בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • עקב
לחץ להקדשת שיעור זה
שמחה, ענוה וודאות

והיה עקב תשמעון

פרפורי הגסיסה של יצר הרע בדור של גאולה , שמחה בשלמות קיום המצוות , שכר מצוה מצוה , נתן לכם התורה בעבור הענוה , ספקנות לעומת עוצמה של ודאות , ספקנות נובעת מחוסר ביטחון בה' , יש רחמנות שהיא רעה יותר מאכזריות , אכזריות האומות מדגישה את סגולתם של ישראל , לא לשאול שאלות , הקרב על הארץ והקרב על התרבות , לא תירא מהם

undefined

הרב שמעון כהן

אב תשע"ה
20 דק' קריאה
פרפורי הגסיסה של יצר הרע בדור של גאולה
פרשתנו, פרשת עקב, פותחת בהבטחת שכר על קיום מצוות ה'.
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" 1 .
ואז בא פירוט שמבאר מה תהיה הברכה שתבוא על מקיימי המצוות.
"בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ: וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ" 2 .
מי שמתבונן בתוכנן של הברכות הללו מרגיש שיש בהן הדרכה מאוד מאוד ברורה בנוגע ליעדים שאליהם אנחנו שואפים ביחס שבינינו לבין שונאינו.
נפתח בדברים שכתב רבי אהרן הכהן 3 . הוא היה חתנו של מרן ה"חפץ חיים" וזכה להימנות בין ראשוני המעוררים לחידוש העיסוק בענייני הקודש והמקדש 4 . בשנת תר"ץ, שלוש שנים לפני פטירת חותנו, חיבר ספר בשם "פרחי אהרן" ובו ביאורים על התורה. בתחילת פרשתנו הוא מעיר הערה שנוגעת למצב הבנין המוסרי של האומה בדור של גאולה, וזו לשונו:
"הנה ידוע מדברי חז"ל בכמה מקומות, שמלחמת היצר הרע, בין על הפרט ובין ביחס לכל האומה הישראלית, תתגבר ותתחזק מאוד לפני ביאת הגואל במהרה בימינו אמן, ובכל מיני התחכמות והאמצעים ישתדל היצר הרע להכשיל את ישראל אז לבל יזכו לגאולה".
יש כאן תהליך רוחני. כשאנחנו מדברים על משיח וגאולה, אנחנו לא מדברים רק על תהליך מציאותי לאומי, אלא על תהליך שמתחיל מהנקודה הרוחנית. התהליך הרוחני שמלווה את האומה בתקופה של גאולה הוא תהליך של מאבק פנימי, בתקופה זו מתעורר היצר הרע ומבקש למנוע את ההזרחה של האור האלקי על ישראל, היצר הרע חפץ שהאדם יהיה שקוע ברפש של היצרים והתאוות. למה?
"והטעם, יען כי אחרי הגאולה הובטחנו מאת ה' יתברך 'ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם' (יחזקאל לו, כו-כז), ויצר הרע וכל כוחות הטומאה יחלפו ויאבדו כליל מן הארץ, כמאמר הכתוב: 'ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב, כ), לכן יתאזר היצר הרע בכל כוחו למנוע בעד גאולת ישראל אשר תביא אתה כליון וקץ לכל שלטון הרשע של היצר הרע וכת דיליה, ובכל מיני תחבולות יתאמץ להגדיל עוונם של ישראל למען ירשעו ולא יהיו ראויים לגאולה ולפדות".
גאולה היא תהליך של התחדשות. בתקופת הגאולה אנחנו עוברים תהליך של זיכוך ומנקים את עולמנו הרוחני, לכן אומר הנביא: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" 5 . תהליך הטהרה הזה שהעולם יעבור, מערער את מעמדו של היצר הרע בעולם, לכן בעקבתא דמשיחא אנחנו פוגשים סממנים שונים של התפרקות מוסרית. אלו הם פרפורי הגסיסה האחרונים של היצר הרע שמנסה למנוע מהטוב האלקי להופיע בעולם.
המשמעות של הדברים היא, שה'צפוני' הזה שמבקש לשלוט עלינו, זה בעצם כדי לא לתת לנו להתקדם קדימה ברמה הרוחנית. ה'צפוני' זה כינוי של הנחש הקדמוני, "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" 6 . יש לנו אויבים ושונאים גם בדרום ובשאר הכיוונים, אבל כולם יונקים את כוחם מה'צפוני'.
"ויצר הטוב מצד שני יתאמץ אז בכל כוחו להמריץ את ישראל למצוות ומעשים טובים למען יזכו להיגאל, לכן תהיה אז מלחמה נוראה להתקיים או לחדול, בין היצר הרע וכת דיליה מצד אחד ויצר הטוב ומליצי ישראל מצד שני. ולזאת מרמז הכתוב: 'והיה עקב תשמעון', רוצה לומר בעת 'עקבתא דמשיחא' 'אם תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך ואהבך וברכך והרבך".
לאור דבריו הנפלאים של רבי אהרן הכהן, המשנה בסוף מסכת סוטה מקבלת פנים חדשות. הלוא המשנה שם מביאה רשימה של תופעות חברתיות קשות שאופייניות לדור בעקבתא דמשיחא, "בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה, בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים (מיכה ז, ו), בן מנוול אב, בת קמה באמה כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים".
כעת זה מאוד ברור, יש כאן מלחמת עולם, מלחמת תרבות בין טוב לרע ובין אור לחושך. ההבדלה הזו, זו המלחמה שבה אנחנו מצויים בעקבתא דמשיחא, והדבר הזה רמוז במילים הראשונות של הפרשה "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן". ה'עקב' הוא סוף שיעור הקומה של האדם, הוא החלק שכבר נאחז בקרקע, ולכן הוא מסמל את 'עקבתא דמשיחא', נקודת הסיום של כל התהליכים.
"יען כי על ידי שמירת התורה וקיום המצוות ומעשים טובים של ישראל בעקבתא דמשיחא בזמן ההתגברות הנוראה של כוח היצר הרע וכל כת דיליה יכריעו בזה ישראל את מידת הדין לכף זכות ויקרבו הגאולה, ועל ידי זה יתקיימו כל היעודים הטובים מאת הקב"ה לישראל, וכמאמרם ז"ל 'כל המעשים הולכים אחרי הגמר' (סוטה יג ע"ב)".

שמחה בשלמות קיום המצוות
אחרי ההקדמה הנפלאה הזו אנחנו יכולים לגשת שוב לפסוקי הפרשה ולנסות להבין מהו היסוד של מלחמת התרבות הזו שאנחנו מדברים עליה. "אור החיים" הקדוש 7 מעמיד אותנו על משמעותן העמוקה של שתי מילות הפתיחה של הפרשה, שבמבט ראשון נראות מיותרות, וזו לשונו:
"'והיה עקב תשמעון' וגו'. צריך לדעת אומרו 'והיה'. מה יהיה? אם השמירה שהוא אומר בסמוך, לא היה צריך לומר אלא 'עקב תשמעון... ושמר', ומה צורך בתיבת 'והיה'?
עוד צריך לדעת אומרו 'עקב', ולא אמר 'אם תשמעון' כדרך אומרו (ויקרא כו, ג): 'אם בחקותי'. ורבותינו ז"ל דרשו (תנחומא): אם מצוות שהאדם דש בעקביו - תשמעון, וזה דרך דרש.
ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה מב): אין 'והיה' אלא שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצוות ה', בין מצוות לא תעשה בין מצוות עשה, עליו אמר שלמה (קהלת ב'): 'ולשמחה מה זה עושה', והוא אומרו: 'והיה' - שמחה תהיה לך עקב תשמעון.
פירוש 'עקב' הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מט ע"ב) 'בעקבות משיחא' וכו', כי בגמר זמן ביאתו יקרא 'עקבות'. כמו כן אמר 'עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם', אז הוא זמן השמחה וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח".
כשאדם דבוק ואחוז במה שה' מצווה אותו, אז יש לו שמחה, אבל כשהוא לא מקיים את מצוות ה', אז לא יכולה להיות שמחה. המילה 'והיה' מלמדת את האדם לרדוף אחרי שלמות בקיום המצוות ומתוך כך להגיע לשלמות של שמחה.
בעקבתא דמשיחא יש תביעה גדולה מאוד לשלמות של קיום מצוות, ומתוך כך ישנה בהירות גדולה ביחס ליעדים שהאדם שואף אליהם במלחמת התרבות שדיברנו עליה.
"וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות פרק ד), שהפרוש - אבלו בלבו וצהלתו בפניו, כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול, ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך, וכפי זה שיעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים".
את המשפט המופלא הזה של בעל "חובות הלבבות", "שהפרוש - אבלו בלבו וצהלתו בפניו", מזכיר "אור החיים" הקדוש גם בפרשת דברים בפירושו לפסוק "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל" 8 , "והוא מה שרמז באומרו 'בין פארן ובין תופל', כנגד צהלתו בפניו אמר 'בין פארן' - לשון פאר הפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר 'ובין תופל', שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות".

שכר מצוה מצוה
"אור החיים" הקדוש מוסיף משפט שמשלים את אותה הנקודה:
"...עוד רמז על דרך אומרו 'פקודי ה' ישרים משמחי לב' (תהלים יט, ט), והוא אומרו 'והיה' - השמחה תהיה עקב תשמעון. ופירוש 'עקב' - שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ"ד, מ"ב): מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה, שהיא השמחה".
זה ממש פירוש חסידי, ואכן גדולי החסידות הזכירו אותו בספריהם. רבי לוי יצחק מברדיטשוב 9 עומד על משמעות הביטוי 'שכר מצוה מצוה' וכותב 10 :
"'והיה עקב תשמעון כו' ושמר ה' לך את הברית ואת החסד' כו'. דהכלל הוא, דבאמת מה שהקדוש ברוך הוא נותן שכר בעד המצוה זה הפחות שבתענוגים, והתענוג העיקר והשכר הוא המצוה גופא, מה שאדם עושה נחת רוח ליוצרו ועושה רצונו ומקיים מצוותו, כמו שאמר התנא (אבות פ"ד, מ"ב): 'שכר מצוה מצוה', דגופא של מצוה הוא התענוג והשכר בעד המצוה, ומה שהקדוש ברוך הוא משלם השכר לעולם הבא, הוא פחות שבתענוגים, אבל עיקר התענוג הוא המצוה גופא, מה שאדם עושה רצון הבורא ומשמח כביכול הבורא כל העולמות.
וזה שכתוב 'והיה עקב', זהו העקב וסוף. הדבר אשר תשמעון ושמר ה' אלקיך לך, מה שישמור לך. את החסד והברית, יטיב לך וישלם לך שכר - הוא הפחות שבתענוגים, אבל עיקר התענוג הוא עשיות רצון בוראו כו'".
כשאדם מקיים מצוה, זה תענוג גדול, זה השכר הגדול ביותר שאדם יכול לקבל. מה שהוא יקבל בעולם הבא, זה כלום לעומת המצוה שהוא מקיים עכשיו. כשאדם מקיים מצוה הקב"ה שמח בו, וכי יש לך שמחה גדולה מזו?!
היסוד הזה חוזר על עצמו פעמים רבות בספרי החסידים הראשונים, כולם חוזרים על היסוד הזה ששכר מצוה בעולם הזה - זה עצם קיום המצוה.

נתן לכם התורה בעבור הענוה
נקודה נוספת שרמוזה במילה 'עקב' היא מידת הענוה, וכך כותב "אור החיים" הקדוש בהמשך דבריו:
"ורמז בתיבת 'עקב' מידת התורה, שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות, ואז ישכיל לשמוע בלימודים. והוא אומרו 'תשמעון', גם בכינוי לנשמעים, לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקביים יתגלו לו ויבין סתרי תורה".
הזכרנו פעם שהמילה 'אדון' מזכירה את המילה 'אדן' (אדן החלון). לכל חלון יש אדן חלון והחלון עומד על האדן שלו. כך גם במשכן, קרשי המשכן עמדו על אדנים. ללמדנו שאדון אמיתי הוא אדון שנמצא למטה ומרגיש את כל כובד המשקל. זה אדון בעל ענוה, זה אדון אמיתי.
את אותה נקודה ממשיך מרן החיד"א. מרן החיד"א היה בן י"ח שנה כשעלה "אור החיים" הקדוש לירושלים והוא היה מבאי בית מדרשו. למרות התקופה הקצרה בה זכה רבי חיים בן עטר לחיות בירושלים (אחד עשר חודש), הספיק מרן החיד"א לשמשו ולקבל ממנו תורה 11 . גם מרן החיד"א 12 מזכיר את מידת הענוה כמידה היסודית שרמוזה כאן בראש הפרשה, וזו לשונו:
"'והיה עקב'. מה כתיב למעלה? לא מרובכם וכו' לא מפני שאתם מקיימים המצוות וכו' אלא בזכות שאתם ממעטין עצמכם וכו'. עד כאן לשון מדרש רבי תנחומא, עיין שם באורך.
ויש לדקדק: אמאי לא דרש זה לעיל בפרשת ואתחנן בפסוק 'לא מרובכם', ואמאי המתין לדורשו בפרשתנו פרשת 'והיה עקב'?
ואפשר דרוצה לדרוש פרשת 'והיה עקב' בזה. ודריש עקב שאתם ממעטין עצמכם כעקב שהוא סוף. וגם כתיב 'עקב ענוה'. וזה שאמר: 'והיה עקב' - בעבור שאתם ענוים דין גרמ"א וסב"ת עשויה (זהו הגורם והסיבה לכך ש) 'תשמעון את המשפטים האלה', ונתן לכם התורה בעבור הענוה".

ספקנות לעומת עוצמה של ודאות
כשלאדם יש שמחה וענוה, יש לו שלמות, יש לו חיים של ודאות. ספקנות זו מחלה נוראה, וכבר דרשו דורשי רשומות ש'עמלק' בגימטריא 'ספק'. בזמן הירושלמי למשל, כמעט ואין ספקות. אמנם כבר התרגלנו למציאות של ספקות, אבל ישנה מדרגה שהיא למעלה מזה, יהודי שחי מתוך עוצמה של ודאות, הכול בהיר ונהיר לו.
כשהייתי צעיר הסבירו לי שיש הבדל בין ראשונים לאחרונים. כשלומדים ספרים של ראשונים על הש"ס נפגשים עם הערות קצרות, וכשלומדים ספרים של אחרונים פוגשים מהלכים ארוכים בנויים לתלפיות.
במבט ראשון, ספרי האחרונים נראים הרבה יותר מרשימים מספרי הראשונים, כי הראשונים מקצרים והאחרונים בונים בנינים גדולים ומשוכללים של הגדרות וסברות. משל למה הדבר דומה, לאדם שנמצא בחדר חשוך ואיננו רואה דבר. הוא מנסה למצוא את הדלת כדי לצאת החוצה, אז הוא מתחיל לגשש בחדר, הוא ממשש את כל הקירות עד שהוא מגיע לידית ופותח את הדלת. בגלל שהוא נמצא בעלטה, הוא נאלץ לגשש ולבדוק, אולי הדלת פה ואולי הדלת שם, עד שלבסוף הוא מוצא את הדלת. אבל כשיש אור בחדר, אין צורך בכל התהליך הזה של הגישוש, ניתן לגשת ישירות אל הדלת ולפתוח אותה.
בתקופת הגלות חיינו בספקנות, "'במחשכים הושיבני כמתי עולם' - אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל" 13 . התלמוד הבבלי נקרא 'חושך', כי יש בו משא ומתן, יש בו ספקות שהולכים ומתבררים. לעומת זאת בירושלמי, בארץ ישראל, ישנה ודאות. בירושלמי יש משנה ואחר כך 'הלכה', אין 'גמרא', כי הכול ברור.
בארץ ישראל יש ודאות של תורה, שבאה מתוך ענוה ומביאה לידי שמחה. המבט בארץ ישראל הוא הרבה יותר חד, הרבה יותר פשוט. בזמנים של משיח ישנה אוירה של "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'" 14 , אין שאלות ואין ספקות. הכרעת הדין נעשית על פי חוש הריח, "מאי 'והריחו'? דמורח ודאין, שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב" 15 . תורת הספק, זו תורה של אדם שנמצא במקום שאיננו טבעי לו, אבל כשאדם נמצא בביתו, אין לו ספקות.

ספקנות נובעת מחוסר ביטחון בה'
ה"נועם אלימלך" 16 בפרשת בהר מביא בשם אחיו המפורסם רבי זושא מאניפולי רעיון שמסביר מה זה 'ספק'. הדברים שם אמורים בנוגע לפסוקי הציווי על השמיטה, אנחנו נמצאים עכשיו בשנת שמיטה, ולכן מתאים כל כך ללמוד את הדברים עכשיו. שנת שמיטה, זו שנה שדורשת מבעלי השדות מידה גדולה של ביטחון ואמונה. אומר ה"נועם אלימלך" 17 :
"'וכי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצוויתי את ברכתי לכם' כו'. בשם אחי החסיד המפורסם. ויש לדקדק: היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה, שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק, אפילו אות אחת, ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיא. וטוב היה שלא לומר כי אם 'וצויתי את ברכתי', וממילא לא יקשה שום אדם לומר 'מה נאכל'?".
בפסוקי הציווי על שמיטת הקרקע בשנה השביעית אנחנו פוגשים סגנון חריג, התורה שבדרך כלל עוסקת בהוראות אלקיות כיצד לנהוג ובסיפור על המאורעות החשובים שאירעו לעם ישראל, מעוררת לפתע שאלה, "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל" וגו' 18 , כאילו התורה מייצרת לנו קושיה. אנחנו רגילים שהתורה מדברת אתנו בוודאות, אז מדוע כאן התורה עצמה פותחת פתח לקושיה? מדוע התורה לא מסתפקת מראש בציון שכרם של שומרי השמיטה, "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" 19 ?
"ונראה, שהשם יתברך ברוך הוא, כשברא את העולם, השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם. ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך, הוא המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריוח בלי הפסק כלל, אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים ומתישין כח פמליא של מעלה ר"ל, ואז נפסק השפע חלילה וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה.
וזה הוא 'וכי תאמרו' כו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם שיהיה שלם בבטחונו על אלקיו ולא יאמר כלל מה יאכל, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל הוא עושה פגם חלילה בהשפע.
ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש 'וכי תאמרו', פירוש, כאשר תאמרו כך ואז תטריחו אותי 'וצויתי' כו', אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה' בכל לבבכם ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה".
הקב"ה ברא עולם של חסד, של נתינה אין סופית. הקב"ה משפיע מטובו לכל הנבראים, הוא טוב ומיטיב לכל, אבל כשאדם נופל במידת הביטחון, אז הוא לא מסוגל להיות כלי קיבול לאותו שפע אלקי, ואז הוא שואל: מה נאכל?
השאלה הזו מעידה על חוסר ביטחון וסותמת את הצינור של השפע האלקי. זה מה שעושה הספק, הוא לא נותן לשפע האלקי לחול, הוא גורם לסתימות.


יש רחמנות שהיא רעה יותר מאכזריות
נחזור כעת לרשימת הברכות שהתורה מבטיחה למקיימי המצוות.
"בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ: וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ" 20 .
הקב"ה מבטיח לנו הבטחות וייעודים אלקיים שיהיו נחלתנו בארץ המובטחת, ובנוגע ליחס שישרור בין ישראל לעמים, אומר הכתוב: "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם".
נראה כעת כיצד מבאר אותה בעל "אור החיים" הקדוש 21 :
"'לא תחוס עינך' וגו' - על דרך אומרו 'ורחמי רשעים אכזרי' (משלי יב, י), פירוש, אין זו ממידות הטובות, אלא מידה רעה, ולזה מזהיר נגדיות מידה טובה, כי במה שלפנינו אינה אלא רעה...
וגמר אומר 'ולא תעבוד' וגו', להעירך שרחמנות בדבר זה תוליד מיחוש עבודה זרה, והוא אומרו 'כי מוקש הוא לך', פירוש העם, שכשאתה חס עליו אתה מתאכזר על עצמך, או פירוש הוא חוזר על הרחמנות אשר צוה עליו לבל יחוס".
יש כאן הדרכה ברורה שמלמדת אותנו מה צריכה להיות ההרגשה הפנימית שלנו למראה תמונות ההרס שאויבינו דואגים להביא לנו ולעולם כולו מסוריה ומעיראק וקצת גם מעזה. הם מנסים לעורר רחמים, אבל אסור לנו ליפול בפח הזה שהם טומנים לנו, "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם".
דברים דומים מופיעים בספר "אורחות צדיקים" 22 , וזו לשונו:
"אבל יש רחמנות שהיא רעה יותר מאכזריות, כגון המרחם על הרשעים והמחזיק אותם. ויש מכשול גדול לאיש המגביה הרשעים ונותן להם יד ומשפיל הטובים ומואס בהם, ועל זה נאמר בתורה: 'ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו' (דברים יג, ט)".
אם כן לא צריך לרחם על רוצחי ילדים, לא יעלה על הדעת שנרחם עליהם. מעין זה אנו מוצאים גם אצל רבי יעקב עמדין 23 , היעב"ץ, בספרו "בירת מגדל עז" 24 , וזו לשונו:
"אבל בחינת הרע בגמילות חסדים נמצא אצל המתחסד עם הרשעים והמיטיב לרעים שהוא חסיד שוטה. ואמרו חז"ל: טב לביש לא תעביד (טוב לאדם רע - לא תעשה), וביש לא ימטי לך (וכך לא יחזיר לך רעה). וגדליה בן אחיקם יוכיח. ואמרו: כל המרחם על רשעים סופו להיות אכזר על הצדיקים".
אסור לנו לרחם על אכזרים, כי מי שמרחם על אכזרים ורשעים, סופו להתאכזר על רחמנים. אדם שמרחם על אויבינו שבעזה, הוא בעצם מתאכזר לתושבי שדרות ועוטף עזה ובאר שבע, אשדוד ואשקלון. אסור שיהיה בלבול במושגים, לכן בא הציווי "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ".

אכזריות האומות מדגישה את סגולתם של ישראל
יש ספר בשם "מי השילוח", כתב אותו רבי מרדכי יוסף ליינר 25 , מייסד חסידות איזביצא. הוא היה תלמידם של רבי שמחה בונים מפשיסחא והאדמו"ר מקוצק ואחר כך סלל דרך עצמאית. וכך הוא כותב בהמשך הפרשה על הפסוקים העוסקים בסיבות להורשת הארץ לישראל. נאמר שם 26 :
"אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ... בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" 27 .
וכך כותב הרבי מאיזביצא:
"'אל תאמר... בצדקתי כו', וברשעת הגוים... לא בצדקתך כו', כי (אם) [ב](מ)רשעת הגוים'. מהתחלת הדבור נראה שגם לא מרשעת הגוים ולבסוף כתיב כי מרשעת הגוים".
יש כאן סתירה פנימית בין הרישא לסיפא, בהתחלה כתוב שלא מרשעת הגויים הקב"ה נותן את הארץ, ובסוף כתוב שכן בגלל רשעת הגויים הקב"ה נותן את הארץ.
"והנה כי באמת בחר ה' בישראל אף בלי מעשיהם, כמו שכתוב 'הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב', וגם במצרים היה קטרוג גם על ישראל כדאיתא במדרש: 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ועם כל זה בחר ה' בישראל כי הם חלק אלקי ממעל בעומקם ובשרשם, כמו שכתוב 'כי חלק ה' עמו'".
עם ישראל הוא עם סגולה, הוא יצירה אלקית של "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" 28 . זו בחירה אלקית, אברהם אבינו לא נבחר בגלל שהיה צדיק תמים כמו נח, הבחירה האלקית באברהם לא מתחילה ממעשים, לאברהם אבינו יש גן אלקי שקדם לבריאת העולם וממנו צומחת האומה הישראלית.
שורשיות הבחירה האלקית בישראל נלמדת גם מתכונות האופי של אומות העולם, מהאכזריות הקשה שהם מגלים.
"וכמו שמצינו שציוה ה' יתברך לאבד שבעה אומות שנראה כאכזריות ח"ו, ומצינו שהקב"ה שונא את האומות מפני שהם אכזרים, ונראה מזה כי זה הדבר עצמו שבין האומות הוא רע, הוא טוב לישראל, כי ה' יתברך מעיד על הכל כי ברצונו הוא, וזה פירוש 'כי ברשעת הגוים', מפני זה הדבר עצמו שהם נקראים אצלי רעים ורשעים, בזה עצמו אתם נקראים עושה רצוני.
וראיה מזה 'שלא בצדקתכם ולא ברשעת הגוים ה' מביא אתכם שמה' ורק מפני שבלי שום דבר יחפוץ בכם, שאף שאתם עושים מעשים כמוהם, גם כן חפץ בכם ה'.
'וכי ברשעת הגוים' הוא לשון 'דהא' והוא נתינת טעם לדבר, לפי שאתם חלקו, ועל ידי זה כל מה שאתם עושים יסכים ויוטב בעיניו".

לא לשאול שאלות
בהמשך הפסוקים מופיעה קושיה שללא ספק מעמידה אותנו על אחת מהבעיות הקשות שיש לנו, "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם" 29 . זה מזכיר לנו את הקושיה הקודמת שדיברנו עליה, "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת" 30 . זה אותו דבר, אלו שאלות שנובעות מספקות, מחוסר ביטחון. הקב"ה מדבר אתנו על הייעודים האלקיים ומבטיח לנו הבטחות, "וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" וגו' 31 , אבל מי ששוכח את זה עולות לו שאלות, יש בעיה דמוגרפית ובעיה מוסרית וכו'.
בהקמת המדינה, אם היו יושבים ודנים אם זה ריאלי לכבוש את ארץ ישראל עם פרימוסים ובקבוקי מולוטוב, עם טנק אחד, שני משוריינים עם תותח ועוד כמה בלי תותח, מטוס קרב מאולתר וכמה מטוסי סיור, האם זה היה ריאלי לכבוש ככה את הארץ? אם אנשי הלח"י והאצ"ל היו עושים את החשבונות האלה לא היתה קמה מדינה. באותה תקופה, מבחינה דמוגרפית המצב היה הרבה יותר גרוע מהמצב היום, בקום המדינה לא היתה לנו אחיזה, הגענו לכאן אחרי השואה הארורה והיינו פליטים. מישהו העלה על דעתו שאפשר להקים ככה מדינה? אבל לא שאלו שאלות, היתה מציאות של אמונה ברורה, היה ברור שחוזרים לארץ חמדת אבות, לנחלת אבותינו.

הקרב על הארץ והקרב על התרבות
ממשיכה התורה ואומרת:
"לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם: וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ: לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא:
וְנָשַׁל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: וּנְתָנָם ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם: וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם: פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" 32 .
יש כאן שני חלקים. הדבר הראשון הוא הביטחון והאמונה שאנחנו מסוגלים לכך, הרי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, מעולם לא יצא עבד ממצרים ובכל זאת יצאנו משם בכח גדול וביד חזקה במסות באותות ובמופתים. היו שם דברים לא הגיוניים וב"ה אנחנו פה בארץ ישראל.
הדבר השני הוא מלחמת התרבות מול העולם התרבותי שאומות העולם חיים בו. בסופו של דבר עתידה האומה להעמיד מול התרבות העולמית בנין שלם, דתי-אמוני-תאולוגי ותרבותי. זה היסוד שאנחנו עוסקים בו.

לא תירא מהם
אני רוצה לסיים בדברים שכותב המהרי"ל דיסקין 33 בספרו על התורה 34 :
"'ואכלת את כל העמים... כי מוקש הוא לך, כי תאמר בלבבך... לא תירא מהם... ונשל' עד לבסוף הפסוק 'שקץ תשקצנו' וכו'. להבין ביאור הפסוקים הנ"ל על פי משל ודוגמא, היינו כי ידוע בעת שהמלחמה מתגברת אזי עושים לסימן (בארצות המזרח) שיתקבצו המון גדול, עושים נס אחד אשר הוא לסימן שזאת המלחמה נוגעת לדת, וצריך למסור נפשם על זה, וממילא יתקבצו חיל גדול, וכן מבואר כאן הפירוש הנ"ל כי הקב"ה ציוה להם שיאבדו השבעה עממין, ולא תעבוד את אלהיהם, וגם גלוי וידוע לפניו שבני ישראל אין עושים רצונו של מקום כל כך כמבואר ברש"י פסוק 'ונשל... פן תרבה', אם כן לא תוכל כלותם מהר בפעם אחת, אם כן אפשר תאמר שאתה ירא להאביד את העבודה זרה שלהם, כדי שלא יתקבצו כולם עליך, כי יעשו מלחמת הדת חזקה עליך, על זה אני אומר לך 'לא תירא מהם, זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך', כי הלוא ראיתם המסות הגדולות והאותות והמופתים והיד החזקה וכו'. אם כן עשה לך ניסים הרבה, ועל כרחך גם עכשיו יעשה לך ניסים ובנגלה ובנסתר, והיינו 'וגם את הצרעה', רוצה לומר, אפשר תירא שיתקבצו עליך בסתר, ישלח בהם בסתר את הצרעה ויסמא ויסרס אותם, כדי שלא תירא מהם, 'ונתנם ה' אלקיך לפניך' וכו', הגם שתאבדם מעט מעט, מכל מקום יהיה 'עד השמדם'. 'ונתן מלכיהם בידיך וכו' עד השמידך אותם', ועל כן אין אתה צריך לירא לאבד את בתי עבודה זרה שלהם, אף 'פסילי אלהיהם תשרפון וכו' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו' וכו'".
המלחמה על ארץ ישראל היא לא רק מלחמה טריטוריאלית לאומית, זו מלחמת תרבות. בימי מבצע "צוק איתן" התקיים ראיון עם המזרחן ד"ר מרדכי קידר. שאלו אותו: האם יש אפשרות להפסקת אש? תשובתו היתה פשוטה: מבחינה דתית לא יכולה להיות הפסקת אש, החמאס שייך לאותו זן של האחים המוסלמים ושל דאע"ש, טליבאן וחיזבאללה, הכול אותו דבר, מבחינתם עם ישראל זה לא עם, זו קבוצת דת, לכן לא יכולה להיות הפסקת אש אמיתית. גם אם מצליחים להגיע אתם להבנות כאלה או אחרות, זה רק תרגיל טקטי, זו לא מגמה שנובעת משיקולים אסטרטגים. בסופו של תהליך נצטרך להשלים את המשימה ולקיים את מצוות ה', "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" 35 .




^ 1.דברים ז, יב-יג.
^ 2.דברים ז, יד-טז.
^ 3. רבי אהרן הכהן, התרכ"ג-התרצ"ו - בשנת התרמ"ב נישא לבתו של מרן ה"חפץ חיים", ומאז ישב בבית חותנו שנים רבות, וקיבל ממנו תורה ויראת שמים ומידות טובות. זמנים הרבה למד עמו, וצירפו לסייעו לו בסידור חיבוריו. היה רב מובהק ורב פעלים. שימש ברבנות במספר קהילות וחיבר כמה חיבורים. הראשון והחשוב שבהם הוא "עבודת הקרבנות", בו סידר את כל עניני הקרבנות. לאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת תרפ"ו חיבר חיבורים נוספים בעניני דרוש וביאורי מקראות, כולם מלאים בתורתו של מרן ה"חפץ חיים" והליכותיו בקודש.
^ 4.בפתח חלקו השני של ספרו "עבודת הקרבנות" ישנה הסכמה של מרן הרב קוק, בזו הלשון: "אשרי חלקו שזכה להיות לו יד ושם בעבודת הקודש והמקדש, כדרך הקודש אשר סלל לדורות כבוד קדושת מר חמיו, גאון תפארת ישראל שליט"א, להרים קרן ביראת ד' לחיים בתורת הקדשים, וההתעוררות לטובה לעסוק בעבודה בעומק העיון --- זה לנו לאות כי קרובה ישועתנו לבוא. --- והשי"ת יכוון דרכו ויבוא אל הקודש בשמחה, ועל ידו יתחזק יסוד לימוד התורה בסדר קדשים, על ידי אחינו הכהנים פה עיה"ק ת"ו".
^ 5.יחזקאל לו, כו.
^ 6.ירמיה א, יד.
^ 7.אור החיים דברים ז, יב.
^ 8.דברים א, א.
^ 9. רבי לוי יצחק רוסקוב מברדיטשוב (אוקראינה), הת"ק-התק"ע - נולד לאביו רבי מאיר שהיה אב"ד בזמושץ'. בצעירותו נודע כעילוי, ולאחר חתונתו נסע ללמוד אצל המגיד ממזריטש והפך לתלמידו. שימש כרב וראש ישיבה במספר ערים, כאשר האחרונה שבהם היא העיר ברדיטשוב שבאוקראינה, שם הקים קהילה חסידית בה שמש כרב עד יום פטירתו. קיימים סיפורים רבים אודות אהבתו לכלל ישראל, וסנגוריה שמלמד עליהם לפני ריבונו של עולם, בעקבותיהם כונה הרב "סנגורם של ישראל". ספרו העיקרי הוא "קדושת לוי" על התורה והמועדים.
^ 10.קדושת לוי ריש פרשת עקב.
^ 11.בספר "שם הגדולים" בערכו של בעל "אור החיים" הקדוש כותב מרן החיד"א: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא".
^ 12.חומת אנך דברים ז, יב.
^ 13.סנהדרין כד ע"א.
^ 14.ישעיה יא, ג.
^ 15.רש"י סנהדרין צג ע"ב.
^ 16. רבי אלימלך ליפמן (פולין-ליז'נסק), התע"ז-התקמ"ז - תלמידו של "המגיד", רבי דב בר ממזריץ', תלמידו הגדול של הבעש"ט. מגדולי מבססי החסידות בפולין. במשך שמונה שנים נדד במקומות שונים עם אחיו הצדיק רבי זושא מאניפולי, ואחר כך התיישב בליז'נסק, שבזכותו הפכה לעיר חסידות מרכזית. הירבה במעשי צדקה וחסד, ונהג מנהגי פרישות וסיגוף. כשהגיעה שעתו של הרבי רבי אלימלך להיפטר מן העולם סמך את ידיו על ראשי תלמידיו ולארבעה מהם הקרובים ביותר העביר מכוחו הרוחני: לרבי יעקב יצחק הלוי "החוזה מלובלין" (ממנו ביקש לחנוך את אחיינו צבי אלימלך שפירא מדינוב) נתן את הכוח הרוחני של מאור עיניו, לרבי ישראל "המגיד מקוז'ניץ" נתן את כוחו הרוחני שבלב, לרבי מנדיל מפרוסטיק (מרימנוב) נתן את כוח הנשמה שבמוחו, ולרבי אברהם יהושע השיל מאפטא נתן את כוחו שבפיו. רבי אלימלך הבטיח כי מי שיעלה לקברו לא ייפטר מהעולם בלא תשובה. בנו רבי אלעזר מילא את מקומו בליז'נסק וערך את ספרו "נועם אלימלך", שהוא מספרי היסוד של תנועת החסידות.
^ 17.נועם אלימלך לפרשת בהר ד"ה וכי תאמרו.
^ 18.ויקרא כה, כ.
^ 19.ויקרא כה, כא.
^ 20.דברים ז, יד-טז.
^ 21.אור החיים דברים ז, טז.
^ 22.אורחות צדיקים שער הרחמים.
^ 23. רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עמדין (היעב"ץ) (אלטונה, גרמניה), התנ"ח-התקל"ז - מגדולי רבני גרמניה. אביו היה רבי צבי הירש אשכנזי ה"חכם צבי". בשנת התפ"ח החל לשמש כרב העיר אמדן ושימש שם ברבנות כארבע שנים. לאחר מכן פרש מכס הרבנות ושב לאלטונה עיר מולדתו, שם פתח בית דפוס עברי והחל לעסוק במסחר. את עיקר זמנו המשיך להקדיש לעסק התורה ולכתיבת חיבוריו הרבים שהוציאו לו שם כאחד מגדולי החכמים בדורו. בהלצה היה אומר שהוא נוהג לברך כל יום "ברוך שלא עשני אב"ד" (אב בית דין. על משקל הברכה "שלא עשני עבד"). היה ממובילי מסע ההתנגדות לשבתאות, ולחם בתקיפות בכל מה שראה בו סטייה שבתאית. על רקע זה יצא בחריפות כנגד עמדותיו של רבי יהונתן אייבשיץ. ויכוח זה עורר פולמוס נרחב בין רבני גרמניה, פולין, צרפת, הולנד וארצות אירופה אחרות. היעב"ץ חיבר למעלה מארבעים חיבורים בכל חלקי התורה. בין ספריו המפורסמים: שו"ת שאילת יעב"ץ, ספר מור וקציעה על שו"ע או"ח, ספר לחם שמים על המשנה ועוד.
^ 24.בירת מגדל עז, בית מידות, עליית גמילות חסדים אות יג.
^ 25. רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא (טומשוב), התק"ס-התרי"ד - מחבר הספר "מי השילוח" ומייסד חסידות איזביצא ראדזין. בצעירותו היה תלמיד של רבי שמחה בונים מפשיסחא. לאחר פטירתו בשנת תקפ"ז הצטרף לקבוצת החסידים שקיבלו עליהם את הנהגתו של רבי מנחם מנדל מקוצק אותו הכיר כבר מילדותו בעיר טומשוב. בהיותו בקוצק, היה מנהיג את ההמון שהיו באים לצורכי פרנסה ולצורכי הדרכה בעבודת ה', בהוראת הרבי מקוצק שהיה שולח אליו חסידים שונים כשהוא עצמו היה עסוק מדי מכדי להדריכם. בין תלמידים אלו נמנה תלמידו הקרוב וממשיך דרכו, רבי לייבל'ה איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. מאוחר יותר פרש רבי מרדכי יוסף מקוצק יחד עם חסידים רבים וקבע את חצרו בתחילה בטומשוב ומאוחר יותר באיזביצא שליד לובלין. לאחר שלוש עשרה שנות הנהגה נפטר רבי מרדכי יוסף. את מקומו מילאו בנו רבי יעקב ותלמידו רבי לייבלי איגר, נכדו של רבי עקיבא איגר. רבי מרדכי יוסף עצמו לא כתב את דברי תורתו, אולם לאחר פטירתו ליקט נכדו, האדמו"ר גרשון חנוך הניך ליינר, חלק מדברי התורה והוציא אותם בספר "מי השילוח". שם הספר הוא על פי דברי רבי שמחה בונים מפשיסחא שאמר עליו שתורתו היא "כמי-השילוח ההולכים לאט לאט, אבל חופרים עמוק עמוק". כמו כן ראשי התיבות של שמו יוצרים את המילה "מי". נכדו כותב בהקדמה כי "בכמה מקומות יקשו הדברים לאנשים אשר לא הורגלו בדברים כאלה", ואכן פרסום הספר עורר התנגדות אצל חלק מהציבור.
^ 26.מי השילוח ח"א פרשת עקב ד"ה אל תאמר.
^ 27.דברים ט, ד-ה.
^ 28.ישעיה מג, כא.
^ 29.דברים ז, יז.
^ 30.ויקרא כה, כ.
^ 31.דברים ז, יב.
^ 32.דברים ז, יח-כו.
^ 33. הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (מהרי"ל דיסקין, הרב מבריסק) (גרודנו, רוסיה-ירושלים), התקע"ז-התרנ"ח - מהבולטים שברבני ירושלים, מפורסם כגאון וצדיק. הוסמך לרבנות בגיל שמונה עשרה. שימש כרב בקהילות מרכזיות ברחבי רוסיה: מיינדזיז'ץ פודלסקי, קובנה, לומז'ה, מינסק, שקלוב ובריסק. בשנת תרל"ז עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, נחשב לאחד מחשובי רבני עדת האשכנזים הפרושים בירושלים. את מפעל חייו ראה בדאגה ליתומי ירושלים, הוא הקים עבורם בית יתומים ודאג לכל צרכיהם במסירות רבה. סביב הרב דיסקין התקבצו חוגי הקנאים בירושלים, ואף היה לו בית דין מיוחד משלו.
^ 34.מהרי"ל דיסקין על התורה פרשת עקב ד"ה ואכלת את.
^ 35.דברים ז, כו.

מקורות עיקריים:
פרחי אהרן ריש פרשת עקב , אור החיים דברים ז, יב , קדושת לוי ריש פרשת עקב , חומת אנך דברים ז, יב , נועם אלימלך לפרשת בהר ד"ה וכי תאמרו , אור החיים דברים ז, טז , אורחות צדיקים שער הרחמים , בירת מגדל עז, בית מידות, עליית גמילות חסדים אות יג , מי השילוח ח"א פרשת עקב ד"ה אל תאמר , מהרי"ל דיסקין על התורה פרשת עקב ד"ה ואכלת את



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il