רבים מאיתנו אוהבים את ניגון הכיסופים ושיר הערגה – "תניא". השיר (הלקוח ממסכת ברכות ז.) מספר את סיפורו של רבי ישמעאל בן אלישע – "תניא - אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת, נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי.. ה' צבקות, שהוא יושב על כסא רם ונשא. ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני!
אמרתי לו: יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. (וכביכול, ה' הסכים איתו -) ונענע לי בראשו".
אם נעצור רגע ונחשוב לרגע על משמעות המדרש, נגלה עומקים נפלאים. רבי ישמעאל בן אלישע נכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים – בקודש הקודשים. כלומר, המעשה מתרחש ביום הכיפורים, העת היחידה שבה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים. ברגע מיוחד זה, הוא רואה מראה כעין נבואי. רבי ישמעאל הוא תנא ואינו נביא, ובכל זאת הוא זוכה למראה הקרוב לנבואה.
(יש מהמפרשים שמתקשים בעיתוי ההיסטורי של המעשה. רבי ישמעאל בן אלישע, נפדה על ידי רבי יהושע מהכלא הרומאי, כילד לאחר החורבן. אם כן, חי ופעל לאחר החורבן, וכיצד נכנס להקטיר קטורת?
שתי אפשרויות נאמרו כתשובה – א. מדובר ברבי ישמעאל כהן גדול, מעשרת הרוגי מלכות, שהיה סבו של רבי ישמעאל בן אלישע, וכנראה שאף הוא היה בנו של אלישע. ב. גם לאחר החורבן, כאשר התאפשר לכוהנים, הם המשיכו לעבוד עבודות מסויימות במקדש החרב, שהרי "מקריבים אף על פי שאין בית". וכך הקטיר רבי ישמעאל בן אלישע קטורת בקודש הקודשים החרב).
ההתגלות הנבואית ותפילת רבי ישמעאל נאמרת בעת הקטרת הקטורת. ואכן, במסכת יומא ובסדר העבודה מצוין, שהכהן הגדול היה מתפלל את תפילתו בקודש הקודשים, מיד לאחר הקטרת הקטורת.
נקודה זו מעלה תמיהה עצומה – הרי רוב עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים היא לאחר הקטרת הקטורת. לפני הקטורת, הכהן רק מטיל גורלות, שוחט את הפר ומתוודה על חטאי הכוהנים. ואילו הזאת הדמים, רוב הכניסות לקודש הקודשים, והווידוי על חטאי כלל ישראל מתרחשים לאחר ההקטרה. היינו מצפים שהכהן יתפלל בתום העבודה, בעת שהטהרה נשלמת, ולא בשלב ההתחלתי של הקטרת הקטורת!
אכן, עניין זה מלמדנו על מרכזיות הקטרת הקטורת בעבודת היום. הקטורת מבטאת את מהותו של יום. ברוב החגים, יש לנו מצווה מיוחדת לחג. כל אחת ממצוות אלו נוגעת בחוש אחר של האדם – שופר בחוש השמיעה, נרות חנוכה בחוש הראיה ועוד. הקטורת נוגעת בחוש הריח, "ישימו קטורה באפך".
כתוב בספרים, שחוש הריח הוא החוש היחידי שנשאר בטהרתו, ולא השתתף בחטא אדם הראשון. ואכן, בפרשת חטא אדם וחווה, מוזכרים כל החושים חוץ מחוש הריח. לפיכך, זהו גם החוש של הגאולה, שהרי על משיח נאמר – "והריחו ביראת ה'".
מדהים לגלות, שהחוש היחידי המפותח אצל הנחש הוא... חוש הריח. הנחש מריח בעזרת לשונו, ולכן הוא שולח אותה קדימה. הנחש, גורם החטא, נפגם בכל חושיו, "וכל המעדנים נטעמים לו כעפר", אך בריח לא פגם ולפיכך גם לא נפגם.
מעניין גם לגלות, שבגמרא ובמדרשים מסופר מספר פעמים על – 'ריח גן עדן', אך לא מצאנו 'טעם גן עדן'. והעניין מובן, הריח מזכיר לנו את ימי גן עדן, ימי טהרת האדם שטרם החטא. וזהו בדיוק עניינו של יום כיפור. ביום זה אנו שבים לגן עדן, לפנימיות הטהורה של כל יהודי. החטאים הם חיצוניים לנו, וביום זה אנו מקלפים אותם, ומגלים מחדש שנשמתנו נשארה בטהרתה ולא חטאה מעולם.
כניסת הכהן הגדול (שליח כלל ישראל) אל הקודש והקטרת הקטורת, היא כניסת כל יהודי לתוככי נשמתו, והרחה מחודשת של ריח גן עדן שטרם החטא. לכן ברגע זה נדבק הכהן/ האדם בבוראו, נפגש עימו ומתפלל אליו. ושאר כל עבודת יום הכיפורים, מבטאת את גלי הטהרה, הזורמים מהקודש פנימה, ומטהרים את כל המעשים החיצוניים.
ברגע פנימי זה פונה אף הבורא, כביכול, אל הכהן הגדול ומבקש שנעתיר לפניו ש"יכנס עימנו לפנים משורת הדין". ויהי רצון, שנזכה עוד השנה, לשוב לפנימיותינו הטהורה ולהריח את ריח הקטורת, ריח גן עדן, ומשם לזכות לריחו של מלך המשיח, במהרה בימינו אמן!