ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הזיק מוצר בחנות – האם חייב לשלם וכמה ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה יסודות בדיני ממונות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כ"ד סיון התשע"ה

הזיק מוצר בחנות – האם חייב לשלם וכמה

מתוך "מאורות המשפט" גליון מס 20



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

המקרים:
במהלך קניות בחנות, הוריד אדם צנצנת קפה משובח מן המדף, אך היא נשמטה מידו, נפלה ונשברה. אחד הרסיסים פגע בלקוחה אחרת שעברה בסמוך.
בעל החנות דרש מהמזיק לשלם את מחיר הקפה כפי שמצויין על תווית הקנייה - סך 45 ש"ח. וכן שיפצה את האשה שנפגעה מהזכוכית.
הלקוח המזיק טען שאומנם מחוייב הוא על נזקו שעשה, אך חייב רק על עלות הקפה כפי ששילם המוכר כסיטונאי, ולא במחיר הקמעוני, שכן מזיק חייב רק על הפסד שגרם ולא על הרווח שהיה צפוי הניזק לקבל.
אשה בדקה שמלות יקרות בחנות יוקרה, ותוך כדי בחינת השמלות, חוט מאחת השמלות שבקולב נתפס במפתחות שהחזיקה, והדבר גרם נזק בלתי הפיך לשמלה שעולה בחנות 900 ש"ח.
בעל הרשת דרש מהאשה תשלום מלא עבור השמלה שניזוקה, אך האשה טענה כי היא מחוייבת לשלם רק את המחיר שבו בעלי הרשת קנו את השמלה, שהינו בערך שליש מערך זה.
תשובה
אם הצנצנת הונחה בקצה המדף, באופן שלקוח המסתובב בין המדפים יתקל בה, פטור המפיל את הצנצנת (ואם לקוח אחר הניחה כך (פרט למצב שהיה מתחילה מונח כך, והוא נטלו והחזירו למצב הקודם), המניח יהא חייב על כך, וגם על נזקים שארעו מחמת שבירה זו. על נזקי גוף ישלם מדינא, ועל בגדים שניזוקו חייב בדיני שמים).
לקוח שנטל מוצר בחנות ובחן את קנייתו מחוייב לשלם אם ניזוק אף באונס. ועל כן מוצר שניזק בעגלת הקנייה לא יוכל להשיבו (אך כל עוד לא ניזק רשאי להשיבו), אא"כ מוסכם על החנות שיוכל להשיבו. אולם אם ניזק בשעה שביקש להשיבו למדף, אם לא הזיק בפשיעה, יהא פטור מלשלם. וכן יהא הדין כאשר נטל את המוצר רק להתעניינות, ולא העלה בדעתו לרוכשו.
המזיק בחנות חייב לשלם כפי ערך המוצר בחנויות המצויות באיזור (אך לא יותר מהמצויין בתווית שבחנות זו). לכן ישלם על הקפה שניזוק כפי השער שחנויות באיזור זה מוכרות קפה של חברה זו.
אם השמלה ניזוקה תוך כדי שימוש סביר, במקום שנהוג למדוד ולהתהלך בה, תהיה פטורה מלשלם.
אך אם ניזוקה השמלה מחמתה, תהיה חייבת לשלם כשווי שמלה בסטנדרט זה בחנויות אחרות.
יש לציין שישנם אופנים בהם יש לבעלי החנות יכולת להזדכות על מוצר שניזוק, ועל כן יבדוק המזיק עם בעלי החנות את מידת חיובו בתשלום. וינהג במידת היושר, בכדי שלא להפסיד את הספק שלא כדין.
נימוקי הדין

צנצנת שנשברה תוך כדי מעבר לוקח
פעמים רבות מתחכך לקוח בדוכני המכירה העמוסים, והמוצרים הבולטים ומתנוצצים מהמדף נופלים. אומנם אדם מוגדר כמועד לעולם, ומחוייב להזהר בהליכתו ותנועתו בחנות לבל יזיק, אך מאידך גיסא אסור להניח חפצים במקום בו הם מועדים להנזק מחוסר תשומת לב של ההולכים, כמבואר בגמ' בב"מ בדף כג. שאין לחייב אדם על שהזיק כריכות קטנות ברשות הרבים, כיון שלא היה לו להזהר מהם.
אומנם הגמרא בב"ק בדף ל. אומרת שתנועה בסמוך לקירות היא מציאות שאינה שכיחה: 'אין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים', ונפסק כן בשו"ע בסי' תטו סעי' א. אך התנועה במעברים הצרים בחנויות תוך כדי חיכוך בעמודות המדפים הינה פעמים רבות כורח המציאות, במיוחד כשיש צורך לפלס דרך בין קונים עם עגלות קנייה. על כן אין לדרוש מהלקוחות להזהר יתר על המידה ולהתרחק מהמדפים, ובעלי החנות פשעו כשהניחו מוצרים המועדים להישבר. כאשר היה המוצר מונח באופן זה, יש לפטור את הלקוח שבשל כך שעבר שם נפל המוצר וניזק 1 .
אם לקוח אחר הניח את המוצר באופן רשלני זה, הוא יהא אחראי על הנזק, ויהא חייב לשלם עליו (אא"כ היה מונח מתחילה כך, והוא השיבו למקומו הראשון בהעדר מקום אחר. הגם שבהגהות אושרי ברא"ש בב"מ פ"ג סי' ה והרשב"א ב"מ כט: כתבו שקנה ונעשה בעל הבור כשהגביה אף שלא נתכוון לקנות, מסתבר שדווקא ברה"ר הדין כן, ולא כשבעלי החנות ייעדו והניחו בור זה מדעת, והוא רק השיב את הבור למקומו לדעת בעלים). שכן הנתיה"מ בסי' רצא סק"ז כתב שיש לחייב אדם שמניח חפץ באופן שעשוי להינזק: 'אם עשה מעשה בגוף החפץ, כגון שראובן נטל כלי מבית שמעון והניחו באם הדרך במקום שאינו משתמר, ודאי דחייב אפילו לא עשה קנין. דהא בב"מ פרק אלו מציאות קרי ליה הש"ס אבידה מדעת למקום שהוא אינו משתמר, וכיון שהניחו במקום שאינו משתמר לגמרי עד שנקרא עליו שם אבידה, הוי כמאבדו ומפסידו בידים דחייב. ומשו"ה אפילו הוא אינו שומר או שהיא שמירה בבעלים חייב בכיוצא בזה. וה"נ שהוליכו ממקום המשתמר והניחו במקום שאינו משתמר לגמרי, הוי כמזיק בידים וחייב'. וכ"כ הנתיה"מ בהמשך שם בס"ק יד.
האחראי על הנזק הינו חייב בנזקי האשה שניזקה מהזכוכיות. כאשר הזכוכיות מונחות על הרצפה הן מוגדרות כבור של המזיק, ועל כן אם בעלי החנות הניחו את הצנצנת באופן מועד ולקוח הפילם תוך כדי הליכתו מבלי משים, בעלי החנות יהיו חייבים לפצותה (אם ניזוקה מהזכוכיות עצמן, ולא שהחליקה מחמתן ונחבטה מהרצפה, שו"ע תיא, א), שכן הוי 'בור המתגלגל' שלהם כמובאר בב"ק בדף ו. (אם ניזוקה תוך כדי תעופת הזכוכיות; לרש"י יהיו בעלי החנות חייבים מטעם אש, אף על בגדיה שניזוקו. אולם לתוס' והשו"ע בסי' תיא, ג והסמ"ע סק"ו יהא המפיל חייב על כך מדין אדם המזיק). ואם לקוח אחר הניח המוצר באופן מרושל זה, יהא המניח מחוייב לשלם לאשה שניזוקה. ואם הצנצנת נשמטה מיד הלקוח, הוא יהא חייב לשלם על נזקי מעשיו.
האשה זכאית לקבל תשלום על נזקי גוף בלבד שאירעו לה מחמת הזכוכיות או תכולתן, אך לא תהיה זכאית לקבל על שבגדיה ניזוקו. שכן חיוב מחמת דין 'בור' חייבים רק על נזקי גוף ולא נזקי ממון, כמבואר בב"ק בדף ה: ובדף כח:, וכן פסק השו"ע בסי' תי סעי' כא: 'נפלו כלים בבור והוזקו או נשתברו, פטור, שנא': ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ולא נתמעט אדם אלא ממיתה, אבל אם הוזק בו חייב; אבל על הכלים פטור, בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו'. וכן נפסק עוד בשו"ע בסי' תיב סעי' ה: 'השופך מים בר"ה ונטנפו בהם כליו של חבירו, פטור, דהוה ליה בור ופטר בו את הכלים, בין הפקירם בין לא הפקירם. אבל אם הוחלק בהם אדם ונפל לארץ והוזק, חייב'. אומנם על נזקי בגדיה וכלים פטור מדינא, אך הברכת שמואל בב"ק סי' ס סבר שיש לו לשלם לצאת ידי חובת שמים. וראה בחידושי הרי"מ בסוף הכונס שיש לשלם על נזקי טמון באש, ומסתמא ה"ה בכלים בבור. ברם החזו"א בב"ק סי' ב סק"ז, ובסי' ה סק"ד נקט שהיכא שפטרה תורה להדיא אינו חייב בדיני שמים.
אם ראה המזיק את הצנצנת שבמדף והתרשל בתנועתו ונשברה מחמתו, חייב על תשלומיה, ועל נזקיה.
לוקח שנטל והגביה צנצנת והיא נשברה
איתא בגמ' בב"ב בדף פח.: 'אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו (לקח כלי מהמוכר לבדוק אם לקנותו) ונאנס בידו - חייב. והני מילי הוא דקיצי דמיה'. ובטעם הדין כתב הרשב"ם שם בד"ה 'והני מילי': 'בדבר שלוקחין קופצין עליו, דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה, דהרבה ימצא קופצין. ומשום דהנאתו של לוקח היא, הוה ליה הלוקח כשואל עליו ומיחייב באונסא... הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור אי נמי כמו שואל שכל הנאה שלו בו'. כלומר, כיון שנהנה הלוקח בלוקחו לבדוק, והוא מודע למחיר הנקוב, רואים אותו מאותה שעה כלוקח או כשואל.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות מכירה פ"ד הי"ד והגביל דין זה שיהא בנטילה זו אומדנא ברורה של הלוקח שמעוניין במקח זה: 'הנוטל כלים מן האומן על מנת לבקרן, אם היו דמיו קצובין ונאנס בידו חייב בדמיו, הואיל ודמיו קצובין, מעת שהגביהו נעשה ברשותו... ויהיה אותו חפץ הנמכר חביב על הלוקח. אבל חפץ שהמוכר קץ בו, והוא מבקש ורודף למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק'. שכן ישנה אומדנא ברורה שמעוניין לקנותו ולשם כך הגביהו והרימו אם ימצא מתאים לצרכיו, כפי שכתבו הלחם משנה והאור שמח והנתיה"מ בסוף סי' קפו. וכיון שהמוכר לא יכול לחזור בו מהמקח אם ירצה הלוקח בכלי, חשוב שקנאו ונאנס ברשותו.
הסמ"ע שם ס"ק כט באר כי הצורך שהלוקח יגביה את הכלי נאמר על פי שיטת הרמב"ם שהצריך שיגביהנו, אך לשיטת התוס' ב"ב דף פז: ד"ה הלוקח', הרא"ש שם פ"ה סי' כא והטור אפילו אם לא הגביה את הכלי כדי לקנותו 'נעשה ברשותו להתחייב באונסין, כל שלא גילה הלוקח דעתו שאינו חפץ... דאמרינן מסתמא היתה דעתו לקנותו, דאל"כ לא היה נוטלו ממנו'. הרי שהבין שלרמב"ם מחוייב בהיותו כבעלים, ואילו לתוס' והרא"ש מחוייב עליו כשואל.
השו"ע בסי' ר סעי' יא פסק כן והוסיף: 'אם גילה דעתו שאינו חפץ בו, ונגנב או נאבד קודם שיחזירנו, יש אומרים שהוא כשומר שכר, וי"א שהוא כשומר חנם'. כלומר אם הלוקח לא היה מעוניין בכלי שנטל וגילה דעתו שמעוניין להחזירו, וקודם שהשיבו נאנס הכלי, ישנה מחלוקת ראשונים במעמדו; רשב"ם בב"ב בדף פח., התוס' שם בדף פז: בד"ה 'הלוקח' הרא"ש, הר"ן, הרמב"ן, רבינו ירוחם הובאו בב"י בסי' קפו סברו שנעשה שומר שכר בשל כך שנטלו לבודקו והיה לו הנאה מכך, אולם הרמ"ה הובא בטור בסי' ר סבר שמשעה שאינו מעוניין בו הינו שומר חינם ופטור על גניבה ואבידה. הרשב"ם והרא"ש והטור בסי' ר סברו שהוא אף חייב באונסין עד שיחזירנו, והסמ"ע בסי' ר ס"ק לא תמה מדוע לא הזכיר הרמ"א שיטתם.
למסקנת הדין: הלוקח את צנצנת הקפה שעליה מצויין מחיר (ואין המוכר חפץ להפטר ממנה שכן קונים רבים מבקשים לקנות כמוה) יהא חייב משעה שנטלה בתשלומיה אף לו נאנסה בידו (גם אם היתה מונחת במקום שכל העובר היה נתקל בה ומפילה, אינה מוגדרת כהפקר, וחייב על אונסיה). מו"ר הגרז"נ גולדברג שליט"א בקובץ הישר והטוב ח"ג עמ' לו הסתפק אם האידנא שישנו שפע מוצרים זהים ודומים גם אמרינן שבכל נטילת מוצר אומדין דעתו שבנטילתו התכוון לקנותו. כלומר, אם נוטל מוצר שלא על מנת לרוכשו אלא להתעניינות גרידא, לא יהא חייב באונסיו, אלא רק על מעשה פשיעה. מצוי הדבר במכירת ארבעת המינים לפני סוכות, שמרבים להרים להתבונן ולבחון אותם, ואין דעת הנוטל לקנות מבלי שתונח דעתו. ועל כן לא יהא חייב באונסים בנטילתו, אלא משעה שהחליט לרוכשו, כשמחירו קצוב.
לפי זה, מוצר שנסדק ונפגם בעגלת הקנייה – לא יוכל להחזירו מדינא, שכן בפשטות לשון השו"ע נחשב כלוקח בשעה שנטלו ועל כן חייב באונסיו (הגם שברצותו, יוכל להתחרט ולהחזיר את המוצר כל עוד לא ניגש לקופה לשלם עליו). אומנם אם מוסכם על בעלי החנות שכל עוד לא עבר המוצר בקופה ניתן להחליף את הניזק, יהא רשאי להחזיר על פי התנאים שלהם.
ואם התחרט ולא רצה לקנותה, ובשעה שביקש להחזירה למדף נשמטה מידו, ישנה מחלוקת הפוסקים אם הינו שומר שכר, שומר חינם או שואל. ולא יוכלו להוציא מידו של המזיק, אלא בנזק שארע בשל פשיעה. מו"ר הגרז"נ גולדברג שליט"א שם עמ' לד הסיק שהכל מומחים הם בהחזקת המוצר, והנשמט מהיד אינו מוגדר כפשיעה, ולא יוכלו לחייבו. ומסתבר שתלוי בסיטואציה, שכן הגמ' בברכות בדף כג: הזהירה מלהחזיק בידו תפילין וס"ת בעת שמתפלל, שמשום ריכוזו בתפילה יסיח דעתו מהם, ויפלו מידו. הרי לן שיש לברר אם אחיזתו בצנצנת היתה יציבה וכשהוא מרוכז במעשיו, ועל פי כן לדון אם לחייבו על שנשמט מידו.
הזיקה שמלה תוך כדי שמדדה אותה
דרך המודדים בגדים לבדוק בגדים רבים עד שמוצאים את ההולם אותם, ועל כן אין לראות בנטילת האשה את השמלה כמבקשת לקנותה, ולא תהיה חייבת באונסיה. אולם אם לאחר שגמרה בדעתה לרכוש שמלה מסויימת, ביקשה למודדה בשנית בטרם תרכוש אותה, תהיה חייבת באונסיה, אלא א"כ מוסכם על בעלי החנות אחרת.
המודדת שמלה והשמלה ניזוקה תוך כדי מדידה ולבישתה, יהא מוגדר הנזק כמתה מחמת מלאכתה שפטורה עליה (אמנם מסתבר שהמודדת בגד צריכה להזהר בממון בעלי החנות, ואל לה לעשות תנועות חדות ומהירות אם ישנו חשש שמחמת כן ינזק הבגד). נחלקו הראשונים ביסוד פטור זה;
א. דעת הרמב"ן בב"מ בדף צו: שהשואל פטור משום שהמשאיל לא סיפק סחורה מתאימה וטובה לצורך מלאכת השואל, והוא הזיק את עצמו בנתינתו זו המשאיל פשע בה: 'שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה'. הריטב"א שם הגדיל יסוד זה ובאר שהיה למשאיל לבדוק את החפץ לפני שנתנו לשואל אם הינו תקין לצורך שימושו, ואם לא נהג כן פשע בעצמו, אף שלא היה מודע לכך שלא כשיר למלאכת השואל. הסמ"ע סי' שמ סק"ג והש"ך שם סק"ה נקטו את טעם הרמב"ן לעיקר.
ב. הרשב"א ב"מ שם סבר שפטור זה נובע בשל שהסכים הנותן שיפסד מעט בשימוש השואל, ועל כן פטור השואל בין מהפסד קטן ובין מהפסד גדול: 'מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפ"ה לא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד דמה לי קטלה כלה מ"ל קטלה פלגא'.
ג. המחנה אפרים הלכות שאלה סי' ד סבר שיסוד פטור זה הינו מכח מקח טעות שלא היה בדעת השואל לקבל מוצר פגום שלא עמיד לצרכיו (והקשו עליו, שא"כ מדוע מחויב שבועת השומרים, והלא כלל התברר שאינו שומר מעיקרא). והשואל ומשיב תניינא ח, נא באר שכיון שמתה כדרכה אין כל הנאה שלו, ואינו שואל.
ד. ובחידושי הרי"מ חו"מ סי' ו כתב שהבעלים פשע שלא התנה עם השואל שיתחייב אם יאנס בשימוש כדרכו.
כל הני טעמי (מלבד השו"מ) שייכי גם אם נגדיר את לקיחת האשה למדוד כתחילת קניין, ולא רק כשואלת. וכן במצבי ביניים לא יוכלו לחייב ולהוציא מהלקוחה, מה גם שעפ"י חי' הרי"ם בהעדר התנייה על כך מראש לא ניתן לחייב על נזקים שיתרחשו בעת שימושו.
אולם אם ניזוקה השמלה שלא בדרך שימושה הסביר, כגון שהמשיכה במדידת הבגד הגם שנכחה שאינו תואם את מידותיה, או שתוך כדי תנועה בחנות ניזוק הבגד המצוי בקולב, יש לחייב את האשה אם היה רשלנות ופשיעה מצידה.
הזיק חפץ שעתיד להמכר ולהרוויח עליו
יש לדון לגבי שומת תשלומי המזיק. שכן בעלי החנות קנו את הקפה ואת השמלה במחיר סיטונאי והפסידו בשל הנזק את הכסף שהשקיעו, אולם ציפו להרוויח עליו את המחיר שנקבו וציינו בתווית שעל גביו אילולי שהתרחש הנזק (והגם שאין חיוב לשלם על מניעת רווח, כיון שכאן מחירו נקוב על גביו, זהו ערכו). האם על המזיק לשלם כפי שער הערך שהפסידו בעליו, או שערכו נאמד על פי השער שעמד להמכר בחנות זו.
נראה לקמן שיתכן להגדיר את הנזק באומדן שונה. שאומנם לא אכפת לן בכמה קנו אותו הבעלים ומהיכן השיגוהו, ואולי קיבלוהו במתנה ולא הוציאו עליו ממון כלל. ואף אין לדרוש מהמזיק את הרווח שהיה צפוי לגבות ממכירה שעמדה להתרחש. אלא יש לחייב את המזיק כפי הערך ששווה באיזור זה ביתר החנויות, וזהו שוויו.
הזיק מוצר בטרם שהגיע עונת המכירה
איתא בגמ' בב"מ בדף צט:: 'אמר רבא הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה, ביומא דשוקא מיזדבנא בחמש, בשאר יומי מיזדבנא בארבע. אהדרו ליה ביומא דשוקא, מהדרו ליה חביתא דחמרא, בשאר יומי, מהדרו ליה חמש'. ונחלקו הראשונים בפסק העולה מגמרא זו, כמה ישלם המזיק את המוכר מלמכור את מרכולתו;
הרמב"ם בהלכות שכירות פ"ג ה"ג פסק: 'הסבל ששבר חבית של יין לחנווני ונתחייב לשלם (והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה) אם החזירו ביום השוק חייבין להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה, והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק. אבל אם היה לו יין, מחזירין לו שלשה. החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו שלשה, ומנכין לו בכל זמן טורח שהיה טורח במכירתה ופגם הנקב'. הרי שהעדר חבית ביום השוק מנעה ממנו להרוויח את שציפה, וחייב המזיק לשלם את רווח זה שנמנע ממנו 2 , ודווקא שברור שנפסד הבעלים מחמת נזק זה, ולא היה לו חבית נוספת שיכל למוכרה. וכן ראה דברי רש"י שם בד"ה 'מהדרו ליה חמשה': 'דאמר להו אי הוה גבאי ביומא דשוקא - חמשה הוה שוה'.
יש לעיין בדין זה, שכן לו היו נשארות בסיום יום השוק חביות שלא מכרן, ונמצא שלא ניזק ולא הפסיד רווח על חביות שניזוקו, לא ישלם עליהם כשווי יום השוק, אלא כערכן בעת הנזק. נמצא שלא ברור בשעת הנזק שוודאי הפסידו את הרווח מהן, ויתברר הדבר רק לאחר יום השוק, ובכ"ז נקרא נזק זה שידוע מראש שווים ביום השוק.
מאידך גיסא הרא"ש בב"מ פ"ח סי' יז חלק על דעת רש"י והרמב"ם וסבר שאין למזיק לשלם על הרווח שנמנע, אלא את השווי של החבית בעת השבירה: 'בשאר יומי לא משלמי אלא ארבע, שכך היו דמיה בשעת שבירה. אבל כיון דתברוה ביומא דשוקא, אי הדרוה בשאר יומי משלם חמשא כשעת אבידה'.
השו"ע בסי' דש סעי' ה הביא את שיטת הרמב"ם כלשונו, ואילו הרמ"א השיג עליו ופסק כדעת הרא"ש: 'הגה: גם זה ל' הרמב"ם ודעתו. אבל רוב המפרשים חולקים וסבירא להו בהפך, שאם שבר בשאר הימים משלם ג', ואם שברו ביום השוק, אם בא לפורעו בשאר הימים צריך ליתן לו ארבע ואינו נפטר אם רוצה ליתן לו חבית אחר של יין'.
הש"ך שם סק"ג לעומת זאת הבין שלא נחלקו הראשונים לדינא, ואף הרא"ש סבר שמשלם כפי שהיה צפוי למכור והיה בידו להרוויח: 'לענין הדין לא פליגי המפרשים... דגם הרא"ש מודה לדינא, אלא דלא ידע לפרש כן...'.
לסיכום לדינא:לשיטת הרמב"ם יש לשלם למוכר את שמנע ממנו מלהרוויח. על כן אם היה זה מוצר יחידי בחנות (או שהיו לו עוד ואזלו, ויתכן והיו קונים את שניזק, ומחמת היזקו נמנע ממנו הרווח. מצוי הדבר במזיק לסוחר באתרוגים, שאם לא נותרו בידו מבחר אתרוגים ברמת זה שניזק) ישלם דמיו שהיה יכול למוכרו, וכפי שכתב הקצוה"ח משום דינא דגרמי. ברם אם לא נפסד בעל החנות, כגון שהיו ברשותו פריטים נוספים לכל מי שהיה חפץ לרכוש, לא יהא המזיק חייב אלא כשווי ערך שקנה המוכר. אולם לנתיה"מ, ישנה הגבלה בחיוב זה, והוא חל ונוהג רק בפועל שלו בשכר, אך כל אדם שיזיקו לא יתחייב לשלם אלא כפי שקנה בעלי החנות.
ולשיטת הרא"ש יש למזיק לשלם כשווה ערך הירוד שהיה מוכרו בשוק, בעת הנזק.
כיון שיש מחלוקת בחובת תשלומי המזיק (אומנם הש"ך כתב שאין מחלוקת), אין להוציא ממנו אלא כערך הפחות, וישלם את מחיר המוצרים בלא תוספת הרווח שהיה צפוי להשיג ביום השוק. אולם מוטל על הניזק כמבואר בסמ"ע בסי' קג סק"ב, למכור את המוצרים בזול, באופן שימצא ביקוש להם, ובכך יופחת גובה התשלומין מן המזיק.
אולם המעיין יווכח שאין קשר בין סוגיא זו למקרה שלנו ולחקירתינו. שכן שם מדובר שהזיק חפץ לפני שהגיע יום השוק, וכרגע שוויו הינו בשפל. והשאלה אם להתייחס לחפץ כפי ששווה כרגע, או להתייחס למוצר כפי שצפוי לעלות בעונת המכירה שלו. אך בנידון שאלתינו, מבקשים לברר האם מחוייב לשלם כערך שניזק הבעלים, או כערך שהיה צפוי לקבל. וזהו לא מוכח בדיון זה.
ערך הנזק נמדד על פי ערכו בסביבה בו מצוי
איתא בגמ' בב"מ בדף צט:: 'אמר שמואל האי מאן דגזיל חביצא דתמרי (תמרים המדובקים יחד) מחבירו, ואית בה חמשים תמרי, אגב הדדי - מזדבנן בחמשים נכי חדא (רש"י: 'הלוקח יחד אינו נותן בהם אלא ארבעים ותשע פרוטות, כדי שיחזור וימכור אחת אחת, וישכור פרוטה'), חדא חדא - מזדבנן בחמשים. להדיוט (לאפוקי הגוזל מהקדש), משלם חמשים נכי חדא'.
וכך באר המאירי סוגיא זו: 'גזל לחברו עגול של תמרים מעוכים ומדובקים יחד. וכשאדם מוכר העגול כלו ביחד, מוכרו בערך חמשין חסר חד. (כלומר:) ר"ל שכל שאם אדם מוכר על יד על יד (אם מוכר כל תמר בפני עצמו), מוכר כל אחד ואחד בפרוטה. כשמוכרו כלו ביחד (אך כשמוכרם ביחד), מוכרו בתשע וארבעים פרוטות. כשהוא (הלקוח) בא לשלם, אינו משלם אלא תשע וארבעים פרוטות. וכן הדין במזיק (יש להשליך מכך על דין נזיקין שישלם ארבעים ותשע פרוטות ולא חמישים), ואין הלה אומר לו אני הייתי מוכרם אחת אחת'. וכן פסקו הרמב"ם בהלכות גזלה פ"ג ה"ג והשו"ע בסי' שסב סעי' יב: 'הגוזל אשכול של תמרים, ובו ג' תמרים, ואם ימכרו כולם ביחד אינו שוה אלא מ"ט פרוטות ואם ימכרו כל אחת בפני עצמה ישוו חמשים, אינו משלם אלא מ"ט'.
הנה למדנו כי יש להקל בתשלומי המזיק, ואם הזיק חבית שלימה לא ישלם כמי שקונה כל יחידה בפני עצמה, אלא כסיטונאי על כל החבית. דייק מכך במשפטי התורה ח"א סי' כו שלא נאמר שישלם הגוזל את ערכה כפי שקנה אותה הניזק, ואף לא שאלו כמה היה צפוי להרוויח. אלא כמה שווה החבית להמכר, ונקטו את התעריף הזול מביניהם.
ומילתא בטעמא, האם המקבל פריט במתנה לא יהא זכאי לתשלום, כיון שלא הפסיד על כך כסף? וכן אם מצא חפץ מההפקר והוא ניזק, לא יהא חייב המזיק לשלם עליו? ומאידך, אם קנה מוצר במחיר מופקע, האם יחוייב המזיק כמחיר שקנהו? ואם יקנה מוצר במדינה אחרת שישנם פערי מחירים משמעותים, יהא חייב כמחיר שקנהו? לא מצאנו שחייבו את המזיק לשלם על הערוגה, שבקשו לברר את עלות גידולה ותחזוקה. ואף לא מצאנו שביקשו לברר היכן תימכרנה, ואיזה תוכניות כלכלית היתה לניזק אם לייצא את הגידולים ולהשיג בכך תשואה גבוהה יותר. על כורחך, שאין למזיק לשלם אלא כעלות הערוגה כמקומה וכשעתה 3 .
כן מצאנו שתמיד שמין את הנכסים על פי שווים במקומם. השו"ע בסי' קא סעי' ט וחזר ושנה כן בריש סי' קג בדין שומת נכסי הלווה כתב: 'ישומו לו כפי מה שיוכל למכרם מיד, אפילו בביתו, לפי השעה ולפי הזמן, ולא שיצטרך לחזור למוכרו בעיירות ובשוקים או לעכבו עד שימצאו לו קונים או שיתייקר'. ואף אם הערך משתנה זמנית בשל אילוצים זמניים, יש לבחון את התזמון של הנזק כמובא הב"י בסי' קט בשם תשובת הרשב"א ח"ד סי' קנט שבזמן מלחמה יורד ערכם של שדות, וגובין מהם לפי ערכם בעת הגבייה. וכן באר הקצוה"ח בסי' שפו סק"י שאם הזיק בהמה והינה מצויה בבור, ערכה יורד בשל מיקומה.
למסקנת הדין:
ועל כן ישומו את ערך הקפה והשמלה כפי ששווה בשאר החנויות הסמוכות, וכפחות שבשערים בחנויות. ולא כמחיר המצויין על גבי גביהן. אך אם יתר החנויות באיזור זולות יותר, לא יוכלו לדרוש מעבר למחיר הנקוב.
והוסיף במשפטי התורה שם, שכיון שנפסק בב"ק בדף ז. ובשו"ע בריש סי' תיט כרב פפא וכרב הונא בריה דרב יהושע שהמזיק יכול לשלם בשווה כסף ובחפץ אחר, יכול המזיק לקנות צנצנת קפה זהה במקום זול, ולשלם בה לחנות שהזיק אף שמצוייה באיזור יוקרה ששם מחירי הקפה יקרים.




^ 1.משורת הדין היה מחוייב להודיע לבעלי החנות מדין מצוות השבת אבידה, אך בדרך כלל מודעים הם היטב לנעשה על המדפים ועושים זאת מדעת בשל אילוצים שונים.
^ 2.הנה כלל נקוט בידינו על פי התוספתא בירושלמי ב"ק ט, ג הובאה בתוס' ב"ק נח. וברא"ש פ"ב סי' ו : 'המבטל כיסו של חבירו, פטור ואין לו אלא תרעומת'. הרי שאין לחייב אדם על רווח שהיה צפוי להשיג אלמלא הנזק. וקשה כיצד סברו הרמב"ם ורש"י לחייבו כשער שיכל להרוויח. וכן הקשה בקצוה"ח בסי' ד"ש סק"א מדוע אם שברו לפני יום השוק, יש להם לשלם כשער של יום השוק. והרי כל המזיקים משלמים כשעת שווים בעת הפשיעה, ולא כשער יום השוק על מניעת רווח שגרמו.
בתחילה יישב הקצוה"ח שיש לחייבו משום דבר הגורם לממון כממון. שמצאנו בדין המועל בחמץ, שאומרים דבר הגורם לממון, וחייב על כך לשיטת ר' שמעון, שאף שהשתא לא חזי: 'כיון דלקמיה חזי, גורם לממון הוא וכממון הוא... ה"נ כיון דלקמיה חזי וביום השוק שוי חמשא, אית ליה ביה גורם לממון בחמשא, ומשלם חמש'. ומה שנאמר שמשלמים רק כשעת הגזילה ולא כיוקר הצפוי: 'היינו היכא דלא נודע בשעת הגזילה אם יתייקר אח"כ, אבל היכא דידוע היוקר דלקמיה כי הכא דביום השוק שוה חמשא אזלינן בתר יוקרא דלקמיה'. כלומר, כל שהרווח צפוי ובוודאי יהא, יש לו לשלם על מניעתו מדין דבר הגורם לממון.
אך הקצוה"ח דחה זאת, שכן אנן לא פוסקים כרבי שמעון, אלא פוסקים שדבר גורם לממון לאו כממון הוא, וא"כ אין לחייבו על ממון שנפסד.
לבסוף נימק הקצוה"ח שחייב לשלם מדין 'דינא דגרמי': 'היינו משום דינא דגרמי מחייב אפילו לרבנן דפליגי אדר' שמעון... וא"כ ה"נ מחייב משום דיני דגרמי, כיון דברי היזקא שהרי שוה לקמיה ביום השוק חמשא, ולא מיפטר בארבע אע"ג דיכול לקנות בזה חבית יין כיון דאזלינן בתר יוקרא דלקמיה והו"ל היזק בחמשא. מש"ה צריך להחזיר לו חבית יין, דהוא נמי שוה חמשא ביום השוק'.
כן הביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ן בב"מ במלחמות דף כד: בדפי הרי"ף שכתב בסוגיית ההוא בקרא, שהסרסור מכר סוס חסר שינים מבלי להודיע לרועה, ומת הסוס, ופסקה הגמ' שישלם הבקרא דמי בשר בזול: 'דכיון דלית ליה ככי ושיני, לא היה יכול להמתינו עד יומא דשוקא, וכל מה שאדם מוכר מקמיה יומא דשוקא פחות מכדי דמיו מוכרו... אף כאן אילו היה יכול להמתין עד יום השוק היה משלם לו כשער יום השוק, וכיון שלא היה יכול להמתין משלם כשער של עכשיו שהוא שער הזול' (יש לעיין בראיה זו מדברי הרמב"ן, שכן אפשר שחובתו לשלם כשער יום השוק, נובע משום שמדובר בשומר של הבעלים שהתחייב כלפיו בדיני שמירה. אך מנא לן שנחייב כשער יוקרא דלקמיה גם זר שהזיק).
הנתיה"מ שם סק"ב חלק על הבנת הקצוה"ח, ודייק מכך שנקטו לשון 'הסבל ששבר חבית יין' ולא נקטו סתם 'מי ששבר חבית יין', משמע שדין מבטל כיסו של חברו שפטור נאמר רק בסתם אדם שהיה צפוי להרוויח ממון, אך בעובד בשכר שהזיק לא שייך דין זה ויש לו לשלם על ביטול הרווחת מעסיקו: 'והטעם נראה, כיון דמיירי ששברו בפשיעה... ומבואר בסי' קעו סעיף יד בהג"ה, דשותף שמכר קודם זמנו דהוי פשיעה, דחייב לשלם לחבירו מה שנתייקר אח"כ... דדמי לפועל דחייב לשלם מה שהיה יכול להרויח... ולפי"ז י"ל דמיירי ששכר סבל לשאת את החבית ליום השוק למוכרו לאחרים בד', כי במקומו לא היו יכולים למוכרו בד' רק במקום השוק, ושברו בהולכה'. הרי שהחיוב בשקולאי היה מחמת היותו פועל שהתחייב על הולכת חבית שתשיג תשואה ורווח זה, כדין המבואר בב"מ עד. ששכר אדם להביא לו את היין ליום השוק שחייב לשלם על פי תעריף שהתחייב להביא לו, ולא יהא דין זה נוהג בכל מזיק חפץ שעתיד להתייקר.
וכך כתב הריטב"א בב"מ שם בשם רבו: 'ומורי הרב תירץ דהכא אע"פ שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב'. וכן כתב הריטב"א זאת שוב בהמשך שם בדף עה:. והחת"ס ח"ה סי' קעח כתב שאין חולק על הריטב"א. והנתיה"מ בסי' שו סק"ו אף חזר והביא יסוד זה מהריטב"א.
אולם החזו"א סי' כב אות א-ג הראה כי זו שיטה יחידאה, ואין לפסוק כן. שכן ישנם ראשונים שבארו גמ' זו שחייב לשלם רק כשהתנה על כך. הרשב"א בב"מ עג, כתב שיש לחייב את השליח לשלם רק כשהתחייב והתנה על כך בפירוש: 'ואע"ג דאמרי בירושלמי דהמבטל כיסו של חברו פטור מלשלם, הכא בשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם כדאזיל בשוקא דבלשפט. ואפ"ה אסיקנא דאינו משלם דאסמכתא היא דכל דאי לא קני'. וכ"כ בפסקי הרא"ש שם פ"ה בסי' סט. והביא החזו"א שיטה נוספת, דעת הנמוק"י שחיובו לשלם משום תקנה, ולא מדין ערב. ונמצא ששיטת הריטב"א שיטה יחידאה, ושאר ראשונים חלקו על כך. וכ"כ המהרש"ם ח"א סי' עז והביא מראה פנים על ירושלמי שאין דין ערב מחייב ממון. וכן פסק הבית מאיר חדש סי' י, האמרי בינה הלוואה סי' לט. והנחלת צבי בסי' רצב סעי' ז כתב שאין להוציא ממון עפ"י סברא זו.

^ 3.וכך יש להבין את דברי רש"י בב"מ שם בד"ה 'שמין': 'גבי ניזקין... אין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה מה היתה שוה הערוגה זו שנאכלת, אלא מה נחסר בית סאה מדמיו, אם היה בא למכור הקרקע עם זריעתה מה חסרו דמיו בשביל אכילת ערוגה זו'. באו להקל על המזיק בדין תשלומיו, ויש לאמוד את ערך החלק שניזק בהקשר המכלול, באומדן כללי ששייך אליו, ולא כערך חלק בודד, על פי היכולת שלו להמכר במקום בו מצוי.
כן מבואר בתוס' שם בד"ה 'שמין' ובשיטה מקובצת שם בשם הרמ"ך, שהמזיק משלם את ערך הערוגה שניזוקה, ולא משלם את שרצה להרוויח. וכ"כ בחי' הגרי"ז הלוי במכתבים שבסוף הספר דף פ ע"ב שמזיק לא משלם אלא על היזק הגוף, ולא על הפסד הרווח.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il