בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויצא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

רעיונות הנלמדים מתפילת יעקב

תפילה מתוך ערגה; תפיל ת ערבית - רשות או חובה? ביטחונו של יעקב נובע מכוח תפילותיו; התגלות ה' על ידי התפילות; "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" לעומת "והיה ה' לי לאלוקים"; הבקשה על המזונות.

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשנ"ד
9 דק' קריאה
ויפגע במקום - תפילה מתוך ערגה
"ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" - מפרש"י: "ורבותינו פרשו לשון תפילה: "ואל תפגע בי", ולמדנו שתקן תפילת ערבית. ושנה הכתוב ולא כתב "ויתפלל" ללמדך שקפצה לו הדרך כמו שמפורש בפרק "גיד הנשה".

תפילה בלשון "פגיעה" משמעותה הפצרה רבה ותחנונים לישועה, והיא מתאימה למצבו הקשה של יעקב שנאלץ להתרחק ממשפחתו וללכת לנכר מפחד אחיו שלא יהרגהו. תפילה שכולה געגועים לבית אביו והיא תופסת אם כל רעיונותיו, ומכאן נובע חלום יעקב שאין אדם חולם אלא מהרהורי לבו: "ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא פתח: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". אמר ר' אייבו: ככמהין הללו שהן מצפין למים. ועל כן בקדש חזיתך לראות עזך"- זו פמליא שלך "והנה מלאכי אלוקים", "וכבודך" -והנה ה' ניצב עליו". (בר"ר ס"ט א').

ככל שיעקב מתרחק יותר מארצו כן גוברים געגועיו אליה, לכן אנו מוצאים שיעקב התעורר לחשוב מדוע לא התפלל במקום שהתפללו אבותיו רק בסוף דרכו כשהגיע לחרן (רש"י כ"ח י"ז), מפני שהגעתו לחרן - ששמה מסמל את הגלות ששם "חרונו של הקב"ה" (במדרש), החרידה אותו ולא נתנה לו מנוח, ונתעוררו געגועיו ונתן דעתו לחזור, וקפצה לו הדרך.

ה"שפת אמת" מקשר בין שני הפרושים של רש"י ל"ויפגע במקום" - תפילה, וקפיצת הדרך מתוך התבוננות בעובדה שקפיצת הדרך כאן שונה מכל מקום אחר.שהרי יעקב חזר עד בית אל היא לוז בראשונה, וירושלים קפצה ובאה אליו,כלומר המקום הגיע אליו ולא שהוא הגיע אל המקום, וזה מלמד על אופי תפילתו של יעקב ש"פגע במקום" מתוך השתוקקות לציון, ועל ידי זה זכה לראותה גם בהיותו רחוק ממנה. כמו שאמרו חז"ל "ציון דורש אין לה - מכלל דבעי דרישה" - כלומר על ידי דרישתה יכול לעורר אצלו את סגולתה של ציון. וזוהי אופיה של תפילת ערבית, בחשכת הלי4לה המסמל הסתר פנים, בחינת "ואמונתך בלילות" שעיקרה צפיה להארה שתבוא, "בערבית צריך אדם לומר:יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שתוציאני מאפלה לאורה" (בר"ר ס"ח ט').

תפילת ערבית רשות או חובה
חלקו חכמינו אם תפילת ערבית רשות או חובה, נראה שבאור המחלוקת טמון בקביעה שתפילות כנגד קרבנות תקנום, ותפילת ערבית נתקנה כנגד אברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והקרבתם היא המשך קרבן תמיד של בין הערביים, ואם כן אין זה קרבן בפני עצמו ולכן יש סברא שלא קבעו לו קרבן חובה, או מצד זה שיעקב לא התונן להתפלל תפילת ערבית , אדרבה הוא בקש להתפלל ביום אלא ששקעה לו השמש, וכיון שתפילתו היתה בדיעבד בלילה, גם בזה יש סברא שלא לקבוע לו תפילת חובה. והנה מחלוקת זו גרמה לסערה רבתי בבית המדרש, ובעקבותיה הודח רבן גמליאל מנשיאותו, וכך מובא בגמ' (ברכות דף כז עמוד ב):
"תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות! אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת - יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! ועמד".

נשאלת השאלה מה כל כך עקרוני במחלוקת זו אם תפילת ערבית רשות או חובה, שרבן גמליאל עמד על דעתו, ולא הרשה לחלוק עליה, ומאידך גיסא ר' יהושע העיז פניו להורות בענין זה בניגוד לדעתו של הנשיא?

נראה להקדים מחלוקת חכמים אם צריך לסמוך גאולה לתפילה בערב, מובא בגמ' (ברכות דף ד):
"דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית".

מדוע מוכתר מי שסומך גאולה לתפילה בערבית לתואר "בן העולם הבא"? נקודת החידוש שבכך שסומך גאולה לתפילה בערב מבוארת בגמ' שם, בהבנת מחלוקת האמוראים בענין,
"רבי יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום", מפני שלדעתו אין צורך לסמוך גאולה לתפילה בערבית. ואומרת הגמ' "במאי קא מפלגי? ... אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא; ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא".

כלומר, האם יש מקום לומר שכבר בלילה היתה גאולה בכך שה' הכה כל בכור בארץ מצרים, וממילא יש להזכיר את אותה גאולה ולסמוך גאולה לתפילה בלילה, או שעיקר הגאולה היתה ביום ולכן רק אז יש לסמוך גאולה לתפילה. הרעיון הטמון כאן הוא הרבה יותר עמוק, כי זמן הלילה מסמל את חשכת הגלות, ולכן גם אם יש נסים ומממני גאולה בגלות היא רק גאולה מועטת ונסתרת, ולכן חיוב לסמוך גאולה לתפילה בערבית, אבל מי שסומך גאולה לתפילה של ערבית, מתנהג כאילו זה כבר "יום" הגאולה, ולכן הוא בן עולם הבא, מפני שהוא מתנהג כבר היום בעוה"ז כפי שעתיד להיות בעולם הבא הוא ימות המשיח.

כחכמינו דנו באיזו תפילה יש להקפיד במיוחד?
"ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר: (מלכים א' י"ח) 'ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו'. ענני ה' ענני' ענני - שתרד אש מן השמים, וענני - שלא יאמרו מעשה כשפים הם. רבי יוחנן אמר: אף בתפלת ערבית, שנאמר: (תהלים קמ"א) 'תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב'. רב נחמן בר יצחק אמר: אף תפלת שחרית, שנאמר (תהלים ה') 'ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה' ",

ר' יוחנן לשיטתו שיש יחוד בתפילת ערבית, וכל הזהיר בה הוא בן עולם הבא, ולכן הוא מעורר להיות זהיר בתפילת ערבית.

והנה ראינו לעיל שיעקב אבינו זכה להתפלל תפילת ערבית בגלל ההתעוררות שהיתה לו שאמר "שמא עברתי במקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי", ואז קפצה לו הדרך - אליו! ואפשר שזו הסיבה שר' יהושע סבור שאין לקבוע תפילת ערבית חובה, מפני שהערב אינו זמן תפילה לכתחילה אלא אם כן מתעורר האדם מעצמו לתפילה.

לעומת זאת, שיטת רבן גמליאל שאין לסמוך על כל אדם שיתעורר מעצמו לתפילה, והדבר תלוי ברבותיו שיאמרו לו מה לעשות, מצאנו שר"ג לא נתן לאיש שאין תוכו כברו להיכנס לבית המדרש, וקיים זרוק מרה בתלמידים, ולכן טבעי שלא יסמוך עליהם להתפלל תפילת ערבית מתוך רצון לקיים דבר הרשות. לעומתו ר' יהוע הולך בשיטת ר' אליעזר שפתח שערי ביהמ"ד לכל דיכפין, והדבר עורר את התלמידים כל כך לעיין בעצמם בהלכה עד שלא היתה הלכה שלא נפשטה באותו היום מכח אותה התעוררות שבאה מלמטה.

נמצא, שהמחלוקת בין רבן גמליאל ור' יהושע היתה על עקרון ההנהגה בישראל, ולכן עמד ר"ג על דעתו וחלקו חכמים עליו עד שהורידוהו מנשיאותו.

בטחונו של יעקב מכח תפילותיו
ויפגע במקום" שעמד בתפילה, אבל לא נאמר כאן מה בקש? אלא שמיד אחרי זה "וילן שם כי בא השמש" וגו' "והנה ה' ניצב עליו וגו' "ומבטיח לו הבטחות שונות, ויש לשער שהם באו כמענה לבקשותיו של יעקב, ולמחרת בשעת נדרו, אנו שומעים אותו מתפלל "אם יהיה אלוקים עמדי וגו'".ולכאורה יש כאן קושי, אחרי שה' הבטיח לו כל בקשותיו מדוע הוא ממשיך לבקש עליהם? עונים על כך חז"ל "מסורסת היא הפרשה וכו' "(בר"ר ע' ד').

לפי תרוץ זה הפרשה לא נאמרה כסדרה, והתפילות של יעקב היו צריכות להכתב לפני ההבטחות שקיבל, והן רמוזות בפסוק "ויפגע במקום". נשאלת השאלה מדוע באמת לא נכתבה הפרשה במקומה בסדר הנכון?

אפשר שבא ללמד על הקב"ה עד כמה הוא שומע תפילה "והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע", וכבר ידע משאלות לבו לפני שאמרם, ולכן ההבטחה לקיים לו אותם נזכרת מקודם לתפילה.

ועוד אפשר לומר שזה מלמד גם כן על בטחונו של יעקב אבינו בכח התפילה. אמרו חז"ל:
"ר' פינחס בשם ר' חנינא בר פפא פתח: אז תלך לבטח דרכך - זה יעקב דכתיב:ויצא יעקב , אם תשכב לא תפחד - מעשו ולבן, ושכבת וערבה שנתך - וישכב במקום ההוא" (בר"ר ס"ח א').

ההוכחה לגודל בטחונו של יעקב בקב"ה היא שלמרות יציאתו לדרך מסוכנת, לגלות רחוקה, בלא כל אמצעים, זה אחרי ש"פגע במקום" בתפילה היא מלאה את לבו בבטחון. ואם כן אפשר שזאת הסיבה לכך שבקשותיו של יעקב אבינו אינן כתובות במקומן, כדי שלא נטעה לחשוב מעוצמת התפילות שהיה כאן פחד, אלא אדרבה ויפגע במקום" ומיד "וילן שם" בטחון גמור שה שמע את תפילותיו, והן מופיעות רק אחר כך למחרת בשעת הנדר. ולמדו מכאן איך צריך להתיחס לתפילה. בתחילה לבקש מכל הלב,ואחר כך להאמין כי התפילה נשמעה ובודאי לא תשוב ריקם, ומכאן והילך לסמוך על הקב"ה וה' הטוב בעיניו יעשה!

והנה ה' נצב עליו - התגלות ה' ע"י התפילות
"והנה ה' נצב עליו - על יעקב אמר ר' יוחנן: הרשעים מתקיימים על אלהיהם, ופרעה חלם והנה עמד על היאור, אבל הצדיקים אלוקיהם מתקיים עליהם, שנאמר:והנה ה' ניצב עליו.ר' בשמעון בן לקיש אמר:האבות הן הן המרכבה" (בר"ר ס"ט ג').

לכאורה המציאות הזאת שה' נצב על יעקב לשומרו והבטיח לו כל טוב בזמן שיעקב עצמו שוכב, אינה דרך כבוד כלפי מעלה, ויותר נראת כנכונה הדרך שהאדם יהיה ניצב על אלוקיו לשרתו. אבל כאן למדנו את פנימיות הענין שבאמת הרשעים מחשיבים את עצמם יותר מאלהיהם ולכן הם"עליהם" . וגם העבודה שעובדים אותם באה להדגיש את מעלת עצמם, מה שאין כן הצדיקים מרגישים עצמם בטלים לגמרי לאלוקיהם כ"מרכבה" שבטלה לרצון הרוכב עליה שיכול להנהיגה לכל מקום שירצה, ואלוקיהם "עליהם". ודוקא בגלל זה מתקיים בהם גם המשמעות שה' ניצב עליהם לעשות את רצונם "וצדיק מושל ביראת אלוקים -מי מושל בי?צדיק מושל בי". מפני שהם מסמלים את השכינה בעולם וע"י תפילתם ניכר שיש השגחה פרטית בעולם. וזהו"אלוקיהם מתקיים עליהם" .

על פי זה יובן מאמר חז"ל הבא:
"ר' חנינא בשם ר' פנחס אומר: י"ח פעמים מוזכר האבות בתורה (אברהם יצחק ויעקב) וכנגד כן קבעו חכמים שמונה עשרה ברכות שבתפילה, ואם יאמר לך אדם:תשע עשרה הם?אמור לו: והנה ה' ניצב עליו - לית הוא מנהון , ואם יאמר לך אדם: שבעה עשר הם? אמור לו: ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק - חד מנהון"(בר"ר ס"ט ד').

בלשון אלוקי אברהם יצחק ויעקב יש רמז מובהק לתפילה ש"אבות" היא הברכה הראשונה והחשובה ביותר בשמונה עשרה והכוונה מעכבת בה. ולכן זה שמצאנו בתורה י"ח פעמים את האבות בצרוף שם אלוקים משמש כאסמכתא יפה לשמונה עשרה ברכות. והנה יודע שיש ברכה נוספת שתקנו כנגד המינים, וצריך למצוא רמז לברכה זו. ונראה שהיא רמוזה בפסוק שלנו שמצד אחד אינו ממנין י"ח פעמים, מפני שאלוקי יעקב אינו כתוב בו בפרוש אלא ברמז- "והנה ה' נצב עליו", ומצד שני אין כמוהו מתאים לברכת המינים, שהרי הרשעים אינם מאמינים בדבר זה שה' נצב ומתקיים על הצדיקים ומבטל את רצונו מפני תפילתם, והתורה באה להוציא מדעת המינים "והנה ה ' נצב עליו" -שהאלוקים מתקיים על הצדיקים.

"מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" לעומת "והיה ה' לי לאלוקים"
והנה יעקב אבינו מסיים את נדרו (ותפילתו) "והיה ה' לי לאלוקים" והקשו המפרשים איך יעקב מתנה את אמונתו בקיום בקשתו? משיב על כך הרמב"ן על פי הסוד, בא לרמוז על מאמר חז"ל "כל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוק" וזה שיעקב אומר אם אשוב אל בית אבי - ארץ ישראל - ה' יהיה לו לאלוקים. והבאור בכך מפני שבארץ ישראל ישנה השגחה גלויה של הקב"ה באופן ישיר ולא כמו בחוץ לארץ שבו הקב"ה מושל על ידי שרים ומושלים ממלאכי מרום, ונראה כמי שאין לו אלוק (כדברי הרמב"ן בפר' בחקותי), וכאן בתפילת יעקב שמסמלת תפילה של גלות יש רמז לכך, שיעקב אבינו ראה בתפילתו מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, ונראה כאילו הם המעבירים את תפילותיו לשמים. וזה גופא הסימן לתפילה של חו"ל שצריכה מלאכים שיסייעוהו.ורק גבוה מעל גבוה עומד עליהם הקב"ה "והנה ה' נצב עליו" ועלזה מבקש יעקב שיזכה להתגלות ישירה כמו שזוכים בארץ ישראל "והיה ה' לי לאלוקים".

הבקשה על מזונות
"רבנן אמרי: על הכל השיבו הקב"ה, ועל הפרנסה לא השיבו, אמר ר' אסי: אף על הפרנסה השיבו, שנאמר כי לא אעזבך ואין עזיבה אלא פרנסה היך מה דאת אמר: ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (בר"ר ס"ט ו').

וצריך להבין מדוע דוקא על הפרנסה הקב"ה אינו עונה בהבטחה? נראה לומר שזה קשור עם מה שאמרו בגמ':
"אמור ר' יוחנן ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסור ביד שליח, ואילו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחית המתים, במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה"

ונראה שהסיבה לכך, מפני שבהם אנו צריכים להרגיש במיוחד שאין הדבר תלוי אלא בקב"ה ולבקש אותם ממנו בתפילה, והם נחשבים כקשים כקריעת ים סוף - למבעי רחמי" (רש"י בפסחים קי"ח. ) שצריך להעתיר הרבה תפילות על המזונות עד שנראה הדבר כקשה, ולכן הקב"ה אינו מבטיח פרנסה בפירוש רק ברמז שמצפה שנתפלל עליה כל שעה. יש רמז גם כן לבקשתו של יעקב על זווגו (שנקרא "עזר כנגדו") - במילים "כי לא אעזבך" וגם על זה לא ענהו בפירוש, שהוא גם כן קשה כקריעת ים סוף, שדורש הרבה תפילות, "על זאת יתפלל אליך חסיד לעת מצוא - זו אישה" (ברכות) והוא כמפתח של חיה שאינו נמסר לשליח. אלא רק בזכות תפילותיו יתקיים"כי לא אעזבך" .

תשב אנוש עד דכא - עד דכדוכה של נפש
"וייחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" לכאורה קשה איך יעקב אבינו ענה בכעס לרחל ולא התחשב בכך שדברה מתוך כאבה? וכך העירו חז"ל: "וכי כך עונים את המעונות?" ובאמת מפני מה דבר כך? ונראה שכונתו הייתה לטובה לעורר בה את הרצון שהיא תתפלל בעצמה ולא תסמוך עליו ויותר מזה נראה להסביר על פי דברי רש"י על הפסוק:
"ויזכר אלוקים את רחל - זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשיו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים!"

זאת אומרת שרק כאשר היא עמדה באותו מצב כמו לאישה שחששה שמא ייגרשנה יעקב ותיפול בגורלו של עשיו, אז היא נפקדה, מידה כנגד מידה, בזכות שמסרה סימניה לאחותה כאשר היא הייתה במצב דומה, ונראה שרחל הגיעה להרגשה כזאת בגלל כעסו של יעקב ודבריו אליה אשר מנע ממך - את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני" (רש"י). נראה מדבריו כאילו היא לא שלו יותר! ומזה חששה. רואים שלפעמים התפילה צריכה להיות מתוך דכדוכה של נפש כאילו אין עוד תקווה אנושית מלבד עזרתו יתברך "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל התייאש מן הרחמים" ותפילה כזאת בוקעת שערי שמים ומתקבלת.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il