול להמתינו עד יומא דשוקא, וכל מה שאדם מוכר מקמיה יומא דשוקא פחות מכדי דמיו מוכרו... אף כאן אילו היה יכול להמתין עד יום השוק היה משלם לו כשער יום השוק, וכיון שלא היה יכול להמתין משלם כשער של עכשיו שהוא שער הזול' (יש לעיין בראיה זו מדברי הרמב"ן, שכן אפשר שחובתו לשלם כשער יום השוק, נובע משום שמדובר בשומר של הבעלים שהתחייב כלפיו בדיני שמירה. אך מנא לן שנחייב כשער יוקרא דלקמיה גם זר שהזיק).
הנתיה"מ שם סק"ב חלק על הבנת הקצוה"ח, ודייק מכך שנקטו לשון 'הסבל ששבר חבית יין' ולא נקטו סתם 'מי ששבר חבית יין', משמע שדין מבטל כיסו של חברו שפטור נאמר רק בסתם אדם שהיה צפוי להרוויח ממון, אך בעובד בשכר שהזיק לא שייך דין זה ויש לו לשלם על ביטול הרווחת מעסיקו: 'והטעם נראה, כיון דמיירי ששברו בפשיעה... ומבואר בסי' קעו סעיף יד בהג"ה, דשותף שמכר קודם זמנו דהוי פשיעה, דחייב לשלם לחבירו מה שנתייקר אח"כ... דדמי לפועל דחייב לשלם מה שהיה יכול להרויח... ולפי"ז י"ל דמיירי ששכר סבל לשאת את החבית ליום השוק למוכרו לאחרים בד', כי במקומו לא היו יכולים למוכרו בד' רק במקום השוק, ושברו בהולכה'. הרי שהחיוב בשקולאי היה מחמת היותו פועל שהתחייב על הולכת חבית שתשיג תשואה ורווח זה, כדין המבואר בב"מ עד. ששכר אדם להביא לו את היין ליום השוק שחייב לשלם על פי תעריף שהתחייב להביא לו, ולא יהא דין זה נוהג בכל מזיק חפץ שעתיד להתייקר.
וכך כתב הריטב"א בב"מ שם בשם רבו: 'ומורי הרב תירץ דהכא אע"פ שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב'. וכן כתב הריטב"א זאת שוב בהמשך שם בדף עה:. והחת"ס ח"ה סי' קעח כתב שאין חולק על הריטב"א. והנתיה"מ בסי' שו סק"ו אף חזר והביא יסוד זה מהריטב"א.
אולם החזו"א סי' כב אות א-ג הראה כי זו שיטה יחידאה, ואין לפסוק כן. שכן ישנם ראשונים שבארו גמ' זו שחייב לשלם רק כשהתנה על כך. הרשב"א בב"מ עג, כתב שיש לחייב את השליח לשלם רק כשהתחייב והתנה על כך בפירוש: 'ואע"ג דאמרי בירושלמי דהמבטל כיסו של חברו פטור מלשלם, הכא בשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם כדאזיל בשוקא דבלשפט. ואפ"ה אסיקנא דאינו משלם דאסמכתא היא דכל דאי לא קני'. וכ"כ בפסקי הרא"ש שם פ"ה בסי' סט. והביא החזו"א שיטה נוספת, דעת הנמוק"י שחיובו לשלם משום תקנה, ולא מדין ערב. ונמצא ששיטת הריטב"א שיטה יחידאה, ושאר ראשונים חלקו על כך. וכ"כ המהרש"ם ח"א סי' עז והביא מראה פנים על ירושלמי שאין דין ערב מחייב ממון. וכן פסק הבית מאיר חדש סי' י, האמרי בינה הלוואה סי' לט. והנחלת צבי בסי' רצב סעי' ז כתב שאין להוציא ממון עפ"י סברא זו.

^ 3.וכך יש להבין את דברי רש"י בב"מ שם בד"ה 'שמין': 'גבי ניזקין... אין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה מה היתה שוה הערוגה זו שנאכלת, אלא מה נחסר בית סאה מדמיו, אם היה בא למכור הקרקע עם זריעתה מה חסרו דמיו בשביל אכילת ערוגה זו'. באו להקל על המזיק בדין תשלומיו, ויש לאמוד את ערך החלק שניזק בהקשר המכלול, באומדן כללי ששייך אליו, ולא כערך חלק בודד, על פי היכולת שלו להמכר במקום בו מצוי.
כן מבואר בתוס' שם בד"ה 'שמין' ובשיטה מקובצת שם בשם הרמ"ך, שהמזיק משלם את ערך הערוגה שניזוקה, ולא משלם את שרצה להרוויח. וכ"כ בחי' הגרי"ז הלוי במכתבים שבסוף הספר דף פ ע"ב שמזיק לא משלם אלא על היזק הגוף, ולא על הפסד הרווח.