ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש עשרת ימי תשובה

לנצח את תולעת הספק

המבט הבוגר מבין שאין דבר כזה ניצחון מוחלט, אין דבר כזה "ממחר לא אכשל יותר לעולם". יש הבנה שממחר אשתפר עוד קצת.
לחץ להקדשת שיעור זה
לא פשוט להגיע ליום כיפור. לא פעם, דווקא בימים הקדושים הללו, מתגנבת לתוך הלב תולעת הספק: הרי גם בשנה שעברה ביקשתי סליחה; גם בשנה שעברה התפללתי מעומק הלב; גם בשנה שעברה הבטחתי לעצמי שלא אפול – והנה זה שוב קרה. האם יש טעם בתשובה הזאת? מה יקרה ביום כיפור השנה שלא היה בשנה שעברה?

הדברים תלויים בשאלה מהי העמדה הנפשית שלנו. אם העמדה היא כזו שמחפשת שלמות ומוחלטות, הרי באמת עלולה להיווצר אצלנו תחושה מייאשת ולא-סלחנית כלפי עצמנו (במקרה הטוב) וכלפי העולם (במקרה הרע). לעומת זאת, כאשר העמדה הנפשית היא תביעה מתמדת לשיפור והשתלמות, אנו מתמלאים ברחמים.
היכולת לסלוח לעצמנו נובעת ממידת הרחמים. בעולם המערבי מידת הרחמנות מתחברת אסוציאטיבית עם ותרנות (ולכן כיום אנשים ממהרים מדי לסלוח לעצמם מבחינה מוסרית). זוהי הבנה שאינה נכונה. חז"ל אומרים ש"כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא - יוותרו מעיו". אי אפשר לבקש מאת הבורא רחמים במשמעות של החלקת פינות. האמת האלוקית חייבת להופיע בעולם. בקשת ויתור מאת ה' נמשלת לאדם שמתחנן בפני המורה לחשבון שיסכים ששתיים ועוד שתיים הן חמש ולא ארבע.
לכן צריך להבין שהמילה רחמים מגיעה מהמילה רחם. הרחם הוא המקום שבו העובר מתפתח לפני צאתו לאוויר העולם. הוא המקום שבו מתרקמים חיים חדשים שיופיעו בעתיד. במילים אחרות, היכולת לרחם ולסלוח, לעצמנו ולעולם - היא היכולת לתת אמון. אנחנו סולחים לעצמנו לא כוותרנות, אלא מפני שאנחנו מאמינים שלמרות שכעת אנחנו מצויים בכישלון – עוד נשכיל להצמיח כוחות חדשים שיובילו אותנו אל היעד.
היכולת לסלוח לעצמנו היא היכולת להיות סבלניים ולהבין שהמציאות כולה, ואנו בתוכה, מתקדמים לאט לאט. יש נפילות וירידות, אבל הכיוון הכללי הוא התקדמות. המבט הבוגר מבין שאין דבר כזה ניצחון מוחלט, אין דבר כזה "ממחר לא אכשל יותר לעולם". יש הבנה שממחר אשתפר עוד קצת; ומתוך ההקשר הזה – גם אפשר לסלוח לעצמך ולחיות עם הכישלונות באופן ראוי.
זאת הסיבה שבגללה אנחנו פותחים את יום הכיפורים בתפילת "כל נדרי": כל הנדרים, השבועות, החרמות והקונמות – כל החבלים, המיתרים והנימים שקושרים אותנו לצדדי הכישלון של השנה שעברה – כולם בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין. היכולת להתחיל מחדש איננה תמימות, אלא הבנה בוגרת במהות המושג תהליך. אין דבר כזה "להגיע". אין דבר כזה "לא ליפול יותר". יש אפשרות להתקדם כל הזמן. השנה הצלחתי להתרכז בתפילה חמש דקות יותר מאשר בשנה שעברה; השנה, לעומת השנה שעברה, הצלחתי לקבוע עוד שיעור אחד בשבוע; השנה הצלחתי לדבר קצת פחות לשון הרע – כל אלה הם הישגים אדירים שאמורים לתת את המנוע והשמחה להמשיך להתקדם הלאה. לקראת השנה הבאה.
בתפילת כל נדרי אנחנו נולדים מחדש, אנחנו מבינים שהכישלונות הם זמניים וחולפים והתשובה היא הבריח היציב; זו הסיבה מדוע מכריזים בתחילת התפילה כי אנו "מתירים להתפלל עם העבריינים". העבריינות היא זמנית, הנשמה היא הקבועה.

מוציאים את הטוב מהרע
התהליכיות באה לידי ביטוי גם בעבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים. בזמן שבית המקדש היה קיים, עיקרו של יום הכיפורים בא לידי ביטוי בעבודת הכהן הגדול. השיא של עבודת הכהן הגדול הייתה הַכניסה לקודש הקודשים, המקום המקודש ביותר שכל השנה כולה נאסרה אליו הכניסה. בקודש הקודשים היה הכהן הגדול מקטיר קטורת – ערבוב של אחד עשר סוגי אבקות שונים, עשר מתוכן בעלות ריח טוב, ואחת - אבקה בשם חלבונה - בעלת ריח רע. והנה למרבה הפלא, כאשר ערבבו את האבקות הללו ביחד, הקטירו אותן יחדיו, ריחה של החלבונה הפך מריח רע לריח טוב. ביום הכיפורים מתברר כי כאשר קושרים (תרגום המילה "קטיר" בארמית הוא קשר) את כל פרטי החיים יחדיו – גם כוחות הרע הופכים לטוב. במהלך ההקשר הרחב של החיים אנחנו אט אט ממתקים את הרע. מתמלאים ברחמים גם על כוחות השלילה ומתקנים אותם במהלך חיינו.
השנה, אולי יותר מכל שנה אחרת, יש לנו הרבה מאוד על מה להתפלל גם במישור הלאומי. מדינת ישראל ניצבת השנה מול אתגרים לא פשוטים בכל התחומים: הביטחוני, הכלכלי ובעיקר הרוחני. ביום הכיפורים הזה אנחנו ניצבים מול אלוקינו, מול עצמנו, מכריזים באומץ על כוונתנו להשתחרר מחיינו הקודמים, להתיר את הנדרים והקיבעונות ולהיפתח לחיים חדשים, לחיים של רחמים. חיים של שנה חדשה.

הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר שדרות



עוד בנושא עשרת ימי תשובה
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il