ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מאמר ראשון פרק י"א חלק ד'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה ספר העיקרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

ט"ז אב התשס"ה

מאמר ראשון פרק י"א חלק ד'

ט"ז אב התשס"ה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

זה ספר תולדות אדם
וְאַחַר שֶׁסִּיֵּם לְבָאֵר אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה-עִקָּרִים, שֶׁהֵם הַתְחָלוֹת לַדָּת הָאֱלֹהִית, חָזַר לְהַתְחִיל הַסִּפּוּר וְסֵדֶר הַתּוֹלָדוֹת כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה, וְאָמַר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם" — כְּאִלּוּ אָמַר שֶׁמִּכָּאן הוּא הַתְחָלַת הַסֵּפֶר, כִּי כָל מַה שֶּׁכָּתַב עַד הֵנָּה אֵינוֹ אֶלָּא סִדּוּר הַתְחָלוֹת* הַסֵּפֶר, שֶׁאֵינוֹ מִן הַסֵּפֶר. אֲבָל, כְּמוֹ שֶׁכָּל מְחַבֵּר סֵפֶר אוֹמֵר בְּהַתְחָלָתוֹ: זֶה הַסֵּפֶר מְדַבֵּר בְּכָךְ וָכָךְ — כֵּן בְּכָאן אוֹמֵר: זֶה הַסֵּפֶר, שֶׁהוּא סֵפֶר "בְּרֵאשִׁית", מְדַבֵּר בְּתוֹלְדוֹת אָדָם וְהֵיאַךְ נִמְשַׁךְ הָעוֹלָם מִמֶּנּוּ. וּבָא לְבָאֵר שֶׁמַּה שֶּׁנִּכְתַּב עַד הֵנָּה אֵינוֹ מִן הַסֵּפֶר אֶלָּא הַתְחָלוֹת לַסֵּפֶר, כְּמוֹ שֶׁבְּכָל חָכְמָה יֻנְּחוּ* הַתְחָלוֹתֶיהָ בִתְחִלָּתָהּ; וּמִ"זֶּה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם" הוּא הַתְחָלַת סֵפֶר הַתּוֹרָה, וְשֶׁסֵּפֶר "בְּרֵאשִׁית" הוּא סִפּוּר תּוֹלְדוֹת אָדָם.

משמעות דמות אלוהים באדם
וְהֵחֵל וְאָמַר: "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" וגו', אַף-עַל-פִּי שֶׁלְּסִפּוּר הַתּוֹלָדוֹת הָיָה מַסְפִּיק בְּשֶׁיֹּאמַר: בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וגו' — אָמְנָם הֶאֱרִיךְ לְבָאֵר "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ", לִרְמֹז עַל עִנְיָן גָּדוֹל, הוּא הֶכְרֵחִי לִמְצִיאוּת הַתּוֹרָה. וְהוּא: שֶׁהַשָּׂכָר-וְהָעֹנֶשׁ הַפְּרָטִי, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ שֶׁהוּא אַחַת מֵהַתְחָלוֹת הַתּוֹרָה, אָמְנָם הוּא אֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ לָאָדָם מִצַּד-הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת* שֶׁבּוֹ, שֶׁהִיא בִדְמוּת אֱלֹהִים, שֶׁמִּזֶּה-הַצַּד* אֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ לָאָדָם הַקִּיּוּם הָאִישִׁי, וּמִזֶּה-הַצַּד הוּא רָאוּי לְקַבֵּל עֹנֶשׁ-וְשָׂכָר פְּרָטִי, לֹא מִצַּד-הַקִּיּוּם הַמִּינִי* שֶׁהוּא מִשְׁתַּתֵּף בּוֹ לִשְׁאָר הַבַּעֲלֵי-חַיִּים. וְעַל-כֵּן כָּתַב בְּזֶה-הַפָּסוּק, שֶׁהוּא תְחִלַּת הַתּוֹרָה, שְׁנֵי הַקִּיּוּמִים אֲשֶׁר לָאָדָם. כִּי אָמַר "בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ" — לִרְמֹז שֶׁיֶּשׁ לוֹ קִיּוּם אִישִׁי כָּעֶלְיוֹנִים מִצַּד-הֱיוֹתוֹ בִדְמוּת אֱלֹהִים, כְּלוֹמַר: הַמַּלְאָכִים, שֶׁהֵם קַיָּמִים-בָּאִישׁ*; וְאָמַר "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" — לִרְמֹז עַל הַקִּיּוּם הַמִּינִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כַּתַּחְתּוֹנִים.

האדם מאחד את התחתונים ואת העליונים
וְאֶל זֶה רָמְזוּ רז"ל בִּבְרֵאשִׁית-רַבָּה [ח, ג], שֶׁאָמְרוּ עַל פָּסוּק "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" וגו' [בראשית א, כו]: בְּמִי נִמְלַךְ*? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי: בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִמְלָךְ. וּבֵאוּר זֶה — כִּי לְפִי שֶׁעַד יוֹם הַשִּׁשִּׁי, קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא אָדָם, הָיוּ בָעוֹלָם שְׁתֵּי יְצִירוֹת מִתְחַלְּפוֹת*: הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם קַיָּמִים-בָּאִישׁ וְהַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם קַיָּמִים-בַּמִּין* וְלֹא בָאִישׁ. נִמְלַךְ הקב"ה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים וְאָמַר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" — כְּלוֹמַר, שֶׁיִּתְחַבְּרוּ בוֹ שְׁנֵי הַכֹּחוֹת יַחַד: קִיּוּם-בָּאִישׁ וְקִיּוּם-בַּמִּין. קִיּוּם-בָּאִישׁ — כָּעֶלְיוֹנִים, מִצַּד-הַכֹּחַ הַשִּׂכְלִי אֲשֶׁר בּוֹ; וְקִיּוּם-בַּמִּין — כַּתַּחְתּוֹנִים, מִצַּד-הַכֹּחַ הַחָמְרִי אֲשֶׁר בּוֹ. וְלָזֶה אָמַר [שם, כז]: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ" — בִּלְשׁוֹן יָחִיד, לִרְמֹז עַל הַקִּיּוּם הָאִישִׁי שֶׁנָּתַן לוֹ יוֹתֵר עַל שְׁאָר-בַּעֲלֵי חַיִּים; וְאַחַר-כֵּן אָמַר: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם" — בִּלְשׁוֹן רַבִּים, לִרְמֹז עַל הַקִּיּוּם הַמִּינִי, שֶׁהוּא מִצַּד-הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה יָחַד.
____________________________________
הַתְחָלוֹת – הקדמות. יֻנְּחוּ – יוצבו. הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת – הכח השכלי שבאדם, הנשמה. שֶׁמִּזֶּה-הַצַּד וכו' – בכח היכולת השכלית הוא קונה את מדריגתו הרוחנית, ונצחיות הנפש. הַקִּיּוּם הַמִּינִי – הפרט אובד במותו, אך המין הכללי נשאר ברצף הדורות. קַיָּמִים-בָּאִישׁ – יש להם קיום פרטי נצחי. נִמְלַךְ – התייעץ. מִתְחַלְּפוֹת – שונות זו מזו. קַיָּמִים-בַּמִּין – קיום לכלל המין ללא ייחודיות של פרט מסוים, המין קיים לדורות למרות שפרטיו משתנים ומתחלפים.


ביאורים

לאחר שהסביר רבי יוסף אלבו את עיקרי האמונה, הנמצאים בראשית פרקי התורה, הוא עובר לבאר את המשך הפסוקים הנפתחים במילים "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם". את פשר 'הפתיחה המחודשת' מבאר רבי יוסף אלבו למעשה כהתחלת התורה. עד כה התורה שטחה בפנינו את המבוא – התוכן של עיקרי התורה, ומעתה ואילך מתחילה התורה בפועל. כאן, עומד רבי יוסף אלבו על דיוק חשוב בפסוק: "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם". בפסוק זה מוצג האדם כדמות בעלת שני צדדים, שני פנים המולידים שתי התייחסויות שונות. על צד אחד של האדם נאמר 'בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אוֹתוֹ' ואילו על הצד השני נאמר: 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם'. הצד הראשון נקשר לעיקר השלישי – השכר והעונש הפרטיים. במילים 'דמות אלהים' מתבטאת מעלתו של האדם ותפארתו. זוהי גם המעלה המזכה אותו בהשגחה פרטית וגם בקיום אישי נצחי, בדומה למלאכים. הקיום הנצחי הוא זה שמאפשר את השכר והעונש בעולם הבא. הצד השני הוא הצד הטבעי של האדם – בהיות האדם חלק מעולם הטבע. חלק זה מצוין במילים: 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם'. באמצעות פירוש זה מסביר רבי יוסף אלבו את המדרש המתאר כביכול התייעצות של ה' יתברך בעליונים ובתחתונים בטרם בריאת האדם. התייעצות זו היא ביטוי ציורי לשני הצדדים הדרים באדם בכפיפה אחת – החלק הרוחני-האישי-הייחודי; ולעומתו – החלק הטבעי-הלא-אישי. החלק הראשון מבטא את ייחודו של האדם מצד מעלתו השכלית ואילו החלק השני את הצד הגופני הטבעי.

הרחבות
• אחריותו של האדם כלפי העולם כולו
שְׁנֵי הַקִּיּוּמִים אֲשֶׁר לָאָדָם. רבי יוסף אלבו מסביר שהאדם מורכב משני חלקים – החלק הרוחני, עליו נאמר שהוא נברא 'בצלם אלוהים', והחלק הגשמי המאפשר את המשכיות האדם.
במדרש רבה כתוב: "כל מה שאתה רואה – תולדות שמים וארץ הן. שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", בשני ברא מן העליונים שנאמר: "ויאמר אלהים יהי רקיע", בשלישי ברא מן התחתונים, "ויאמר אלהים תדשא הארץ"... בששי בא לבראות את אדם אמר: אם אני בורא אותו מן העליונים עכשיו העליונים רבִּים על התחתונים בריה אחת, ואין שלום בעולם, ואם אני בורא אותו מן התחתונים עכשיו התחתונים רבִּים על העליונים בריה אחת, ואין שלום בעולם, אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים" [בראשית רבה, בראשית יב]. המדרש מסביר שיש בעולם איזון בין החלק הגשמי ובין החלק הרוחני שבמציאות, והאדם, שעל ידו נשלם תהליך הבריאה, מורכב מגשמיות ורוחניות ובכך נשמר האיזון. הרב חיים מצ'רנוביץ מעמיק ומסביר שכוונת המדרש להטיל על האדם את האחריות להעלות את העולם ולרומם אותו [באר מים חיים, פרשת שמיני מג].
הרב חיים מוולוז'ין מבאר בדרך זו את הפסוק "בצלם אלוהים עשה את האדם" [בראשית ט, ו], וכי מה דמיון יכול להיות בין יצור אנושי לקב"ה? אלא משמעות הפסוק היא שהאדם משפיע במעשיו על כל חלקי המציאות, בדומה לבורא שהוא "בעל הכוחות כולם" – משפיע חיים לכל [נפש החיים א, ג].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il