ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ארץ-ישראל נקנית באהבה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים עקב Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (61 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (61 ד')

י"ח אב התשע"ה

ארץ-ישראל נקנית באהבה

לֹא תִירָא מֵהֶם



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם" – אם ייכנס בלבבך פחד, תאמר: יש גויים רבים מולי – "לֹא תִירָא מֵהֶם". אל תיכנע לפחדנות, התמלא אומץ. מלא את לבך אמונה. "זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ". אל תחשוב שמדובר בהיסטוריה בלבד. לא כן. אלה החיים של עם ישראל. "כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם" (דברים פרק ז). זאת אמונה אמיתית, לדעת שה' אתכם. "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא". לדעת שהוא בקרבכם ממש.
השליחים הקטנים של ה'
לעתים הקב"ה פועל באופן ישיר. כך היה במכת בכורות: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות יב יב). ואולם לרוב אלוקים פועל באמצעות שליחים, ואף שליחים קטנים. כך היה במכת ארבה, וכך בכיבוש הארץ. "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (שמות כג).
חכמינו במדרש (במדבר רבה יח כב) מסבירים: "פעמים שעושה שליחותו ע"י צפרדע ופעמים ע"י צרעה ופעמים ע"י עקרב". גם בטיטוס ה' נלחם דרך יתושים. "שכן דרכו של הקב"ה לעשות שליחותו ע"י דברים קלים לכל המתגאין עליו. שלח להם בריה קלה להפרע מהם. להודיעך שאין גבורתן ממש" (ועיין אלשיך תהלים ל"א, איך דוד המלך הבין מפני מה נבראו עכביש וצרעה. ודווקא המלך צריך להבין תפקיד כל אלה בעולם).
אַרְבֶּה חרקים
הגמרא (סוטה לו ע"א) אומרת כי בכיבוש הארץ היו שני סוגים של צרעות. בימי משה הייתה צרעה אשר "על שפת ירדן עמדה וזרקה בהן מרה, וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה, שנאמר: 'וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת'". הצרעה השנייה עברה לפניהם את הירדן וסילקה את הכנענים ממקום המסתור שלהם.
וכתב רבנו בחיי כי השם צִּרְעָה הוא שם כולל לחרקים רבים, והוא כמו מכת ארבה, "כגון יתושים וצרעים וזבובים ודבורים, והם מינים הרבה, שם הכלל צִּרְעָה, כמו שתמצא מכת הארבה של מצרים שהיו מינים הרבה".
אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל

אלוקים משתמש בחרקים שאף שאינם נראים מסוכנים, הם מזיקים יותר מהתנינים, הפילים והאריות. אריות טורפים בכל העולם בכל שנה כ-100 אנשים בקירוב. תנינים הורגים כ-1,000 אנשים בקירוב, ואילו יתושים הורגים כ-750,000 איש. על-פי זה נבין את הגמרא שאומרת כי הקטנים מסוכנים יותר ומפחידים יותר מהטורפים הגדולים ביותר. "תָּנוּ רַבָּנָן, חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הֵן - אֵימַת חַלָּשׁ עַל גִּבּוֹר. אֵימַת מַפְגִּיעַ עַל אֲרִי. אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל. אֵימַת סְמָמִית עַל עַקְרָב. אֵימַת סְנוּנִית עַל הַנֶּשֶׁר. אֵימַת כִּילְבִית עַל לִוְיָתָן" (כילבית - טפיל שנכנס לאוזנו של לוויתן. שבת עז ע"ב, ובמפרשים שם).
בריות קלות לגאולה גדולה
המדרש אומר כי גם לעתיד לבוא הקב"ה ישתמש בבריות הקלות הללו לנהל את עולמו ולהביא גאולה לעולם. "עתיד הקב"ה ליפרע מן האומות על ידי דברים קלים. שנאמר: 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר' (ישעיה ז)".
הוא מביא את החרקים הללו למקומות שיש בהם שפע של ברכה, מים ואדמה טובה, אבל אין בהם אנשים חרוצים שינצלו את הברכה להרבות יישובו של עולם. האדמה הטובה והמים הרבים יוצרים ביצות שמביאות יתושים, אלה מעבירים את המלריה ולבסוף אנשים מתים מקדחת והשממה רבה. כל זה עד שמגיעים אנשים שיודעים לנצל את הברכה.
כך הייתה ארץ-ישראל במשך אלפיים שנה שממה, עם קדחת ומלריה. כך בעמק החולה ובשרון. כך באזור חדרה וגדרה. כך בעמק בית-שאן. כך בכל מקום שהייתה בו אדמה טובה ומים טובים, ולא היו בו אנשים טובים שאוהבים את ארץ-ישראל. לא פלא שיתושי האנפוליס האימתנים שרצו פה והרחיקו את הערבים.
יתושים בעד כיבוש הארץ
בזכותם של היתושים הללו נשארה הקרקע הטובה ביותר של ארץ-ישראל פנויה להתיישבות יהודים. הערבים לא היו מסוגלים לעבד אותה ומכרוה ליהודים בזול. הם חשבו שהיהודים טיפשים. אבל היהודים הפעילו את הראש ומצאו פתרונות יצירתיים להכחיד את היתושים ממקור גידולם.
כך קנה הרב עבו זצ"ל מצפת את ביצות החולה, וכך קנה הרב יואל משה סלמון זצ"ל את ביצות פתח-תקוה. כך קנו אנשים חכמים את הקרקע בבקעת הירדן ובעמק יזרעאל. במישור החוף ובכל השרון. קרקע טובענית ופורייה מאוד, מוצפת ביתושים ובקדחת. כך עזרו היתושים לעם ישראל, ומנעו מהערבים להתיישב במקומות הפוריים של ארץ ישראל. בזכותם נוסדו רוב היישובים החקלאיים בשנים הראשונות של תחיית האומה בארץ-ישראל. יישובים על אדמה פורייה ביותר ומים בשפע רב.
מטמונים גנוזים – חותם בתוך חותם
כך דרכו של הקב"ה, להסתיר את הטוב של ארץ-ישראל ולשמר אותו לבניו. "והנה ארץ ישראל שנשבע הקב"ה לאבותינו לתת לנו הוא ענין פנימי והוא חתום חותם בתוך חותם. כמ"ש 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ'. וסוד ארץ ישראל לא נגלה עד שנכנסו בני ישראל לשם" ("שפת אמת", מטות תרנ"ח).
ובמקום אחר (מסעי תרמ"ט) הוא כותב: "והענין הוא כי ארץ ישראל אשר הבטיח הקב"ה לאבותינו לתת לנו, יש בה מטמונים גנוזים. ועל זה כתיב: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ'. ודרך הסוחרים להראות הפסולת תחלה. ובני ישראל בבואם לארץ, כפי רוב זכיותיהם כך נגלה להם גנזי קדושה פנימיות. כמ"ש 'אם תבקשנה ככסף וכמטמונים'. וכאשר היה הארץ ביד הרשעים לא ראו כלום ולא היה להם רק מלבוש החיצון. אבל לבני ישראל ניתן שורש הארץ".

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ
ארץ-ישראל נקנית בתפילה
ארץ-ישראל ניתנה לעם ישראל. הטוּב של הארץ ניתן לאלה המתאמצים בעבורה. "ארץ ישראל נקנית ביסורין". נקנית במאמץ. נקנית בתפילה. בתקט"ו תפילות. בפרשת "והיה אם שמע" אנו קוראים שארץ-ישראל נקנית באהבת ה' בכל הלב והנפש. בקשירתם על היד והראש ועל מזוזות הבתים. "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ואם תעשו כן, יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".
ארץ-ישראל נקנית בקיום מצוות
בכמה מקומות בפרשה אנו קוראים שירושת הארץ תלויה בקיום מצוות. "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם" (דברים ח א). באותה פרשה אנו מוזהרים "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (ח יט).
כך גם כל הפסוקים בסיום הפרשה (דברים יא ח-כה) שכוללים בתוכם את כל פרשת "והיה אם שמע" עוסקים כולם בקשר שבין שמירת מצוות לירושת הארץ. "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".
ארץ-ישראל נקנית בזכות אבות
באמצע פרשת "עקב" אנו מוצאים פסוקים שאומרים בדיוק את ההפך. פסוקים שאומרים כי אנו לא יורשים את הארץ בזכות מעשינו, אלא בזכות האבות וברשעת הגויים: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹקֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וכו' לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (ט ד-ו).
בכוונת מכוון התורה אומרת לנו את שני ההפכים הללו בסמיכות כל כך גדולה, שנבין שאין כאן סתירה. שנבין כי אפשר ליהנות מזכות האבות רק אם נשמור את המצוות. משל לאדם שקיבל מכונית יקרה וחדשה וטובה, אבל לא יוכל לנהוג בה אם לא ילמד כמה וכמה שיעורי נהיגה, וייבחן וייכשל פעם ועוד פעם עד שיצליח. כך איננו יכולים ליהנות מהארץ הטובה הזאת אם לא נהיה טובים כמותה. על הקשר שבין זכות האבות לזכות הבנים נלמד דרך הסיפור של אחאב וחיאל בית האלי.  
ברית האבות וזכות הבנים
זכות בניין הארץ של עמרי
אחאב זכה למלוכה בזכות אביו עמרי, שבנה עיר גדולה בארץ ישראל. ובמדרש (ילקוט שמעוני מלכים א רז, וראה סנהדרין קב ע"ב): "תנא דבי אליהו פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש בירושלים לפני חכמים. אמרתי להם: רבותי, מה נשתנה אחאב בן עמרי שר צבא ישראל מכל המלכים שהיו לפניו שלא הושיבו מלך בן מלך עד שבא עמרי והושיבו לו שלשה מלכים על כסאו? אמרו לי: לא שמענו. אמרתי להם: רבותי על שהותיר עיר גדולה בישראל".
עוד בגמרא: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מַה זָּכָה אַחְאָב לְמַלְכוּת, עֶשְׂרִים וּשְׂתַּיִם שָׁנָה? מִפְּנֵי שֶׁכִּבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּתְּנָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת" (סנהדרין קב ע"ב). למרות שהיה עובד עבודה זרה חמורה. כדברי הגמרא בתלמוד ירושלמי (סנהדרין נא ע"א) "קולותיו של אחאב הם כחומרותיו של ירבעם". לימדנו חכמים שהיו בו גם צדדים של חיוב.
חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי – בונה הארץ
חברו הטוב של אחאב המלך היה חיאל בית האלי. גם הוא רצה לבנות את הארץ כמו עמרי, לבנות בלי להתחשב בהלכה. "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".
חכמינו מתארים בגמרא בבלי (סנהדרין קיג ע"א) ובגמרא ירושלמי (סנהדרין נא ע"א) ובמדרשים (עשרת המלכים 462) את מה שקרה בין אחאב לבין חיאל בית האלי. "אמר ר' ישמעאל חיאל מגדוליהם ומעשיריהם היה עומד על יריחו וראה אותה חרבה, אמר: מה טיבה של זו? אמרו לו: יריחו זו החרבה, יהושע בן נון החרים אותה בחרם לא תבנה עוד לעולם שנאמר: 'אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ' (יהושע ו'. והסביר הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פ"נ, את טעמו של יהושע, שכל מי שרואה את חומות יריחו שקועים באדמה, נזכר בנס הגדול שעשה ה' ליהושע ולכל ישראל ומתמלא יראה ואהבת ה'). אמר להם: יהושע מת ודבריו מתו, ועמד ובנה אותה. כיון שהתחיל לבנות את יריחו מת אבירם בכורו, וכשהוא בונה היו מתים כל בניו וכל בני ביתו וכשהוא מציב דלתיה מת שגוב צעירו".
אחרי שגמר לבנות את יריחו נתפנה לחשוב מה זה קרה לו שמתו כל בניו כקללת יהושע בן-נון. "באותה שעה קרע בגדיו וישב על הארץ והיה סופד ובוכה. באו כל זקני ישראל ואחאב לנחמו. אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: לך והראה לפני חיאל שמתו בניו. אמר לפניו: רבש"ע מתירא אני שמא יאמר אחאב דבר שאינו כראוי ויחר לי ואני גוזר ואין אתה מקיים. אמר לו: לך ואני מקיים כל דבר שאתה גוזר. שנאמר: 'מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים' (ישעיה מ"ד). מיד הלך לו. וכשבא שם ראה כל זקני ישראל יושבים ובא לו וישב ביניהם, פתח חיאל ואמר: אוי לו למי שהוא עובר על דברי חכמים שהוא חייב מיתה".
אחאב – בונה מגדלים של תירוצים
בגמרא מובא כי אחאב לא מסכים לומר שמיתת בני חיאל היא גזֵרת שמים. לדעתו מדובר במקרה בלבד: "אָמַר לֵיהּ (אחאב) הַשְׁתָּא, לְוַוטְתָּא דְּמֹשֶׁה לָא קָא מִקַיְימָא, דִּכְתִיב, (דברים יא) 'וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם' וְגוֹ', וּכְתִיב, 'וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר' וְגוֹ', וְהַהוּא גַּבְרָא - אוּקִים לֵיהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַל כָּל תֶּלֶם וְתֶּלֶם, וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ מִטְרָא לְמֵיזַל מִיסְגַד לֵיהּ, לְוַוטְתָּא דִּיהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידֵיהּ - מִיקַיְימָא?".
כלומר, אחאב אמר: קללת משה שאמר כי לא יהיה מטר אם יעבדו עבודה זרה לא מתקיימת. שהרי אנחנו העמדנו עבודה זרה על כל תלם ותלם של מחרשה. ויש לנו שפע של גשמים שרק מפריעים לנו לעבוד עבודה זרה מרוב שלוליות ובוץ. אם קללת משה לא מתקיימת, איך קללת יהושע מתקיימת? אין זאת אלא שפטירת בניו של חיאל היא מקרה מוזר. אבל עדיין מקרה.
ברית אבות מגנה מפני קללות
שתי סיבות לכך שקללת יהושע התקיימה וקללת משה לא התקיימה. קללת יהושע הייתה על משפחה אחת, ואילו קללת משה היא בצורת על כלל ישראל. בצורת שמביאה רעב גדול על הארץ ורבים מתים. "כֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים" (בבא קמא ס ע"א). ולא עוד, אלא שבסופה של הבצורת יש גלות של כל העם: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". וגלות היא חילול השם לעיני כל הגויים. "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו כ).
כל זאת מלבד ברית האבות שיש על ירושת ארץ-ישראל שקיימת מצד עצמה, ומגנה על עם ישראל. לכן הקב"ה לא ממהר להביא עלינו את הרעה, אולי ישובו בתשובה. כל הזכויות הללו לא פעלו על חיאל בית האלי, ולכן מיד חלה עליו קללתו של יהושע ומתו כל בניו.
כפירה עוצרת טל ומטר
את כל הדברים הללו לא רואה אחאב והוא אומר בקהל רב: אין השגחה של ה' בעולם. על חילול השם זה לא יכול אליהו הנביא לשתוק ואומר לאחאב: "מִיָּד, וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד... חַי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל... אִם יִהְיֶה... טַל וּמָטָר" (מ"א יז). "בָּעָא רַחֲמֵי, וִיהָבוּ לֵיהּ אַקְלִידָא דְּמִיטְרָא, וְקָם ואָזַל" (סנהדרין קי ע"ב). ביקש רחמים ונתנו לו מפתח של גשמים. גזר בצורת על כל כלל ישראל, ונעצרו הגשמים.
יש לשים לב, אליהו יודע זה זמן רב שיש עבודה זרה בישראל, ובכל זאת לא גוזר עליהם בצורת. אחרי דברי הכפירה של אחאב שנאמרו ברבים לא נותרה לאליהו הנביא ברירה והוא גוזר בצורת על ישראל, שכן הוא חייב להראות לכולם כי ה' מנהל את העולם.
אליהו מחזיר את מפתח הגשמים
לקב"ה לא היה ניחא מגזרתו של אליהו הנביא, ועל כן הוא מצווה אותו ללכת לנחל כרית ולקבל מזון ממטבחו של אחאב באמצעות העורבים. הקב"ה מזמין לו מזון בדרך זו דווקא, כדי שאליהו יכיר טובה לאחאב ואולי הדבר יקרב ביניהם ויגרום לאליהו להבין שהדרך היא לא בגזרת גשמים אלא בקירוב עם ישראל לאביהם שבשמים (כשם שאליהו עשה בסוף הדרך במזבח בהר הכרמל. ומקיים לעתיד לבא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם").
בהמשך הגמרא שם מתואר איך הקב"ה גורם לאליהו הנביא להחזיר את מפתח הגשמים לריבנו של עולם, שינהל אותו לפי הבנתו. "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל, כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". כֵּיוָן דְּחָזָא, דְּאִיכָּא צַעֲרָא בְּעָלְמָא, כְּתִיב, "וַיְהִי דְּבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר, קוּם לֵךְ צָרְפָתָה", וּכְתִיב, "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת", בָּעָא רַחֲמֵי לְמֵיתַן לֵיהּ אַקְלִידָא דִּתְחִיַּת הַמֵּתִים (ביקש אליהו את מפתח תחיית המתים). אָמְרוּ לֵיהּ: שְׁלֹשָׁה מַפְתְּחוֹת, לֹא נִמְסְרוּ לְשָׁלִיחַ; שֶׁל חַיָּה, וְשֶׁל גְּשָׁמִים, וְשֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים. יֹאמְרוּ, שְׁתַּיִם בְּיַד תַּלְמִיד, אֶחָד בְּיַד הָרַב? אַיְתִּי הַאי, וְשָׁקִיל הַאי. דִּכְתִיב מִיָּד, (שם יח) "לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר". כלומר, תן את מפתח הגשמים וקבל את מפתח תחיית המתים. הוא נותן את המפתח ומיד הקב"ה מוריד מטר, שנאמר: "וְאֶתְּנָה מָטָר" לא "ותיתן מטר".
ובמדרש (ילקוט שמעוני מלכים א רמז רז) המשילו משל למה הדבר דומה: אמר ר' יודא לאחד שגנב נרתיקו של רופא עם כשהוא יוצא נפגע בנו. חזר אצלו. אמר לו: אדוני הרופא, רפא את בני! אמר לו: לך והחזר את הנרתיק, שכל מיני רפואות נתונים בו ואני מרפא את בנך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטל. שנאמר: "יחיו מתיך נבלתי יקומון כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל".
כך החזיר אליהו הנביא את התיק של הרפואות למי שאמר והיה העולם.
חיאל נענש בהר הכרמל
עד עתה ראינו כי בניו של חיאל בית האלי נענשו וכולם מתו. חיאל עצמו נענש בשעה שאסף אליהו הנביא את עם ישראל להר הכרמל: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹקִים - לְכוּ אַחֲרָיו. וְאִם הַבַּעַל - לְכוּ אַחֲרָיו. וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א פרק יח כא). ולמה במקום הזה? כדי שיהיה קידוש שם שמים על ידו. אולי בזכות העובדה שרצה לבנות את ארץ-ישראל.
ההסכם בין אליהו לנביאי הבעל הוא שנביאי הבעל בונים מזבח. אם הבעל הוא האלוהים, תרד אש מן השמים על מזבח נביאי הבעל. ואם ה', תרד אש על מזבח ה'. נביאי הבעל מתנבאים שהאש תרד בצהריים, אחר כך הם ירידת האש נדחית לדבריהם עד עלות המנחה. חכמינו אמרו שהם שלחו את חיאל בית האלי לחפור מנהרה מתחת למזבח הבעל ולפיד אש בידו כדי שיבעיר את האש על מזבח הבעל. שהעם יאמר: "הבעל הוא האלוהים". אלא שבא נחש ונשכו ולא היה יכול להדליק את האש על מזבח הבעל.
דבר זה הוא פלא גדול. נביאי הבעל, ביחד עם חיאל בית האלי, יודעים שהבעל הוא השקר, אבל הם כל כך אחוזים בו, עד שכבודם לא מרשה להם לומר: טעינו והטענו אתכם ובאמת הבעל הוא אפס אפסים. אם יאמרו כן, הם יאבדו את כל הכבוד וטובות ההנאה שהם מקבלים מעובדי הבעל. על כן הם ממשיכים את השקר למרות שהם יודעים טוב מכולם את האמת, שה' הוא האלוקים.
כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר
כיוון שהקב"ה מודע לכך כי סופם לחזור בתשובה, הוא מאריך אפו שיחזרו בתשובה שלמה ולא מקצר את אפו. כך אמר דוד המלך בספר תהילים בשם משה רבנו: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה (צ, ד), והמשמעות היא כי הקב"ה לא ממהר להביא עלינו את הרעה.
כשהקב"ה אומר "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" מסבירה הגמרא (גיטין פח ע"ב) "מְהֵרָה דְּמָרִי עָלְמָא - תְּמַנְיָא מֵאָה וַחֲמִישִׁין וְתַרְתֵּי הוּא". "מְהֵרָה" של הקב"ה הוא 852 שנים (השנים שעברו מאז שנכנסו ישראל לארץ ועבדו עבודה זרה עד שחרב בית המקדש הראשון). כל זאת בגלל שהקב"ה הוא "ארך אפיים ורב חסד ואמת". מרוב אהבה שאוהב אותנו ואהב את אבותינו.
כל הכוונות הללו נמצאות בפרשת "והיה אם שמוע". בפרשה זו הקב"ה מצווה אותנו לשמור מצוות כדי שנזכה לרשת את הארץ. מאידך הוא אומר לנו כי ירושת הארץ היא בזכות השבועה והברית שאלוקים נשבע לאבות. כי באמת שני הדברים הללו קיימים, גם ברית האבות וגם המעשים שלנו, שהם מעוררים ומביאים את ברית האבות. בהתחשב בשניהם אלוקים מנהל את עם ישראל, ובזכותם נזכה כולנו להגיע לגאולה שלמה בקרוב, אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il