ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך אמור

תמימות תהיינה

* ביאור "תמימות". * ביאור הערבות של עם ישראל. * סגולת ימי הספירה. * ההשגחה הפרטית מהקב"ה.
מוקדש לעלוי נשמת
הרב נתנאל והרבנית רחל בן חיים
לחץ להקדשת שיעור זה
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" 1 .
המילה "תמימות" המופיעה בפסוק היא מילה ייחודית שמופיעה פעם אחת ויחידה בכל 24 ספרי התנ"ך כולו.
נבאר את המילה הזו על דרך הפשט ועל דרך הדרש.
לפי הפשט, התלמוד 2 מבאר שיש מצווה לספור ספירת העומר מיד בצאת יו"ט ראשון של פסח למשך 7 שבועות. ובתלמוד נאמר שיש מצווה למנות ימים ויש מצווה למנות שבועות, כגון: היום ארבעה עשר יום לעומר שהם 2 שבועות. אולם התלמוד לא מבאר לנו מה פירוש המילה המיוחדת הזו שנקראת "תמימות".
יש בזה 3 שיטות בתורתם של הגאונים :
שיטת רב שמעון קיירא גאון, בספרו "בעל הלכות גדולות" (בה"ג):
תמימות הכוונה היא לספור 49 ימים מהתחלה ועד הסוף. לכן אם אדם דילג על אחד הימים, ולא משנה איזה יום, הרי שאין כאן תמימות והוא לא יוכל להמשיך לספור.
שיטת רב סעדיה גאון (רס"ג):
תמימות הכוונה היא שבעיקר צריך לספור את היום הראשון והיום האחרון, שאם לא אמר "היום אחד לעומר", כיצד יאמר "היום יום שני לעומר"? ואם דילג באחד הימים זה, בסדר בתנאי שספר את הראשון ואת האחרון.
שיטת רב האי גאון :
תמימות הכוונה היא שכל לילה הוא מצווה בפני עצמה, שאם הגיע ל-49, אף אם דילג, זה נקרא תמימות.
כמובן שיש נפקא מינא גדולה מאוד בין בשיטות, שבאה לידי ביטוי במקרה שאדם שכח ודילג יום אחד ולא ספר. האם הפסיד את המצווה או לא?
לפי רב האי גאון הכל מקרה לא הפסיד את המצווה של מחר, אך לפי בה"ג הפסיד את הספירה, ולפי רס"ג רק אם שכח את היום הראשון והאחרון הפסיד את הספירה.
הנה מרן בשולחנו הטהור 3 נקט שיטה מיוחדת בפסיקת ההלכה בעניין זה. הרי על פי דרכו, כפי שכותב הוא בעצמו בהקדמה לספרו בית יוסף, היה צריך לפסוק על פי רוב. והנה כאן הוא פסק כדעת שלושתם גם יחד, שכך הוא כותב:
"אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה; אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה".
כלומר: מי שודאי דילג יום אינו יכול לברך, כשיטת בה"ג, אך אם הוא מסופק הוא יכול להמשיך ולברך, כשיטת רס"ג ורב האי גאון.
הרי לנו דוגמא לפסק הלכה מיוחד שעושה שלום בין שלושת הדעות למילה המאוד מיוחדת שמדגישה את ה"תמימות", מפני ש"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" 4 , וכל פסקי ההלכה נפסקו מתוך ראיה שדרכי התורה הם דרכי נועם וכל נתיבות התורה ופסקי הלכותיה הם שלום.
אם כן אפשר לומר בדרך דרוש שהשו"ע עשה כאן עוד פירוש למילה "תמימות", בכך שהוא השלים בין כל השיטות.
הימים האלו שבין פסח לעצרת הם ימים מיוחדים, והרמב"ן 5 קורא להם ימי חול המועד, לפי שיש את חג הפסח מצד אחד וחג העצרת מהצד השני והימים שבינתיים הם כימי חולו של מועד.
מפני תמימותם היתירה של הימים האלו וגודל קדושתם, העוצמה הרוחנית שלהם היא גבוהה מאוד, ולכל מעשה שעושה האדם בימים אלו יש השפעה רבה בשמיים לטוב ולמוטב.
כדוגמת דברי רבותינו 6 על מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו דווקא בזמן הזה מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
כדי להבין מה פירוש שלא נהגו כבוד זה בזה, נספר סיפור שמופיע בתלמוד 7 :
פעם אחת היה רבי טרפון הזקן יושב ומלמד תורה את התלמידים. רבי טרפון היה בדור השני של התנאים, ועוד זכה לראות את בית המקדש בבניינו, וזכה לשמוע את קולו של הכהן הגדול 8 , והוא היה רבו של רבי עקיבא. והנה במהלך השיעור שהוא נתן לתלמידים, הקשה אחד התלמידים ושמו יהודה בן נחמיה על רבי טרפון, בעניינא דיומא, בנושא הקרבת שתי הלחם בבית המקדש, ורבי טרפון לא השיב על השאלה אלא שתק.
באותו הרגע חשב התלמיד יהודה בו נחמיה שהוא מנצח את הרב הזקן ומקפח אותו בשאלתו, ומיד צהבו פניו ושמח על כך. רבי עקיבא קלט את זה מיד. הוא הבין שהתלמיד מתכבד בקלונו של הרב, הוא קלט שהשאלה הייתה שאלה קנטרנית שיצאה מלב מזלזל על מנת לפגוע בכבודו של הרב ולהעליבו, על חשבון הגדלת כבודו וגאוותו של התלמיד. מיד אמר לו רבי עקיבא: "צהבו פניך על שהשבת את הזקן?! אם כך אתה מתנהג לא בטוח שאתה תוכל להאריך ימים, אלא תמות בצעירותך. מפני שהתורה היא סם חיים למימינים בה, אבל היא סם המוות למקנטרים בה 9 ". וכך היה, בר מינן. כל זה היה במהלך הימים האלה שבין פסח לעצרת, מפני שהימים האלה גבוהים במיוחד וכל תנועה עושה רושם.
לכן ציוו אותנו חכמים בימים אלה להרבות באהבה, אחווה, שלום ורעות, ולהשתדל בזה בכל הכוח. מפני שעם ישראל ערבים זה בזה 10 וערבים זה לזה 11 .
שלושה פירושים נאמרו לערבות זו :
הפירוש האחד הוא שעם ישראל ערבים זה בזה. כל מצווה שאתה עושה משפיעה על השני, אפילו שאתה לא מכיר אותו. אבל מכוח הערבות הזאת יש השפעה גדולה אחד על השני.
הפירוש השני הוא שכל אחד מעם ישראל ערב לקיים את דברי התורה מלשון "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר" 12 האחריות היא עלי ולא עליך וכך כל אחד מעם ישראל לוקח אחריות למען עם ישראל.
כמו שמספרים על עיר אחת שחיו בה קהילה חסידית, ואנשים פורקי עול שכונו "משכילים". החסידים היו מתבדלים ומרחיקים מביניהם את המשכילים, לא מדברים איתם ולא מתעסקים איתם, ותמיד היו אומרים: "ראו את אלו, שאפילו את הדרת הפנים יהודית, הזקן, ביזו והשחיתו בתער". פעם בא לשם רב גדול וחכם וביקש לדרוש בדברי מוסר בפניהם, וכך אמר להם: "רואה אני מלאך שעובר על העיר הזאת, והמלאך תמה, שהוא רואה מראה משונה. הלוא יש אנשים בעולם אנשים המגדלים את זקנם לתפארת, ויש המגלחים אותו. אבל כל יהודי העיר הזאת מגולחים בחצי זקנם. מי ראה כזאת!". הסביר החכם את דבריו, שכיוון שכל ישראל ערבים זה לזה, אין אדם יכול לומר: "הוא מגולח ואני גידלתי זקן והצלתי את עצמי". אלא יש לכל אחד חיוב ואחריות לדאוג שכולם ישמרו מצוות ויאמינו בקב"ה, ואם אין הדבר כן, הרי שנחשב כאילו גם הוא שותף בעבירה, שכן הוא ערב, כמו ערב בהלוואה, שפורעים ממנו את החוב. לכן כאילו כולכם מגולחים בחצי זקנכם. שמעו חסידי העיר לחכם והחלו לקרב את המשכילים ולהחזירם בתשובה.
הפירוש השלישי הוא שעם ישראל ערבים ומתוקים אחד על השני, מלשון "ערב לחיך".
יש עוד פירוש מעניין שמובא בספר תומר דבורה בדבר הערבות הדדית שקיימת, והוא שעם ישראל כולו הוא כיחידה אחת תמימה ושלמה בכללותה, מעורבת ומעורבבת עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, מפני שכנסת ישראל יש לה קשר עמוק עם הקב"ה. אנחנו כביכול, בלשון שהיא רק לסבר את האוזן כדי שנבין, עם קרובו, שאנו שארית בשרו כביכול. כפי שאומר הפסוק 13 "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ", ובכל צרותם של עם ישראל כביכול גם להקב"ה צר 14 , ואם יש צער ליהודי אחד אזי גם הקב"ה כביכול נמצא בצער 15 .
אם כך היא המידה כלפי שמיא, קל וחומר שכל אחד ואחד מעם ישראל הם קרובי משפחה ממש, שאר בשר אחד של השני. שהרי יש נשמה אחת לכל עם ישראל שמחולקת בהרבה מאוד גופים. לכן אם אחד חוטא הרי הוא פוגם לא רק את עצמו, אלא גם את כלל ישראל. ואם אחד עושה מעשה טוב, הרי שבזה הוא מזכה את כלל עם ישראל. כפי שאומר הרמב"ם 16 "עשה מצווה אחת הכריע את כל העולם כולו לכף זכות", שכל העולם כולו תלוי בעם ישראל שהוא כמו לב באברים והוא מחיה את כל העולם כולו.
לכן כל אדם ואדם צריך לרצות בטובתו של חברו, צריך לשמוח בשמחתו של חברו, צריך לנחמו בשעת צערו, צריך לעזור לו בשעה שהוא צריך עזרה.
על זה המשיל משל עמוק מאוד רבי שמעון בר יוחאי 17 לבני אדם שהפליגו בספינה אחת בים, והנה אחר כמה ימים שהספינה נמצאת בלב ים החליט אחד מיושבי הספינה לחורר חור בקרקעית הספינה, בטענה שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, שהרי הוא עושה זאת בחדרו הפרטי בספינה, ובשם חוק "כבוד האדם וחירותו" הוא מבקש שיניחו לו לעשות מה שהוא רוצה בשטח הפרטי שלו. ויושבי הספינה התחילו להסביר לו: "יא חביבי! נכון שזה החדר שלך בספינה, אבל אם אתה קודח חור בקרקעית הספינה בחדר שלך כל הספינה תטבע! יש השלכה מידית למעשה שלך על כולנו! הגורל שלנו תלוי ועומד במעשה שלך, ולו הקטן ביותר".
הנמשל בזה ברור מאליו, שכל מעשה קטן של יהודי יש לו השפעה גדולה מאוד על כלל עם ישראל שמעורב וקשור בקשר חזק עם הקב"ה.
הימים האלו שבין פסח לעצרת הם ימים מיוחדים לתמימות הזו של אהבת עם ישראל, לאהוב כל אחד ואחד מישראל, בין איש בין אישה, בין קטן בין גדול, בין דתי בין לא דתי. גם אם אתה מרגיש שפגעו בך או שאתה כועס על מישהו - "בדיל ויעבור". ואם אתה מעביר על מידותיך ומוחל, הרי שבאותה המידה גם הקב"ה מעביר על מידתו ומוחל לך 18 , כי במידה שאדם מודד מודדים לו 19 . הקב"ה לא מקפח שכר כל בריה. בהשגחה פרטית הוא משגיח עליך ומחכה ומצפה לשלם שכר טוב לעם קרובו ולשארית נחלתו.
בעניין ההשגחה הפרטית מספרים שפעם אחת היה איזה אדם אחד שהיה צריך לנסוע למקום עבודתו באוטובוס. בדרך כלל הוא היה נוסע ברכבו הפרטי, אולם באותו יום הרכב שלו התקלקל והוא היה מוכרח לנסוע באוטובוס לעבודה.
כשהגיע לתחנה הוא שם לב שהתחנה עמוסה באנשים המחכים לבואו של האוטובוס. הוא שם לב שכולם מסתכלים לכיוון אחד - למקום ממנו צריך להגיע האוטובוס, וכ"כ הציפייה שלהם גדולה, עד שאינם מסירים את מבטם מאותו הכיוון. והנה האדם הזה נעמד בתחנה כמו כולם, אך התחיל לבהות בעיניו ולחשוב מחשבות. בהיותו עומד כך ,לפתע פתאום נשר עלה מן העץ הסמוך לתחנה ונחת הישר על שרוול חליפתו. העלה הזה היה מלא אבק והוא לכלך את חליפתו. הסיר האדם את העלה מחליפתו וניקה את סימני האבק שהעלה השאיר.
בעודו בוהה בעלה הזה, פתאום נשבה הרוח והעיפה את העלה הזה אל הצד השני של הכביש. האדם הזה לא יכול להסביר לעצמו מה דוחף אותו לרדוף אחרי העלה, והוא לקח את התיק שלו ועבר את הכביש והחל לרדוף אחרי העלה שהרוח מעיפה אנה ואנה.
פתאום הוא שם לב שהעלה הזה נתקע בסלע והרוח כבר לא יכולה להעיף אותו. התכופף האיש והנה הוא רואה שיוצאת תולעת קטנה מן האדמה ומתחילה לאכול את העלה הזה.
מיד הבין "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" 20 , שהנה, אפילו תולעת קטנה שנמצאת באיזה מקום שאף אחד לא שם לב אליו מקבלת את ארוחת הבוקר מעלה שנשר מן העץ והתגלגל בעזרת הרוח אל אותו נקיק סלע, והיווה ארוחת בוקר עבור אותה תולעת קטנה, והכל בהשגחה פרטית.
מכאן אנו לומדים שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה 21 , ועל כל מעשה יש חשבון, והבא להיטהר מסייעין בעדו 22 , שמי שבא בימים מיוחדים אלו ומטהר את עצמו ומכין את עצמו במצוות שבין אדם לחברו בתמימות לקראת חג מתן תורה, זוכה להארה מיוחדת של תמימות. כל יום ויום הוא ספר ותיקן את עצמו בכל מיני מידות: בחסד עם הבריות, בגבורה של מידות טובות וכדומה, הרי שכשמגיע יום ה-50 הוא זך ונקי, עלה והתעלה למעלות רמות וזוכה ומזכה את עם ישראל להיות תמימים ושלמים.
על כך דרשו חז"ל את הפסוק 23 "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'", שהוא מצא חן בעיני ה' מפני שהוא היה צדיק תמים במצוות שבין אדם לחברו, שהרי תולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים 24 , וממילא מי שטוב לבריות - טוב לשמיים, ולכן מצא חן בעיני ה' 25 .
על כן זכה נוח לכינוי צדיק תמים, שעל זה רמזו שסופי התבות "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק" 26 הם "חשק", שהיה לו חשק ורצון להיות תמים. לכן כתוב שהיה תמים אחרי שאמר שהיה צדיק, שמידה זו של צדיקות בין אדם לחבירו היא זו שהביאה אותו למעלה גדולה שהתורה נותנת לו תואר של "תמים" 25 .




^ 1.ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז
^ 2.מנחות סו.
^ 3.שו"ע או"ח תפ"ט, ח'
^ 4.תהילים י"ט, ח'
^ 5.פירוש הרמב"ן עה"ת ויקרא כ"ג, ל"ז
^ 6.יבמות סב:
^ 7.מנחות סב:
^ 8.קידושין עא.
^ 9.תענית ז.
^ 10.עיין סנהדרין כז:
^ 11.מדרש תהילים ח
^ 12.בראשית מ"ד, ל"ב
^ 13.מיכה ז', י"ח
^ 14.עיין ישעיהו ס"ג, ט'
^ 15.עיין סנהדרין ו', ה': "אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה, מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת? כַּבְיָכוֹל קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ (מדובר בחייבי מיתות בית דין), קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים".
^ 16.משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות תשובה ג', ד'
^ 17.מדרש ויקרא רבה ד'
^ 18.עיין ראש השנה יז.
^ 19.עיין סוטה ח:
^ 20.תהילים צ"ב, ו'
^ 21.פסחים קיח.
^ 22.ע"ז נה.
^ 23.בראשית ו', ח'
^ 24.רש"י עה"ת בראשית ו', ט'
^ 25.הרב חיד"א בחומת אנך
^ 26.בראשית ו', ט'


עוד בנושא אמור

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il