- שבת ומועדים
- תשעה באב
חומש דברים נפתח בדברי תוכחה שנושא משה רבנו בפני בני ישראל. לא מדובר בתוכחה נוקבת וישירה, אלא בתוכחה עדינה, בדרך רמז. עם ישראל נמצא כעת בערבות מואב, שלמו ימי נדודיו והוא חונה כעת סמוך לארץ ישראל, בחודש שבט של השנה הארבעים, שלושים ושישה ימים לפני מיתתו של משה רבנו וכחודשיים לפני הכניסה לארץ. דברי תוכחה אלה הם הנאום הגדול שנשא משה לפני בני ישראל בימים שלפני הסתלקותו, נאום שהתחיל באחד בחודש שבט והסתיים ביום מותו, בשבעה באדר 1 .
ב'משנה התורה' חוזר משה רבנו ומשנן בפני העם את התורה המצוות החוקים והמשפטים, ומוסיף אזהרות והדרכות שיש להן רלוונטיות מיוחדת דווקא עכשיו, על מפתן הכניסה לארץ ישראל 2 .
המוצא והיעד - שני הדברים חשובים לנו
את ההכנה לקראת המעמד הזה אנו פוגשים בפרשה הקודמת, בתיאור סדר המסעות במדבר, וכך כותב רבי אהרן הכהן 3 , חתנו של מרן ה"חפץ חיים" 4 :
"'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם' - הנה ידוע אשר כל יוצאי מצרים מבן עשרים שנה מתו בהארבעים שנה של סיבוב ישראל במדבר, כמאמר הכתוב: 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם' - ובזה נבין השינוי בלשון הכתוב, שמתחילה כתוב: 'ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'', ואחר כך מסיים הכתוב - 'ואלה מסעיהם למוצאיהם'".
יש כאן כפילות בכתוב, ובכפילות זו יש שינוי בסדר המילים. מה משמעות הדבר?
"דהנה ידוע, שכאשר איש יפגוש רעהו בדרך, ושאלו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, אז תשובתו תלויה בשני דברים: אם האיש ברח ממקום יסורין ותלאות, אז העיקר הוא אצלו להיפלט ממקום צרה, ולזאת יענהו שממקום פלוני הוא בורח, והכל שווה אצלו לאן יוליכוהו רגליו, ובלבד שימלט על נפשו.
ואם האיש ממהר למקום אושר אשר שמה תשיגהו טובה וגדולה, אז עיקר הריצה הוא למען יגיע במהרה למקום חפצו, ולזאת תהיה תשובתו: למקום פלוני ופלוני אני ממהר, כי יציאתו ממקומו לא נחשבת אצלו לכלום, כי מטרת יציאתו היא רק לשם בואו".
אדם שיוצא ממקום אחד והולך למקום אחר, המחשבות שלו יכולות להיות בשני מקומות שונים, אם הוא בורח ממקום תלאות, אז הוא מרכז את מחשבתו בדרך המילוט, מה שמעסיק אותו, זה לצאת משם כמה שיותר מהר! ולעומתו אדם שמחליט לצאת לחופשה או לאיזה דבר טוב, אז הוא הולך בשמחה ומרכז את עיקר מחשבתו ביעד שאליו הוא נושא את עיניו.
"אולם לפעמים יקרה, אשר שני הדברים, גם היציאה מהמקום וגם ביאתו למקום חפצו, שתיהם כאחת נחשבים לו למאוד, כגון מי שברח מבית האסורים למלך, אז גם פליטתו מבית הכלא אשר התענה שמה, וגם הגיעו למלוכה אשר זאת היא מטרת תקוותו, לאושר גדול תחשב לו, וכגון זה תהיה תשובתו לשואלו, אשר ממקום פלוני הצליח לברוח ולמקום פלוני הוא מתעתד וממהר לבא, אשר שמה יחכה לו אושר וגדולה רבה".
כאן מדובר על מציאות שלישית, מציאות בה חשוב לאדם המקום שממנו הוא יצא, וחשוב לו גם מקום היעד, "דע מאין באת ולאן אתה הולך". זה המקום הנפשי שבו עם ישראל נתון בתקופת נדודיו במדבר. מצד אחד חשובה לו הידיעה שהוא יצא ממצרים, ומצד שני חשובה לו המגמה, לכן נאמר: "מוצאיהם למסעיהם... מסעיהם למוצאיהם", שני הדברים חשובים לנו.
"והנה הבטחת הקב"ה לישראל כללה בקרבה שני יעודים גדולים: אחד - שיוציאם ויגאלם משפלות מצרים ומהסבל המפרך גוף ונפש אשר המה סובלים שמה, והשני - שיביאם לארץ כנען וינחיל להם ארץ מורשת אבותם, אשר זאת תכלית כל השתעבדותם וסבלותם במצרים, כמאמר הכתוב: 'ואמר אעלה אתכם מעני מצרים' (שמות ג, יז) - זאת היא הטובה הראשונה, שיגאלם משעבודם וישחררם מסבלותם - 'אל ארץ הכנעני וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש' - שזאת היא המטרה השניה המקווה, שעל ידה ישיגו הטובה האמתית וחיי אושר בגוף ובנפש.
לזאת כתיב כאן - 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'' - רוצה לומר תכלית 'מוצאיהם' ממצרים היתה 'למסעיהם', כדי שיכנסו אחר כך לארץ ישראל וינחילוה, שזאת היא המטרה הרצויה והיעודה להם מה' יתברך, שיוציאם ממצרים כדי להכניסם לארץ אבות ולהנחיל אותה להם. אולם בני ישראל היוצאים ממצרים אשר לא זכו בעצמם לסוף הנרצה של יציאתם ממצרים ולא נכנסו לארץ ישראל, לאלה יש לכתוב רק 'מסעיהם למוצאיהם', רוצה לומר שמסעיהם ארבעים שנה במדבר שלא זכו להכנס לארץ עלתה להם רק בזאת שהשתחררו משעבוד מצרים ומסבלותה, שזאת היתה המטרה הראשונה של יעוד הקב"ה לישראל בחינת 'מוצאיהם', לזאת מסיים הכתוב 'ואלה מסעיהם למוצאיהם'".
יש כאן שני תהליכים מקבילים שמממשים שתי מטרות, מצד אחד האומה זקוקה לשחרור מהמציאות הנוראה של השעבוד, ומטומאת העבודה זרה ששררה במצרים, ומצד שני היא שואפת להגיע אל הארץ המובטחת, אל מקום הנבואה.
היציאה שלנו ממצרים היא מטרה, וההגעה שלנו לארץ ישראל היא מטרה, יש כאן שתי מטרות שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. מדובר בשני חלקים של גאולה, גאולה מתרבות העבודה זרה של מצרים, וגאולה שמפתחת ומשכללת את הכוחות שלנו כעם.
ניצוצי משה רבנו מתנוצצים בכל דור
כאמור, בפתח פרשת דברים עם ישראל עומד על מפתנה של ארץ ישראל, ומשה רבנו עומד ומדבר אל העם דברים שעתידים להעניק להם כוחות מחודשים עם כניסתם לארץ ישראל. מרן החיד"א 5 כותב בשם רבנו אפרים מבעלי התוספות את הדברים הבאים:
"'אלה הדברים', כתב רבנו אפרים ז"ל: קרי ביה הדַּבָּרִים בפת"ח על לשון 'דַּבָּר אחד לדור'. 'אלה' - גימטריא ל"ו, כמספר ל"ו צדיקים דלא פחית עלמא. עכ"ל".
משה רבנו, בדבריו האחרונים לאומה, מטביע חותם על כל ההיסטוריה של עם ישראל מכאן ולדורות. הוא לוקח את כישרון ההנהגה שלו ואת משא השליחות האלקית שהוא נושא בקרבו, והוא מחלק אותם לשלושים ושישה חלקים, בכל דור הוא שותל חלקיקי הנהגה ושליחות, ובכך הוא גורם להתפשטות הרוח שעתידה להרים את רוחו של העם בכל הזמנים ובכל המקומות. את משה רבנו אי אפשר לשכפל, משה רבנו זו נשמה ענקית, זה "שורש נשמות ישראל" 6 , לכן משה רבנו דואג להשאיר חלקיקי ניצוצות שיאירו את נשמות ישראל דור אחר דור.
ממשיך מרן החיד"א:
"ולפי דרכו יש לרמוז כי הצדיקים אל"ה מצוקי ארץ, 'וישת עליהם תבל', ודאי ניצוצי משה רבנו ע"ה מתנוצצים בהם, וכמו שכתב רבנו האר"י זצ"ל במה שאמרו: משה שפיר קאמרת, דההנהגה הוא בכוח משה רבנו ע"ה, וזה שאמרו 'אלה הדברים אשר דיבר משה', דמשה הוא דיבר, והנהיג וכוחו עזרם ומגינם".
משה רבנו קיים ועומד, 'משה רבנו חי וקיים' כשם ש'דוד מלך ישראל חי וקיים', כוחו הרוחני של משה, זו מציאות שאיננה פוסקת, "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" 7 . בתיקוני זוהר ישנו ביטוי מיוחד "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא ובכל צדיק וצדיק" 8 , בכל דור ודור נשמתו של משה רבנו מופיעה בעולם. ישנו ביטוי נוסף שמופיע מספר פעמים בגמרא - "משה שפיר קאמרת" 9 . בביטוי זה השתמשו התנאים בבואם לשבח האחד את סברתו של השני, לאמור, ניצוץ משה רבנו ע"ה נכנס בנשמתך וכוונת אל האמת.
'להוכיח את' ו'להוכיח ל'
משה רבנו בנאומו האחרון מאציל מרוחו על כל הדורות הבאים ובונה את קומת הרוח של האומה. תחילה עוסק משה ב'תוכחה', הוא מוכיח את ישראל בדרך רמז ומונה את מקומות החניה שבהם מעדה האומה ונפלה בחטא, "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" 10 . תוכחה בדרך רמז זו תוכחה עדינה, למעשה יש שני מיני תוכחה - 'להוכיח את' ו'להוכיח ל'. על המילים "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ" 11 , כותב רש"י: "והוכח - נתווכח עמו על כך", הוכחה באה על ידי שיחה ובירור, על ידי לימוד ומפגש.
כשאדם בא להוכיח את חברו, אם הוא בא אליו מתוך תחושת עליונות, בלי להקשיב ובלי להסביר, הוא לא יצליח לייצר תהליך חינוכי. אדם שמוכיח את חברו, צריך לבחון אם על ידי כך הוא מצליח להרים אותו.
פתיחת ערוצי התפילה וסתימת פי המקטרגים
תוכחת משה רבנו לעם מלווה בדברי וידוי. בדרך כלל וידוי זה דבר ששייך לאדם הפרטי, האדם הפרטי מכיר את מומיו וממילא הוא יודע על מה הוא צריך לערוך את וידויו, אבל כאן אנו נפגשים עם וידוי ציבורי, משה רבנו מתוודה על חטאי האומה כולה, וכך כותב בעל ה"אוהב ישראל" 12 מאפטא 13 על וידוי כללי זה:
"והנה זהו שייך כשיחטא איזה יחיד מישראל. אמנם כאשר יחטאו רבים מישראל חס ושלום, אז בוודאי מן הנמנע שיתחרטו ויתוודו כולם כאחד בלב אחד.
אמנם כן, כי אית צדיקייא בדרא אשר המה מקשרים את עצמם בכללות נשמות ישראל שבדורם. והמה מתוודים ומדברים בעדם".
בכל דור יש צדיקים שמהווים נקודת חיבור עבור האומה כולה, וכאמור, על משה רבנו אמרו חכמים, שהוא "שורש נשמות ישראל", וכל נשמות ישראל כלולות בו.
"ועושים בזה שני טובות לישראל:
כי על ידי החטאים והעוונות שעשו בני ישראל ר"ל, אין דרך לעלות תפילת כְּשֵׁרי ישראל השמימה, כי על ידי חטאם נסתמו האווירים בחשכות ואפילה, על דרך 'סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה' (איכה ג, מד).
אכן על ידי הווידויים והדיבורים של הצדיקים המתוודים עבור כללות ישראל, על ידי זה המה כמו המכים בקרדומות ופותחים דרך ושער מבוא התפילה עלות השמימה.
וזהו היה כוונת וידויו של הכהן גדול ביום הכיפורים (יומא סו ע"א): אנא כו' חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל".
כדי שערוצי התפילה יהיו פתוחים והתפילות תוכלנה להגיע עד שערי שמים, אנו זקוקים להכאת הקרדום של הצדיקים, שעומדים בתפילה ומתוודים על חטאי האומה. זה גם עניינו של הוידוי שמתוודה הכהן הגדול ביום הכיפורים, תחילה הוא מתוודה על עצמו, ואחר כך על אחיו הכהנים ועל העם כולו. ניתן היה לשאול: מי שמו לשר ושולט, מי שלחו להתוודות בשם כל ישראל? האם יש תועלת בווידוי זה עבור כישלונו של היחיד? אלא שכהן גדול בווידויו נותן לכל אחד מישראל כוח להתרומם.
"ועוד שנית: פועלים הצדיקים בדיבוריהם ובווידוייהם בעד כללות ישראל, כי בזה נסתם פי המקטרגים והמשטינים החיצונים לבל יוכלו שוב לקטרג ולהשטין ולדבר סרה על זרע ישראל. לאשר כבר דיברו הצדיקים דברים אלו. וזהו היתה גם כן כוונת הכהן גדול בווידויו ביום הכיפורים, לסתום פי המקטרגים, שלא יוכלו עוד לקטרג ולהשטין על זרע ישראל, וכנ"ל".
מצד אחד הווידוי של הצדיקים פועל פעולה חיובית ופותח שערי שמים לתפילותינו, ומצד שני הוא סותם את פיהם של המקטרגים.
משה רבנו, אומר הרבי מאפטא, כשהוא עומד ועורך וידוי על חטאי האומה תוך הזכרת רשימת המקומות בהם נכשלו ישראל בחטא, הוא פונה אל המקטרגים וסותם את פיהם, וכך מסיים ה"אוהב ישראל" את דבריו:
"ומעתה נבוא לבאר הפסוקים. כי ידוע שמשה רבינו ע"ה היה ודאי כללות נשמות הששים ריבוא מישראל. ורצה להוכיחן כדי להסיר מעל זרע ישראל כל המשטינים והמקטרגים ולסתום פיהם. ולזה דיבר הוא בעצמו, ופירש: והתוודה חטאותיהם ופשעיהם לכל חטאתם, וכמו שאמר בזה הפסוק. ובזה פסל כל דיבור החיצונים והמקטרגים. ולזה אמר 'אלה הדברים גו' כל ישראל', רצה לומר, הוא דיבר והתוודה עבור כל ישראל ופסל על ידי זה שאר דברי חיצונים והעביר מהם כל הדינים".
תפקידו של מנהיג להרים את המבט הישראלי
החת"ם סופר 14 , רבי משה סופר 15 , בדרשותיו, אומר דבר מופלא ביותר. כשעם ישראל היה נתון במלחמה מול עם עמלק, משה רבנו שלח את יהושע לבחור לוחמים ולצאת לקרב, והוא עצמו עלה יחד עם אהרן וחור לראש הגבעה, ושם, במקום אסטרטגי זה, משה הרים את ידיו, "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" 16 . המשנה 17 שואלת:
"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין".
כשמשה רבנו מרים את ידיו, הוא מרים בכך את כל המבט הישראלי. זה תפקידו של מנהיג, וזה גם מה שעושה הכהן הגדול כשהוא סומך את ידיו על ראש הפר והשעיר ומתוודה, הוא מרים את ידיו ומרים את העם כולו אתו. הידיים הם כלי המעשה של האדם, ומשה רבנו, כשהוא מרים את ידיו, הוא מרכז את המבט הציבורי לאותה מגמה, ומחבר את כולם לאביהם שבשמיים. הוא זוקף את הקומה הלאומית והרוחנית של האומה וגורם לכולם להרים את הראש ויחד אתו את כל כוחות החיים ולהסתכל כלפי מעלה. תפקידו של מנהיג איננו להוכיח את העם ולהכות אותו בשבט מוסר כדי להוריד את ראשו, להיפך, עליו להגדיל את השאיפות של העם, ולרומם את רוחו.
משה רבנו רמז בדבריו לכל החורבנות והגלויות
אמנם משה רבנו מזכיר לעם בדרך רמז את חולשותיו וכישלונותיו, אבל מטרתו איננה להחליש, אלא אדרבא, לרומם ולכוון אותם אל מאורעות העתיד, כמבואר בספר "פני דוד" 18 של מרן החיד"א:
"'אלה הדברים וכו' בעבר הירדן' וכו'. אפשר לומר דרמז רמז להם כל החורבנות וגלויות אשר עתידים לבא על ישראל בעוונותיהם, ואחר כך יגאלו גאולת עולם".
כמו שיעקב בשעתו האחרונה ביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו, כך משה רבנו בימיו האחרונים מבקש לגלות לעמו מהי הפרוגרמה האלקית שעתידה ללוות אותו בעליותיה ובמורדותיה, בגלויותיה ובגאולותיה עד גאולת עולמים.
"וזה שאמר 'בעבר הירדן במדבר', רמז להם גלות בני גד ובני ראובן אשר בעבר הירדן - ראשונה ייסעו בראש גולים על ידי סנחריב, וזהו 'אלה הדברים', כל דיבור קשה, דברים קשים כגידים העתידים לבא עליהם.
'בעבר הירדן' - שיגלו בני גד ובני ראובן, כמדובר במדבר גלות עשרת השבטים שנצתו כמדבר 'ארץ לא עבר בה איש', והם כמי שנאבד במדבר, כי לא ידענו מקומם שבתם וקימתם.
'בערבה' - רמז לגלות יהודה וחורבן הבית.
'מול סוף' - שאז סוף הכבוד.
'בין פארן ובין תפל' - רמז לבין המצרים, כמו שפירש הרב 'כלי יקר': 'בין פארן' - שמשם גזרת המרגלים שבכו ליל ט' באב, 'ובין תפל' - שעשו העגל בי"ז בתמוז, שנשתברו הלוחות, כמו שפירש הרב הנזכר.
'ולבן' - רמז לבנין בית שני.
'וחצרות' - רמז לבנין בית שלישי שיבנה במהרה בימינו.
'ודי זהב' - שיהיו ישראל על גפי מרומי ההצלחות עד שיבלו שפתותיהם לומר די".
כלומר משה רבנו בתוך רמזי התוכחה מסרטט בקווים כלליים את נתיבי הגאולה שבהם עתידה האומה לצעוד.
אליהו הנביא עתיד להיות המתורגמן של משה
הפסוקים הראשונים בפרשה עסקו במקום ובזמן שבו אמר משה רבנו את דברי התוכחה והווידוי, ולאחר מכן בא תוכן הדברים:
"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" 19 .
תמו ימי הנדודים וכעת הגיע הזמן לעסוק בביאור התורה. על המילים 'הואיל משה באר את התורה' אומר מרן החיד"א 20 :
"'הואיל משה באר את התורה הזאת'. כתב רבינו שמשון ב'גימטריאות', הובאו בספר 'שפתי כהן' על התורה סוף סדר זה: 'הואיל' - אותיות 'אליהו', שעתיד אליהו לבאר התורה כמו שביאר משה. עכ"ל".
יש ספר בשם "גימטריאות" שמיוחס לרבנו שמשון, 'השר מקוצי', אחד מבעלי התוספות. מופיע שם רמז עמוק ונסתר. המילה 'הואיל' רומזת לאליהו הנביא, ללמדנו, שכשם שמשה רבנו ביאר את התורה כך עתיד אליהו הנביא לבארה. ממשיך מרן החיד"א:
"ואפשר להרחיב הדבר במה שכתב ב'ספר הגלגולים' שסידר מהר"ש ויטאל (בהקדמה לו) בפירוש 'א ם ל לצים ה וא י ליץ ו לענוים י תן ח ן' - ר"ת 'אליהו חי', והענין כמו שכתוב בר"מ (ברמב"ם) כי משה רבינו רבן של ישראל והמתורגמן שלו אהרן. ובאחרית הימים, בדורו של משיח, יבוא משה בגלגול וילמד תורה לישראל ויהיה ערל שפתים, והמתורגמן שלו אז יהיה אליהו שהוא חי וקיים, וזה שאמר 'אם ללצים', כאשר יצטרך משה למתורגמן (להליץ, 'והמליץ בינותם', מתרגם שם התרגום 'והמתורגמן ביניהון'), הנה אליהו חי, הוא יליץ ויהיה מתורגמן שלו. עכ"ל. וזה רמז 'הואיל משה', דאליהו יהיה מתורגמן למשה לבאר התורה.
ואפשר עוד לרמוז במה שכתוב בזהר חדש, דגאולה העתידה במהרה בימינו, היא בזכות משה, והוא תבע יקרא דאורייתא, וזה רמז אליהו [ו]משה יבואו בדור אחרון לבאר התורה כאשר נתעסק בלימודה, וזהו לאמר דבזכות התורה יהיה הגאולה, להיות שהגאולה בעבור משה רבינו, והוא תבע יקרא דאורייתא, וכמו שכתוב 'גם כי יתנו בגוים', וכמו שאמרו ז"ל ודו"ק".
משמעות הדברים היא, שמשה רבנו בספר דברים מסרטט לנו, לא רק את מה שהיה, אלא בעיקר את מה שעתיד להיות.
מה קרה בחורב?
עם ישראל נמצא אחרי מעמד הר סיני, "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" 21 . המפרשים חלוקים בשאלה מה משמעות המילים 'אחד עשר יום מחורב', וכך כתב רבי יעקב צבי מקלנבורג 22 , בעל "הכתב והקבלה" 23 בפירושו לתורה:
"'בחורב' - אין זה סיני, כי בסיני נתנה התורה, ובהר חורב היה המשכן ששם היו ישראל חונים, ואמרו חז"ל: כללותיה נאמרו בסיני ופרטותיה נאמרו באוהל מועד ונשנו בערבות מואב.
נמצא, בערבות מואב נשנו הפרטים שנאמרו בחורב, וזה שאמרו 'דבר אלינו בחורב' לאמר (הגר"א דלא כראב"ע שכתב: חורב זה סיני). הר סיני שמו, ולמה נקרא 'הר חורב' וכו' (עיין שבת פט ע"ב)".
זו שיטת הגר"א, שחורב וסיני אלו שני מקומות שונים, והגר"א חולק בזה על האבן עזרא, על כל פנים חורב זה מקום שמחבר אותנו עם נקודות הקודש של האומה, עם תורת ה' או עם משכן ה'.
הר סיני - הבנה שכלית, ארץ ישראל - קנין הלב
הרבי מאיזביצא 24 , בעל "מי שילוח" 25 , מבאר שהמילים 'אחד עשר יום מחורב' מבררות שני שלבים בבנין התורה של האומה, וזו לשונו:
"'אחד עשר יום מחורב', כי בקבלת התורה עוד לא נזדכך לב ישראל להמשך אחר רצון ה' יתברך בשלמות, ורק בשכלם הבינו כי טוב לפניהם לקיים רצון ה' יתברך, וליבם לא היה מזוכך, אך בביאת ארץ אז נזדכך ליבם.
וזה שאמר להם משה רבנו 'אחד עשר יום מחורב', היינו כשהייתם בחורב וקיבלתם התורה היה בדעתכם כי כבר נזדכך ליבכם, כי הלכתם בשלושה ימים, ובאמת אינו כן, כי יש מרחק אחד עשר יום ולא קניתם דברי תורה שיקבעו בליבכם רק אחר הארבעים שנה על ידי המיכשולות והניסיונות, על ידי זה נזדכך ליבכם, שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".
בהר סיני הבינו ישראל בשכלם שהם רוצים להיות מחוברים לה', אבל הבנה שכלית לא מספיקה. יש הרבה דברים שאנחנו מבינים בשכל, ובכל זאת קורה שאנחנו נופלים בזה. כולנו מבינים בשכל שלשון הרע זה דבר נורא, ובכל זאת קורה שנופלים בזה. לכן מלבד הידיעה השכלית יש צורך בהפנמת הלב, הפנמת הלב באה על ידי הישיבה בארץ ישראל, ארץ ישראל מחברת את הרצון, 'ארץ' מלשון 'רצון'.
בארץ ישראל התורה הופכת להיות 'תורת חיים'. קיבלנו את התורה בשנה הראשונה, ונאומו של משה רבנו פוגש אותנו בשנה הארבעים. במשך ארבעים שנה עברנו תהליך נפשי רצוף עליות ומורדות, ולאט לאט נבנה החיבור האמתי של האומה לתורה. כדי להתחבר לתורה יש לעבור דרך רשימת הרמזים שמשה רבנו מזכיר לנו בתחילת הפרשה. זוהי דרך ההכשרה לקליטת הקוד האלקי המאפשר לאדם לחיות חיים אלקיים בארץ ישראל. בארץ ישראל הלב שלם והחיבור שלם.
משה רבנו מתאר לנו את הכישלונות באופן שנזהה מה נבנה אצלנו כתוצאה מהכישלונות, נבנה אצלנו חוסן פנימי שנועד לרומם אותנו. מי שמתבונן בפרספקטיבה נכונה, מגלה שבסופו של דבר נקודות המשבר הקשות הולידו צמיחה אדירה וגילו עוצמות פנימיות, תובנות ומסקנות, שהביאו התחדשות גדולה בעבודת ה'.
"ועל זה אמר דוד המלך ע"ה: 'שווא לכם משכימי קום אוכלי לחם העצבים, כן יתן לידידו שנא', כי קודם שלב האדם נזדכך צריך ליגיעה ועצב קודם שיקיים רצון ה' יתברך, אך אחר שנקבע דבר תורה בליבו, אז משפיע לו הקב"ה דברי תורה אף בלי יגיעה ואף בעת שינה ואין צריך לייגע את עצמו כל כך".
זהו הלימוד הגדול שמשה רבנו מלמד אותנו בנאומו האחרון. ואותם דברים במילים אחרות מופיעים במקום נוסף בספר "מי השלוח" 26 , וכה דבריו:
"'אחד עשר יום מחורב' וגו', היינו כי ענין קבלת התורה הוא שקנו דברי תורה במוחם ושכלם ודעתם, וארץ ישראל רומז לקביעות דברי תורה בגוף כיתד שלא תמוט".
השלב הראשון בחיבור לתורה הוא ההבנה השכלית, והשלב השני הוא הקביעות בגוף, "כיתד שלא תמוט". קנין התורה צריך להיות בטון יצוק אצלנו.
"וזה שאמר להם משה רבנו ע"ה, בעת שקבלתם התורה בחורב נדמה לכם שנקבע בליבכם ואין שום מרחק בין המוח להלב, כי 'אחד עשר יום מחורב', והם הלכו בשלושה ימים כמו שמפרש רש"י ז"ל, אבל באמת יש מרחק רב מהמוח לקביעות בלב, והמרחק הוא כל הארבעים שנה שבמדבר וכל המכשולים שהיה להם אז, ועל ידי זה נזדכך ליבם שיהיה ראויים ליכנס לארץ ישראל ולקביעות דברי תורה, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, כדאיתא בגמרא (גיטין מג ע"א), וכל הצער והסבלנות שהיה להם, היה כדי שאחר כך יקבעו דברי תורה בהם בקביעות גמור".
הקומה השכלית אינה מספיקה לבדה והקומה הלבית אינה מספיקה לבדה, יש צורך בתנועה פנימית שמעבירה את המסרים מהמוח אל הלב ומהלב אל המוח.
תרצי או לא תרצי, הרי את מקודשת לי!
דוגמא שממחישה היטב את היכולת לזהות בתוך הכישלונות את קומת הבנין שנבנתה, ניתן למצוא אצל מרן החיד"א, בספרו "פני דוד" 27 :
"'ה' אלקינו דיבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם' וכו'. אפשר לפרש במה שאמרו ז"ל, שכפה עלינו ההר כגיגית ואמר: אם ישראל מקבלים התורה מוטב וכו', וכתבו המפרשים, דמזה נולדה טיבותא, שמעמד הר סיני היה כמו חופה, והלוחות לקידושין, וכיון שהיה באונס, הווה ליה כדין אונס, שמשפטו: 'לא יוכל לשלחה כל ימיו'".
מעמד מתן תורה הוא מעמד של חופה וקידושין, "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ" 28 , וכיון שעם ישראל מקבל את התורה בכפיה, "כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית" 29 , משמעות הדבר היא שהחתן במקרה זה לקח את הכלה בניגוד לרצונה, ואמר לה: תרצי או לא תרצי, הרי את מקודשת לי!
במקרה כזה, אומר מרן החיד"א, כשחתן כופה נישואין על הכלה, הרי היא אנוסתו, והדין הוא: "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" 30 . אם כן עם ישראל הוא אנוסתו של הקב"ה, ואם כך, הדין הוא, שמכאן ואילך הקב"ה לא יכול לשלח אותנו.
"ולכן אף שהרבינו לפשוע, מכל מקום 'לו אנחנו עמו וצאן מרעיתו', כי כביכול 'לא יוכל לשלחנו'.
מעתה משה רבינו, אחרי שהזכיר לישראל כל אשר הרבו אשמה 'במדבר בערבה' וכו', שהכל רמז לחטאתם, כה אמר משה רבינו ע"ה לתת טעם ולנחם ישראל, ההוא אמר: 'ה' אלקינו דיבר אלינו בחורב', כלומר בחורב ממש, שכפה עלינו הר חורב, לאמר, שאמר: אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא וכו'.
והוא על דרך שפירש הרב המובהק כמהר"י קונקי זלה"ה לדרכו, הבאתיו בספר הקטן 'ראש דוד' (פרשת עקב) בס"ד. 'רב לכם שבת בהר הזה' - הרבה לכם גדולה בהר הזה, כמו שפירשו רבותינו ז"ל לדרכם, הביאו רש"י ז"ל, כלומר: 'רב לכם', יקר תפארת וגדולה, 'שֶׁבֶת בהר הזה', לישב בתחתית ההר, שהיה כופה ההר עליכם משום דהווה ליה אונס ולא יוכל שלחה כל ימיו. גם אתם שהרביתם כמה פשעים כמו שרמזתי, עם כל זה אין דבר חוצץ (בין הקב"ה לבינכם), 'פנו וסעו וכו' ראה נתתי לפניכם' וכו'".
משה רבנו מזכיר לנו שורה של כישלונות ומראה לנו כמה אנחנו גרועים, אבל עם כל זה, אומר משה רבנו, כיון שבהר חורב כפה עלינו הקב"ה הר כגיגית, מכאן ואילך אנחנו אנוסתו ומובטח לנו שלא ישלחנו.
נמצא שגם כאן דווקא נקודת האונס, שנראית ככישלון, היא זו שמרוממת אותנו ומחברת אותנו לריבונו של עולם בחיבור אמיץ יותר.
שבת חזון או שבת איכה
אנו נמצאים בשבוע שלפני תשעה באב, השבת הקרובה נקראת 'שבת חזון' על שם ההפטרה שנפתחת במילים "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" 31 . לקראת שבת זו יש מהאשכנזים שהחמירו לא לרחוץ אלא פנים ידיים ורגליים במים קרים וללא סבון, ויש שנהגו לקרוא את ההפטרה בניגון של איכה. לכאורה מתאים יותר לקרוא לשבת זו 'שבת איכה' ולא 'שבת חזון'? אומר על כך ה"אוהב ישראל" מאפטא 32 :
"יש לומר אשר 'שבת חזון' הוא יותר גדול במעלה מכל שבתות השנה. על דרך שנשאלתי פעם אחת לבאר המדרש דאיתא שם: לא היה יום מועד לישראל כיום שנחרב בית המקדש. עד כאן, והוא פלא.
וכבר עמד בזה בעל המחבר 'משנה למלך' בספרו הטהור 'פרשת דרכים'. עיין שם. אמנם בשום שכל והערת לב, יש לומר בזה על דרך מאמר חכמינו ז"ל (יבמות סב ע"ב): חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך. והמשכיל יבין. דוגמא לזה תמצא בפרשת ויגש על פסוק 'ויסע ישראל וכל אשר לו' גו' (בראשית מו, א). יעויין שם".
הרבי מאפטא מביא מדרש מופלא 33 שקובע, ש"לא היה יום מועד לישראל כיום שנחרב בו בית המקדש". אמנם לא אומרים תחנון בתשעה באב, כדין יום טוב, אבל כיצד ניתן לומר שתשעה באב הוא יום של שמחה?!
משיב הרבי מאפטא: על הפסוק "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ" 34 אומרים חז"ל, שאדם שיוצא לדרך רחוקה, עליו להקדים ולפייס את אשתו, עליו לצאת מתוך אהבה, מתוך חיבור ודביקות. בתשעה באב הקב"ה הולך להיפרד כביכול מעם ישראל ולצאת לדרך רחוקה, לכן ברגעים אלה יש גילוי עמוק של אהבה פנימית.
דוגמא לכך אנו מוצאים בפרשת ויגש, כפי שכותב ה"אוהב ישראל". נאמר שם:
"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק" 35 .
יעקב אבינו עושה את דרכו למצרים, לכאורה מתאים יותר היה להשתמש במילה 'וירד' במקום 'ויסע', אלא שיעקב אבינו לא יורד, הוא נוסע הלוך ונסוע, הוא מתקדם ומגיע למקום חניה בבאר שבע. לפני שהוא יוצא מגבולות הארץ הוא מביא קרבן ומגלה בכך את נקודת החיבור שלו לריבונו של עולם.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" 36 .
הקב"ה מבהיר ליעקב אבינו שמדובר בירידה ולא רק בנסיעה, כל העם ירגיש את הירידה הזו, אבל יחד עם זאת, מדובר בירידה לצורך עליה, "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם". אנחנו יורדים לגלות אבל הקב"ה נמצא אתנו.
סעודה מפסקת בתשעה באב שחל בשבת
מסיים הרבי מאפטא:
"ובפרט כשחל יום טי"ת באב בשבת, והבן היטב".
כשתשעה באב חל בשבת, זה ייחוד נפלא, שבת דוחה את התענית ונשאר רק ה'חזון'. בשבת אין אבלות, יש רק התייחדות. ובסעודה שלישית, בשעת 'רעוא דרעוין', מקיימים סעודה מפסקת, ובשונה מכל שנה "ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו" 37 . בסעודה זו אנו מתרפקים על הזמנים הנפלאים שבהם בית המקדש עמד על תילו, ושלמה מלך ישראל מעלה עולות לרוב לפני ה', "אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא" 38 .
כשתשעה באב חל בשבת אנו חווים את חוויית הניגודיות בעוצמה רבה, אנחנו אוכלים סעודה מפסקת דשנה, כראוי לכבודה של שבת, וחשים את החיבור והדביקות, ובתום הסעודה, עם צאת השבת, אנו חולצים את נעלי העור והולכים לבית הכנסת, לדרך רחוקה, עם נעלי בד וספר של קינות.
מקורות עיקריים:
פרחי אהרן סוף פרשת מסעי , כסא דוד, דרוש כד לשבת זכור ד"ה ורבינו אפרים , אוהב ישראל ריש פרשת דברים , חת"ם סופר דרשות ח"ב, דרוש ל-ח' תמוז ד"ה והנה רישיה , פני דוד לפרשת דברים אות ב ד"ה אלה הדברים , פני דוד שם אות יב , הכתב והקבלה דברים א, ו , מי השלוח ח"א פרשת דברים ד"ה אחד עשר יום , מי השלוח ח"ב פרשת דברים ד"ה אחד עשר יום , פני דוד פרשת דברים אות ו , אוהב ישראל לפרשת דברים, שבת חזון
^ 1.ראה קידושין לח ע"א.
^ 2.ראה הקדמת הרמב"ן לספר דברים.
^ 3. רבי אהרן הכהן, התרכ"ג-התרצ"ו - בשנת התרמ"ב נישא לבתו של מרן ה"חפץ חיים", ומאז ישב בבית חותנו שנים רבות, וקיבל ממנו תורה ויראת שמים ומידות טובות. זמנים הרבה למד עמו, וצירפו לסייעו לו בסידור חיבוריו. היה רב מובהק ורב פעלים. שימש ברבנות במספר קהילות וחיבר כמה חיבורים. הראשון והחשוב שבהם הוא "עבודת הקרבנות", בו סידר את כל עניני הקרבנות. לאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת התרפ"ו חיבר חיבורים נוספים בעניני דרוש וביאורי מקראות, כולם מלאים בתורתו של מרן ה"חפץ חיים" והליכותיו בקודש.
^ 4.פרחי אהרן סוף פרשת מסעי.
^ 5.כסא דוד, דרוש כד לשבת זכור ד"ה ורבינו אפרים.
רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) (ירושלים-ליוורנו, איטליה), התפ"ז-התקס"ו - מגדולי הפוסקים, רב ומקובל. למד בישיבתו של רבי חיים בן עטר והיה תלמידם של חכמי ירושלים, בהם הדיין רבי יונה נבון והמקובל רבי דוד חזן. מצעירותו ניחן ביכולת דרשנית, בכישרון כתיבה ובנמרצות רבה. בגיל שבע עשרה החל בכתיבת ספרו הראשון. בזכות אישיותו המיוחדת התמנה על ידי קהילת חברון כשליח (שד"ר) לקהילות היהודים בערי מערב אירופה כדי לאסוף תרומות עבור יהודי חברון. לצד אישיותו המיוחדת, היה חיד"א בעל הופעה חיצונית מרשימה, ומבין כל השליחים, בני דורו, שיצאו מארץ ישראל לתפוצות, היה החיד"א השליח המפורסם ביותר, שהגדיל והאדיר את שמה של ארץ ישראל ונלחם מלחמת כבודה. כתב עשרות ספרים במגוון תחומים: תלמוד, הלכה, פרשנות - ובכלל זה פרשנות מקרא, קבלה, עיונים בתפילה, ביבליוגרפיה ותיעוד של כתבי יד ועוד.
^ 6.ראה זוהר ח"ב רכא ע"א.
^ 7.מלאכי ג, כב.
^ 8.תיקוני זוהר (נוסח אחר) קיד ע"א.
^ 9.מופיע במספר מקומות כמימרא של רב ספרא על תלמיד חכם הדן עמו. עיין ביצה לח ע"ב; שבת קא ע"ב; חולין צג ע"א.
^ 10.דברים א, א.
^ 11.בראשית כא, כה.
^ 12.אוהב ישראל ריש פרשת דברים.
^ 13. רבי אברהם יהושע השל מאפטא (הרבי מאפטא, אוהב ישראל) (פולניה), התקט"ו-התקפ"ה - נצר למשפחות רבנים מפורסמת. בילדותו למד אצל רבי אלימלך מליז'נסק, וגדל בנגלה ובנסתר. שימש כרב בעיירות שונות, ולבסוף בעיירה אפטא. בסוף ימיו חזר למז'יבוז' שבגליציה (היום אוקראינה) ושם נפטר. שני ספריו: "אוהב ישראל" ו"תורת אמת" נדפסו לאחר פטירתו.
^ 14.חת"ם סופר דרשות ח"ב, דרוש ל-ח' תמוז ד"ה והנה רישיה.
^ 15. הרב משה סופר (פרנקפורט על נהר מיין-פרשבורג), התקכ"ג-הת"ר - נודע בכינויו החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), מגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. שימש כרב בערים דרזניץ, מטרסדורף (הונגריה - כיום מטרסבורג שבאוסטריה) ופרשבורג (כיום ברטיסלבה בירת סלובקיה). בפרשבורג הקים ישיבה גדולה שאליה הגיעו תלמידים מארצות רבות עד שהגיע מספרם לכחמש מאות ועמד בראשה כשלושים ושש שנה - עד יום מותו. שמו של החת"ם סופר יצא לתהילה בכל קהילות ישראל. חיבר ספרי שו"ת, חידושים על הש"ס, פירוש על התורה ופירוש על הגדה של פסח.
^ 16.שמות יז, יא.
^ 17.ראש השנה פ"ג, מ"ח.
^ 18.פני דוד לפרשת דברים אות ב ד"ה אלה הדברים.
^ 19.דברים א, ה.
^ 20.פני דוד שם אות יב.
^ 21.דברים א, ב.
^ 22. רבי יעקב צבי מקלנבורג (קניגסברג), התקמ"ה-התרכ"ה - אב"ד בקהילת קניגסברג. ניהל מאבקים בתנועת הרפורמה שהתהוותה בגרמניה בתקופתו. מטרת ספר היא "לפרש את המקראות על דרך הפשט לאחדם עם התורה שבעל פה" (כך בשער הספר). זהו הפירוש השלם הראשון על התורה שנכתב כנגד הגישה הרפורמית. בהקשר זה מדגיש המחבר "כי התורה הכתובה והתורה המקובלת תאומות הנה ושתיהן צדקו יחדיו, ותפקחנה מעט עיניים עיוורות לראות כי שתי תורות אלה תתלכדנה זו עם זו לא תפרדנה, ושתיהן אמת אחת הנה גם יחד, כי בידי רועה אחד נאמן ביתך נתנו מורשה לקהילת יעקב" (נכתב בסוף החיבור). פירושו מראה את היסודות הלשוניים והדקדוקיים של דרשות חז"ל, ובכך מראה את החיבור בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. במקום הקדמה כתב המחבר מאמר מליצי בשם "מאמר התורה", בו כביכול מסבירה התורה בעצמה מדוע נכתבה בלשון קצרה וסתומה המחייבת להסתייע בדברי חז"ל על מנת להבינה. "והמפריד בין הדבקים אין כל מאומה בידו, כי מה לו לבשר אם רוח חיים אין בקרבו, ומה לגוף הכתב בלא נשמת הקבלה". "אין הבדל בין הדרש ובין הפשט כי אם כמו תוך הכלי וחיצונו". הספר כולל פירושים לשוניים ופרשניים מקוריים רבים, והוא מרבה להסתמך מלבד על הפרשנות המסורתית גם על פירושיהם של הגר"א, נפתלי הרץ וייזל ושד"ל. נמנה בין הראשונים שנתנו את הסכמתם לספרו של הרב צבי הירש קלישר "דרישת ציון". בהסכמתו כתב: "מי יתן ויתעוררו רבים מבני ישראל, משלמי האמונה, ויחזיקו בידיהם לנטוע ארץ הנשמה ולבנות הנהרסות, ולהצמיח קרן ישועה למייחלים לה'".
^ 23.הכתב והקבלה דברים א, ו.
^ 24. רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא (טומשוב), התק"ס-התרי"ד - מחבר הספר "מי השילוח" ומייסד חסידות איזביצא ראדזין. בצעירותו היה תלמיד של רבי שמחה בונים מפשיסחא. לאחר פטירתו בשנת התקפ"ז הצטרף לקבוצת החסידים שקיבלו עליהם את הנהגתו של רבי מנחם מנדל מקוצק אותו הכיר כבר מילדותו בעיר טומשוב. בהיותו בקוצק, היה מנהיג את ההמון שהיו באים לצורכי פרנסה ולצורכי הדרכה בעבודת ה', בהוראת הרבי מקוצק שהיה שולח אליו חסידים שונים כשהוא עצמו היה עסוק מדי מכדי להדריכם. בין תלמידים אלו נמנה תלמידו הקרוב וממשיך דרכו, רבי לייבל'ה איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. מאוחר יותר פרש רבי מרדכי יוסף מקוצק יחד עם חסידים רבים וקבע את חצרו בתחילה בטומשוב ומאוחר יותר באיזביצא שליד לובלין. לאחר שלוש עשרה שנות הנהגה נפטר רבי מרדכי יוסף. את מקומו מילאו בנו רבי יעקב ותלמידו רבי לייבלי איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. רבי מרדכי יוסף עצמו לא כתב את דברי תורתו, אולם לאחר פטירתו ליקט נכדו, האדמו"ר גרשון חנוך הניך ליינר, חלק מדברי התורה והוציא אותם בספר "מי השילוח". שם הספר הוא על פי דברי רבי שמחה בונים מפשיסחא שאמר עליו שתורתו היא "כמי-השילוח ההולכים לאט לאט, אבל חופרים עמוק עמוק". כמו כן ראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה "מי". נכדו כותב בהקדמה כי "בכמה מקומות יקשו הדברים לאנשים אשר לא הורגלו בדברים כאלה", ואכן פרסום הספר עורר התנגדות אצל חלק מהציבור.
^ 25.מי השלוח ח"א פרשת דברים ד"ה אחד עשר יום.
^ 26.מי השלוח ח"ב פרשת דברים ד"ה אחד עשר יום.
^ 27.פני דוד פרשת דברים אות ו.
^ 28.ירמיה ב, ב.
^ 29.ראה שבת פח ע"א.
^ 30.דברים כב, יט.
^ 31.ישעיה א, א.
^ 32.אוהב ישראל לפרשת דברים, שבת חזון.
^ 33.ראה בראשית רבתי פרשת ויצא עמ' 131 ד"ה והיה.
^ 34.איוב ה, כד.
^ 35.בראשית מו, א.
^ 36.בראשית מו, ב-ד.
^ 37.עירובין מא ע"א. וראה שולחן ערוך אורח חיים (הלכות תשעה באב ושאר תעניות תקנב, י).
^ 38.מלכים א' ג, ד.
הלכות מוצאי תשעה באב שחל בערב שבת
הרב משה בר ציון | ט' אב תשפ"ג

לימוד תורה בערב ט' באב ומנהגי אבלות בי' אב
בית מדרש ג. אסף | אב תשע"ד
בית המקדש - השער לתכלית הבלתי נתפסת
עולת ראי"ה - "שיבנה בית המקדש..."
הרב משה חביב | ז' אב תשפ"ג
הלכות מוצאי תשעה באב ועשירי באב
הרב משה בר ציון | ט' אב תשפ"ד
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
הלכות שטיפת כלים בשבת
חג החירות
למה משווים את העצים לצדיקים?
איך התפילה מקשרת אותנו לקב"ה?
למה באנו לעולם הזה?
ראיית המבט השלם
בריאת העולם בפרשת לך לך
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
