ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
אמונת החידוש יש מאין אינה עיקר
אֱמוּנַת הַ"חִדּוּשׁ יֵשׁ-מֵאָיִן*", אַף אִם הִיא אֱמוּנָה צָרִיךְ לְכָל בַּעַל דָּת אֱלֹהִית לְהַאֲמִינָהּ, כְּמוֹ שֶׁיְּחֻיַּב הַמַּאֲמִין בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְהַאֲמִין שֶׁפָּצְתָה* הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ לְפִי שֶׁנֶּחְלְקוּ עַל מֹשֶׁה — אֲבָל אֵינֶנָּה עִקָּר מֵעִקָּרֵי הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּת תּוֹרָה אֱלֹהִית זוּלָתָהּ*. וְלֹא הִתְחִילָה הַתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת "בְּרֵאשִׁית" לְהוֹרוֹת עַל "חִדּוּשׁ יֵשׁ-מֵאָיִן" וּלְשׂוּמוֹ עִקָּר לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ הַרְבֵּה מִן הַחֲכָמִים; לְפִי שֶׁאַף אִם הַמַּאֲמִין בַּקַּדְמוּת* עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁיַּאֲמִינֵהוּ אֲרִיסְטוֹ, לֹא יְתֹאַר ה' בְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ יְכֹלֶת לְהַאֲרִיךְ כְּנַף הַזְּבוּב וְלֹא לִבְרֹא נְמָלָה בַּעֲלַת אַרְבַּע רַגְלַיִם בִּלְבָד — כָּל-שֶׁכֵּן שֶׁהַמַּאֲמִין זֶה* יַכְחִישׁ כָּל נִסֵּי הַתּוֹרָה, כִּי לֹא יַאֲמִין שֶׁיֶּשׁ-לוֹ, יִתְבָּרַךְ, יְכֹלֶת לַהֲפֹךְ הַמַּטֶּה נָחָשׁ כְּהֶרֶף-עַיִן, וְהַמַּיִם — דָּם, וְהֶעָפָר — כִּנִּים. וְלֹא זוֹ בִלְבַד, אֶלָּא אַף מְצִיאוּת מֹשֶׁה וְהַמָּשִׁיחַ יְחֻיַּב לוֹ לְהַכְחִישׁ, לְפִי* שֶׁהָאִישׁ שֶׁלֹּא יִמָּצֵא אֶלָּא בְהִמָּצֵא קֹדֶם לוֹ אִישִׁים בִּלְתִּי-בַעֲלֵי-תַכְלִית, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא לְעוֹלָם, לְפִי שֶׁהַבִּלְתִּי-בַעַל-תַּכְלִית לֹא יִכְלֶה לְעוֹלָם. וּבָזֶה תִּפֹּל הַתּוֹרָה בִכְלָלָהּ, בְּלִי-סָפֵק. מִכָּל-מָקוֹם, מִי שֶׁיַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ חֹמֶר רִאשׁוֹן קָדוּם — מִמֶּנּוּ נִבְרָא וְנִתְחַדֵּשׁ הָעוֹלָם בָּעֵת שֶׁרָצָה ה' וּכְמוֹ שֶׁרָצָה — לֹא יַכְחִישׁ זֶה-הַדַּעַת נִסֵּי הַתּוֹרָה וּמוֹפְתֶיהָ. כִּי כָל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁבָּאוּ בַתּוֹרָה בְּשִׁנּוּי טִבְעוֹ וּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא הָיוּ יְצִירָה יֵשׁ-מֵאַיִן אֶלָּא יֵשׁ-מִיֵּשׁ, כְּהִתְהַפֵּךְ הַמַּטֶּה נָחָשׁ; וְשֶׁקָּנוּ הַמַּיִם בְּבִלְתִּי-זְמָן*, עִם-הֱיוֹתָם פְּשׁוּטִים*, צוּרַת דָּם, אַף-עַל-פִּי שֶׁהַפָּשׁוּט אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְהַפֵּךְ דָּם, כִּי לָזֶה* לֹא יָזוּנוּ הַמַּיִם אֶת הַבַּעַל-חַיִּים. וְעִם-כָּל-זֶה, הִקְנָה הש"י עַל-יְדֵי מֹשֶׁה נְבִיאוֹ לְחֵלֶק מִן הַמַּיִם צוּרַת אֵשׁ וּלְחֵלֶק אַחֵר צוּרַת אֲוִיר וּלְחֵלֶק אַחֵר צוּרַת עָפָר, וּטְרָפָם* יַחַד, וְנִתְמַזְּגוּ וְנֶהֶפְכוּ לְדָם הִפּוּךְ עַצְמִי* בְּבִלְתִּי-זְמָן. וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינַיִם לְבַד, שֶׁאִם הָיָה לְמַרְאֵה עֵינַיִם וְלֹא בְעֶצֶם — לֹא מֵתָה הַדָּגָה וְלֹא בָאַשׁ* הַיְאוֹר. וְכֵן כָּל נִסֵּי הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים שֶׁהָיוּ בַעֲצָמִים — לֹא הָיְתָה בָהֶם יְצִירָה יֵשׁ-מֵאַיִן אֶלָּא יֵשׁ-מִיֵּשׁ; וְכָל-שֶׁכֵּן, מַה שֶּׁהָיוּ מֵהֶם בְּמִקְרִים*, כְּהִתְהַפֵּךְ יַד מֹשֶׁה מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
מי שאינו מאמין בחידוש אינו כופר
וְלָזֶה, אַף אִם מִי שֶׁיַּאֲמִין בַּקַּדְמוּת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁיַּאֲמִינֵהוּ אֲרִיסְטוֹ, הוּא כוֹפֵר בַּתּוֹרָה וּבְכָל נִסֶּיהָ — הִנֵּה מִי שֶׁיַּאֲמִינֵהוּ עַל-הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֵינוֹ כוֹפֵר בַּתּוֹרָה וּבְמוֹפְתֶיהָ, כִּי אֵין מֵהֶכְרַח הַאֲמָנַת הַתּוֹרָה וְנִסֶּיהָ לְהַאֲמִין בְּרִיאָה אוֹ יְצִירָה יֵשׁ-מֵאָיִן. וְלָזֶה אָמַרְנוּ בַפֶּרֶק הַקּוֹדֵם לָזֶה שֶׁעִקַּר הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מִפָּרָשַׁת "בְּרֵאשִׁית" הוּא לְהוֹרוֹת עַל מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל בִּלְבַד, שֶׁהוּא הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן הַהֶכְרֵחִי לִמְצִיאוּת הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, שֶׁלֹּא תְצֻיַּר מְצִיאוּת הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית זוּלָתוֹ. אֲבָל הַאֲמָנַת הַ"חִדּוּשׁ יֵשׁ-מֵאָיִן", אַף-עַל-פִּי שֶׁהִיא אֱמוּנָה צָרִיךְ כָּל בַּעַל-תּוֹרָה לְהַאֲמִינָהּ, כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְהַאֲמִין כִּי מֹשֶׁה בָקַע צוּר* וַיָּזוּבוּ מַיִם וְהֵגִיז* אֶת הַשְּׂלָו וְהוֹרִיד אֶת הַמָּן — מִכָּל-מָקוֹם, אֵינֶנּוּ עִקָּר מֵעִקָּרֵי הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, וְלָזֶה לֹא מְנָאוֹ הָרַמְבַּ"ם זַ"ל עִם עִקָּרֵי הַתּוֹרָה. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר הַמַּדָּע, פֶּרֶק שְׁלִישִׁי מֵהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה [ה"ז], כִּי חֲמִשָּׁה הֵם הַנִּקְרָאִים "מִינִים", וְאֶחָד מֵהֶם: הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ רִאשׁוֹן וְצוּר* לַכֹּל; וְהוּא מְבֹאָר כִּי הָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ חֹמֶר רִאשׁוֹן קָדוּם, הִנֵּה הוּא כָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ רִאשׁוֹן, כִּי הַחֹמֶר הָרִאשׁוֹן הוּא רִאשׁוֹן כָּמוֹהוּ, לְפִי-דְבָרָיו — וְעִם-כָּל-זֶה שֶׁקָּרָא "מִין" מִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין הַ"חִדּוּשׁ יֵשׁ-מֵאָיִן", לֹא מְנָאוֹ בָעִקָּרִים, לְפִי שֶׁאֵינֶנּוּ עִקָּר שֶׁלֹּא תְצֻיַּר תּוֹרָה אֱלֹהִית זוּלָתוֹ. וְיִהְיֶה, אִם-כֵּן, מַה שֶּׁהִתְחִילָה הַתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, הוּא לְהוֹרוֹת עַל מְצִיאוּת הַפּוֹעֵל, שֶׁהוּא עִקָּר רִאשׁוֹן וְהֶכְרֵחִי לְתוֹרָה אֱלֹהִית, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
37 - מאמר ראשון פרק י"א חלק ז'
38 - מאמר ראשון פרק י"ב חלק א'
39 - מאמר ראשון פרק י"ג חלק א'
טען עוד
חִדּוּשׁ יֵשׁ-מֵאָיִן – שה' חידש את העולם וברא אותו מריק לממשות. שֶׁפָּצְתָה – פתחה. זוּלָתָהּ – מבלעדה. בַּקַּדְמוּת – שהעולם קדמון ולא נברא. זֶה – בקדמות. לְפִי וכו' – הואיל והכל טבעי ללא פעילות אלוהית, ממילא מציאות אדם בעל כוח על-טבעי מחייבת את השתייכותו לאנשים נוספים על-טבעיים שמעולם היו ולעולם יופיעו, וזה דבר מוכחש מהמציאות. בְּבִלְתִּי-זְמָן – ברגע אחד. פְּשׁוּטִים – חומר פשוט ללא הרכבה. לָזֶה – בגלל שהם פשוטים. וּטְרָפָם – עירבבם. הִפּוּךְ עַצְמִי – נהפך באמת. בָאַשׁ – הסריח. בְּמִקְרִים – לא שהעצם השתנה אלא שקרה לו משהו חיצוני. צוּר – סלע. וְהֵגִיז – הביא. וְצוּר – יסוד.
ביאורים
בפרק זה דן רבי יוסף אלבו במקומה של האמונה בבריאת העולם יש מאין כחלק מרכזי מעולמו של המאמין. ככלל, עמדת רבי יוסף אלבו, שלה הוא מוצא סימוכין גם בדברי הרמב"ם, היא שהאמונה בבריאת העולם יש מאין חשובה, אולם האמונה יכולה להתקיים גם בלעדיה. אי לכך, היא איננה מהווה אחד מעיקרי האמונה. עם זאת, מבחין רבי יוסף אלבו בין שני סוגי אי-הכרה בבריאה יש מאין: הראשון הוא זה של אריסטו, אשר סבר שקיום העולם הוא הכרח מעצם היות בורא לעולם. אמונה זו מכחישה את היותו של הבורא פועל בעל כוח בחירה. ממילא אין ביכולתו לחולל נסים וכדומה. אמונה זו שומטת את הקרקע מתחת יסודות רבים בתורה ולכן היא סותרת את עיקריה. הסוג השני הוא אמונה המיוחסת לאפלטון הסוברת שהיה קיים חומר קדום שממנו יצר הבורא את עולמנו. אמונה זו איננה שומטת את הקרקע מתחת לעיקרי האמונה, שכן כל פעולותיו של הבורא הנזכרות בתורה אינן מעמידות כתנאי את האמונה שהבורא פעל אותן יש מאין. כך למשל הנסים מעידים על רצון וחופש בחירה של הבורא, אך לא על כך שהחומר שבו מתרחשים הדברים לא היה קודם לכן. על אף דברים אלו, רבי יוסף אלבו מדגיש שודאי שיש חיוב להאמין שהעולם נוצר יש מאין ויש ביכולתו של הבורא לעשות זאת. גם בדברי הרמב"ם מצאנו יחס דומה למאמין בתפיסת החומר הקדום, לו הוא קורא 'מין'. אך עם זאת, אין בתפיסה זו כאמור השמטה של עיקרי האמונה; כיוון שאין באמונה זו סתירת אפשרות קיומה של התורה.
הרחבות
• משמעות האמונה בניסים
שֶׁהַמַּאֲמִין זֶה יַכְחִישׁ כָּל נִסֵּי הַתּוֹרָה. רבי יוסף אלבו מלמד שהאמונה בניסים נגזרת מהאמונה בחידוש העולם. הרמב"ם מברר שהאמונה בניסים היא הבסיס לאמונה בשכר ועונש: "אמונת הקדמות באופן שרואה אותה אריסטו, שהיא על דרך החיוב ושום טבע אינו משתנה ודבר אינו יוצא מהרגלו – הורסת את התורה מעיקרה, ומכחישה בהכרח כל נס, ומבטלת כל מה שמבטיחה התורה או מאיימת בו" [מורה נבוכים ב, כה]. רעיון זה מוסבר ומועצם בדברי הרמב"ן : "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון" [שמות, יג, טז]. בדברי הרמב"ן מתבאר שהניסים אינם רק מאורעות גדולים חד פעמיים, אלא גם אירועים יומיומיים שבמבט שטחי נראים כדרך הטבע, ובאמת יש בהם משום התערבות אלוהית שנועדה לצורך שכר ועונש. לפי זה האמונה בניסים היא מיסודות התורה, שכן באמצעותם מתבטא הקשר המתמיד בין הקב"ה לבין העולם, שמתנהל על פי התכניות האלוהיות ולא באופן מקרי.
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
עבודה שאין לה סוף
מה המשמעות הנחת תפילין?
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
למה ללמוד גמרא?
למה אומרים "במה מדליקין" בערב שבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
