- פרשת שבוע ותנ"ך
- נח
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יהודה יצחק בן איריס
התורה מעידה על נח שהיה צדיק ותמים
הפסוקים הראשונים של פרשת נח מפגישים אותנו עם דמות של נביא וצדיק, "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" 1 . האם יש לנו עוד דמות תנ"כית, מלבד נח, שהכתוב עצמו מעיד על צדקותה?! המדרש 2 קובע שנח היה צדיק "מתחילתו ועד סופו" והרמב"ן 3 כותב שהיה "זכאי ושלם בצדקו" ו"נביא היה". אמנם 'יש מרבותינו דורשים אותו לגנאי' 4 , אבל צריך להבין שאנחנו עוסקים כאן באדם שהגיע למדרגת נבואה.
הקב"ה מדבר עם נח ומשוחח אתו, "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר..." 5 . נח הוא בעצם נקודת התיווך שבין עשרת הדורות הראשונים לעשרת הדורות האחרונים, בין עשרה דורות שמאדם ועד נח לעשרה דורות שמנח ועד אברהם. נח הוא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר שדרכה עוברת כל האנושות, והקב"ה לא רק מדבר עם נח, אלא גם מטיל עליו משימות.
היתכן שנח היה 'מקטני אמנה'?!
אחרי כל השבחים הללו, חז"ל אומרים שנח היה 'מקטני אמנה' 6 . קשה להבין כיצד נביא בישראל שזוכה להשראת שכינה והכתוב מעיד עליו שהוא 'צדיק' ו'תמים', נקרא בפי חז"ל 'קטן אמונה'.
לשאלה זו נדרש הרבי מאפטא 7 , בעל ה"אוהב ישראל" 8 בשם המגיד רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, וזו לשונו:
"ויבוא נח וגו' מפני מי המבול. ופירש רש"י ז"ל, אף נח מקטני אמנה היה - מאמין ואינו מאמין
שיבוא המבול עד שדחקוהו המים. עכ"ל. והלא פלא גדול לחשוד את נח הצדיק שהיה מקטני אמנה בה' יתברך ח"ו.
ונראה לי, דהנה תיבת 'אמונה' יש לו שני פירושים:
(א) כפשוטו, האמנת הדבר שבוודאי יהיה כך.
(ב) עוד יש לומר 'אמונה' מלשון 'ויהי אומן את הדסה' (אסתר ב, ז), והוא לשון המשכה וגידול, כי באמונה יש כח זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא. היינו על ידי שהוא מאמין בה' יתברך ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות.
והנה נח הצדיק בוודאי האמין בשלימות בכל אשר דיבר אליו ה' יתברך בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות כדרכו הטוב מאז ומקדם. אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול היינו על ידי שלימות אמונתו יומשך בוודאי מזה הבאת המבול. ולא היה יודע איך ליתן עצות בנפשו מה לעשות. וזהו שפירש רש"י ז"ל 'מקטני אמנה היה - מאמין ואינו מאמין'. רוצה לומר, באמת היה מאמין, רק שירא להאמין בשלימות שה' יתברך יביא המבול, כי אולי יהיה הוא הגורם לזה, וכנ"ל. עד שדחקוהו המים כו' והבן היטב. ודברי פי חכם חן. עד כאן בשם הרב ז"ל".
המילה 'אמונה', אומר המגיד מזלוטשוב, יכולה להתפרש בשני מובנים: 'אמונה' מלשון אמת, כפי שפירש רש"י 9 , אלא שעל מובן זה קצת קשה, אומר המגיד, שכן "פלא גדול לחשוד את נח הצדיק שהיה מקטני אמנה בה' יתברך ח"ו", על כן מפרש שמובנה של המילה 'אמונה' הוא מלשון "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ" 10 .
האמונה הנלמדת מבית מדרשו של מרדכי היהודי, היא ההכרה בכוחות הנפש שטמונים כבר במציאות שלפנינו, ומתוך כך היכולת לפתחם ולגדלם. כשמרדכי 'אומן' את הדסה כי אין לה אב ואם, פירושו של דבר שהוא לוקח את אותה ילדה יתומה, שאין לה את עמוד השדרה הפשוט שכל ילד זקוק לו כדי שתהיה לו איזו עמידה חברתית, והוא מלמד אותה על הכוחות העצמיים הנפלאים שקיימים בה.
כל ילד שמציקים לו, התגובה הראשונה שלו היא: אני אגיד לאבא שלי, אני אספר לאמא שלי. וכיוון שלאסתר אין אב ואם, אז מרדכי מלמד אותה להאמין בכוחות שלה.
כשאדם מאמין בכוחות של עצמו, אז הוא משיג את חפצו. הבעיה של נח היתה שהוא לא האמין בכוחות שלו, נח לא רצה להאמין שיהיה מבול, כי הוא חשש שאם הוא יאמין שיהיה מבול, אז באמת יהיה מבול.
אדם צריך להאמין בעצמו
בספר "צדקת הצדיק" 11 כותב רבי צדוק הכהן מלובלין 12 משפט מופלא, שמחדד יותר את הדברים:
"כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו".
חלק מהאמונה בקב"ה, זה שאדם מאמין בכוחות שהקב"ה נתן לו. אם הוא לא מאמין בכוחות שניתנו לו, אז הוא לא מאמין בזה שהקב"ה נתן לו כוחות. לכל אחד יש צלם אלקים, כל אחד הוא 'חלק אלק ממעל', ואם אדם לא מאמין בחלק האלקי שהקב"ה נטע בו, זה נורא ואיום. מאידך אם הוא מאמין שיש בו אלקיות אז הוא מסוגל לגלות את האלקיות שבו.
ב"אורות התורה" 13 ישנו ביטוי דומה של מרן הרב קוק זצ"ל:
"האדם הישר צריך להאמין בחייו".
אדם שהוא עקום הוא לא מאמין בחייו, מתחילה "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" 14 , אבל ההמשך הוא "וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". מי שמצליח לשמור על הישרות הפנימית שלו, אז גם האמון בכוחות החיים שניתנו לו לא נפגע, והוא מסוגל לפתח את יכולותיו ותכונותיו בדרך ישרה. אבל אם הישרות הפנימית לו נפגמה, אז הוא מפתח את יכולותיו ותכונותיו בצורה עקומה.
הקב"ה שלך את נח להכין תיבה, "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר" 15 , והוא ביצע, הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות, אבל התביעה והציפייה האלקית מאדם בסדר גודל שלו היתה, שמלבד הכנת התיבה יתעצם בתפילה על בני דורו ויפעל להחזירם בתשובה.
מעשה בנערה שנתקעה בתוך באר
הגמרא בתענית 16 מזכירה סיפור מופלא שדורש התבוננות. אנחנו נמצאים כעת בתקופת ביניים, התחלנו להזכיר גבורות גשמים ובעוד ימים ספורים נתחיל לשאול גשמים. הגמרא אומרת:
"אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר: 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף'.
ואמר רבי אמי: בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין - מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור - כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה".
הגמרא סותמת ולא מפרשת. לא ברור מהו הלימוד מחולדה ומהו הלימוד מבור. ורש"י מבאר:
"מחולדה ובור - שהמיתו שני בני אדם. מצוי הוא באגדה: מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה, אמרה: מי מעיד והיה שם בור אחד וחולדה, אמר הבחור: בור וחולדה עדים בדבר. לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת, והוליד שני בנים, אחד נפל לבור ומת, ואחד נשכתו חולדה ומת, אמרה לו אשתו: מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה ואמר לה: כך וכך היה המעשה".
רש"י מאוד מקצר. ב"אוצר המדרשים" 17 מובא הסיפור באריכות, וכך מסופר שם:
"מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה והיתה מקושטת בכלי כסף וזהב וגם יפת תואר, ותעת בדרך והלכה בלא יישוב, כיון שהגיע חצי יום צמאה ולא היתה לה לוייה, ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה, אחזה בחבל ונשתלשלה וירדה לבאר".
מדובר בנערה מבית עשיר, היא מקושטת בתכשיטים של כסף ובתכשיטים של זהב, ממש 'אוצר מהלך'. והנה היא טועה ומחפשת את דרכה, השמש קופחת על ראשה ואין לה מים להרוות את צימאונה. לפתע היא מגלה באר וחבל של דלי תלוי עליה, כולה נרגשת מהתגלית, היא לא חושבת פעמיים ומשתלשלת לעומק הבאר ולוגמת ממי הבאר להשיב את נפשה. היא נושמת לרווחה ואז היא תופסת שבעצם היא כלואה. לרדת לעומק הבאר זה קל, אבל כיצד תוכל לעלות מהבאר ולהמשיך בדרכה?
"לאחר ששתת בקשה לעלות ולא יכלה, היתה בוכת וצועקת, עבר עליה אדם אחד ושמע קולה ועמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין לה, אמר לה: מי את, מבני אדם או מבני המזיקין? אמרה לו: מבני אדם אני. אמר לה: שמא מן הרוחות את ומתנכרת עלי? אמרה לו: לאו. אמר לה: השבעי לי שמבני אדם את. נשבעה לו. אמר לה: מה טיבך? סיפרה לו כל המעשה. אמר לה: אם אני מעלך, תנשאי לי? אמרה לו: הן. העלה".
אדם שעבר בדרך שמע צעקות לעזרה שבוקעות ממעמקי הבאר, הוא הציץ פנימה ולא ראה דבר, הבאר עמוקה ולא רואים את התחתית שלה. אולי זה איזה שד, הרהר לעצמו, ובירר מה טיבו של הקול. כשהתברר לו שמדובר בבת אנוש ממשפחה טובה, הפליא לעשות והתנה את הצלתה בנישואין.
"כיון שהעלה ביקש להיזקק לה מיד. אמרה לו: מאיזה עם אתה? אמר לה: מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אני. אמרה לו: אף אני ממקום פלוני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם. אמרה לו: עם קדוש כמותך שבחר בך הקדוש ברוך הוא וקידשך מכל ישראל אתה מבקש לעשות כבהמה לשאת אותי בלא כתובה ובלא קידושין?! בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזו וזו לזה. אמר לה: מי יהיה עד ביני וביניך? והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן. אמרה לו: השמים וחולדה זו ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה!.
הלכו כל אחד לדרכו, ואותה הנערה עמדה באמונתה וכל מי שהיה תבעה היתה ממאנת עליו, וכיון שהחזיקו בה התחילה לנהוג עצמה כשוטה ונכפה ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה עד שנמנעו בני אדם ממנה, והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש, והוא, כיון שעבר מכנגד פניה תקפו יצרו ושכח והלך לעירו ונפנה למלאכתו, ונשא אשה אחרת, ונתעברה וילדה בן זכר, וכשהגיע לשלושה חדשים חנקתו חולדה, ועוד נתעברה וילדה זכר ונפל לבור. אמרה לו אשתו: אם כדרך כל אדם היו מתים בניך הייתי אומרת צדוק הדין, עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר, אלא ספר לי מה מעשיך. גילה לה כל המעשה. נתגרשה ממנו, אמרה לו: לך אצל חלקך שנתן לך הקדוש ברוך הוא!
הלך ושאל בעירה. אמרו לו: נכפת היא, כל מי שתובע אותה כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה סיפר לו כל המעשה. אמר לו: אני אקבל כל מום שבה. העמיד עליו עדים, בא אצלה, התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה מעשה חולדה ובור. אמרה לו: אף אני בבריתי עמדתי.
מיד נתיישבה דעתן ופרו ורבו בבנים ובנכסים, ועליה אמר הכתוב: 'עיני בנאמני ארץ' (תהלים קא, ו)".
כיון שהנערה היתה בת טובים ויפת תואר, מקושטת בתכשיטי כסף וזהב, כולם רצו להשתדך אתה, וכיון שכרתה ברית עם מצילהּ, שמרה לו אמונים ועשתה עצמה כמשוגעת, כדי שאף אחד לא ירצה להתעסק אתה. והוא, הלך לדרכו ונשא אישה אחרת ושכל שני בנים, אחד על ידי חולדה ואחד על ידי בור, ואז, משנפגע ונענש על הפרתו את הברית, התגרש מאשתו והלך לחפש את בת בריתו. מששאל עליה בעירה, השיבו לו בלעג: עליה אתה שואל, הלוא היא אישה משוגעת?! האיש לא נסוג, אלא המשיך לאביה וסיפר לו את כל הסיפור. האב השיב לו בצער, שבתו לא נמצאת במצב נפשי שמתאים לחיי נישואין, וצר לו לאכזב אותו, אבל האיש נשאר דבק בעמדתו והביע את נכונותו לקבלה כמות שהיא. והנה משנשאה לאישה התחילה לפתע להתנהג כאחד האדם.
לפעמים גם נערה טובה יכולה להתברבר
יש כאן לימוד גדול, מדובר בנערה מבית טוב, יש לה אבא ואמא ויש לה מסורת, ב"ה לא חסר לה דבר, אבל לפעמים גם נערה טובה יכולה להתברבר ולאבד את דרכה. הדרך מחוץ ליישוב איננה מאירה פנים, הרבה פעמים יש דמיונות שמתעוררים בליבם של נערים, לצאת אל העולם הגדול, אל המרחב, לראות עולם... והנה הנערה יוצאת מחוץ ליישוב ומתוך צימאון גדול היא מחליטה לרדת אל הבאר. גם זו תכונה מוכרת, יש אנשים שחפצים להתנסות בכל ההתנסויות שקיימות, לחוות כל מיני חוויות עוצמתיות, ואז לפעמים הם מוצאים את עצמם בתחתית של התחתית, במקום שהם כבר לא יכולים לעלות ממנו בכוחות עצמם, הם זקוקים וזועקים לעזרה.
חסרי אמונה דורשים שישבעו להם שוב ושוב
ואז עובר אדם שכנראה רגיל להסתובב במקומות נדחים כאלה, בן אדם תימהוני, ולפתע הוא שומע קול של נערה צעירה שזועקת לעזרה. הוא מופתע, הוא הולך אחרי הקול ומגיע למסקנה שהקול בוקע בתוך הבאר, אז הוא מתקרב אל הבאר ומתחיל לנהל דו שיח עם הקול, היא לא רואה כלום והוא לא רואה כלום, והם מנהלים משא ומתן. התימהוני חוקר אותה ומנסה לברר אם לא מדובר באיזה שד או משהו כזה, והוא משביע אותה על כך. מאופי השיח ביניהם ניכר שמדובר באדם שהוא חסר אמונה, הוא כל הזמן משדר שהעולם לא מסוגל להתנהל בצורה פשוטה וישרה. אנשים נורמליים לא ממהרים להישבע על כל דבר, אבל אנשים שהם חסרי אמונה, הם דורשים שישבעו להם שמונה פעמים על כל דבר.
אתה שייך לעם קדוש
היא נמצאת למטה במעמקי הבאר במצוקה ובחרדה, והוא עומד למעלה ומנהל אתה דיונים. הוא לא מכיר אותה ולא ראה אותה מעולם, אבל הראש שלו עובד שעות נוספות ויצר התאווה מדבר מתוך גרונו, הוא מזהה שהנערה נמצאת במצוקה וברוב רשעותו הוא מנצל את ההזדמנות לאלץ אותה ליפול קרבן לפורקן יצריו.
הנערה שומעת את דבריו ומבקשת לעמוד על זהותו, ומתוך כך לברר גם עבורו מאיזה עם הגיע. היא מביאה אותו להעמקת זהותו, ומתברר שלמעשה מדובר בכהן יהודי, כהן שבאופן עקרוני יכול לעלות לדוכן ולברך את הציבור בברכת כהנים. ואז היא נוגעת בנקודת הלב הפנימית שלו, אתה שייך לעם קדוש, היא אומרת לו, לא יעלה על הדעת שתתנהג כבהמה ותיקח אותי בלי קידושין. הקב"ה נתן לך מקום של כבוד בין ברואיו, לא יעלה על הדעת שבכזאת קלות אתה מוותר על מקומך ומשחית את מה שהקב"ה נתן לך. האם אינך מאמין בכוחותיך, האם אינך מאמין בעולמך, אני בטוחה שאתה מסוגל להיות נאמן למקום ולמשפחה שממנה באת. אתה יכול ליפול כעת אל תהום הנשייה, אבל באותה מידה אתה יכול לנהוג בדרך הראויה לך, ולבוא אצל אבי ואמי, לכתוב כתובה, ויחד להקים בית נאמן כדת משה וישראל.
הנערה מבקשת להביא אותו למקום של אמון באישיותו, במשפחתו, ובסגולה האלקית שמפעמת בקרבו. במבט ראשון מדובר בתימהוני מרושע ושפל, אבל הנערה בת הטובים שבהתחלה מבקשת להציל את חייה, ונאלצת לתת בו אמון, לא מרפה, היא ממשיכה לתת בו אמון גם אחרי שהוציא אותה מהבור ולא נותנת לו להביא לידי ביטוי את היצר הבהמי שמדבר מתוך גרונו כרגע, היא מביאה אותו להבנה שבמעשה הריקני הזה שהוא חפץ בו, הוא בוגד בכל העולם הפנימי שלו, והיא מאפשרת לו לשמוע מה הנשמה שלו אומרת עכשיו. ואז, כשהוא מפנים את הדברים, הוא חש כיצד הנערה הזאת מעמידה בפניו את כל בושתו וכלימתו.
התימהוני נסוג מדרישתו ומבקש ממנה שתשמור לו אמונים בשבועה שהיא לא תהיה לאיש אחר, והיא עומדת ונשבעת. הם נפרדים זה מזו, הוא הולך לדרכו והיא הולכת לדרכה, היא עומדת בדיבורה במסירות נפש בלתי נתפשת, והוא שרגיל לקפוץ ולהישבע או להשביע על כל דבר, שוכח את שבועתו. במשך שנים היא לא שוברת את האמון הזה, והיא מוסרת את הנפש עד כדי כך שכשרשימת ההצעות של השדכניות מתארכת וכולם מתדפקים על דלתה, היא בוחרת להתנהג כמשוגעת כדי להרחיק מעליה את המתדפקים, ולעמוד בשבועתה.
לך לחלקך שנתן לך הקב"ה
הוא לעומת זאת המשיך בדרכו ולקח אישה אחרת. כבר ברגע שעזב אותה, הוא לא הרגיש שום תחושת מחויבות לעמוד בשבועתו, וברגע שמצא אישה אחרת לקח אותה לאישה. את בנו הראשון חנקה חולדה ובנו השני נפל לבור, שניהם מתו במיתות משונות, אבל זה לא הביא אותו לשום חשבון נפש. אשתו היתה צריכה לעורר אותו ולהבהיר לו שיש כאן משהו לא נורמאלי שדורש הסבר. מה קרה? עשינו משהו לא בסדר? שואלת אשתו. ואז הוא מגלה לה את המעשה שאירע לו עם הנערה, והיא משיבה לו: "לך לחלקך שנתן לך הקב"ה", אתה הצלת את הנערה שהלכה ותעתה בדרך ובזכותך היא מצאה את הדרך הביתה, אבל אתה נשארת תקוע בבור ואתה ממשיך להיות תועה במדבר, עליך לחזור לעצמך. דברי האישה נפלו על אוזניים קשובות, השבועה שנשבע לנערה שבה והדהדה בראשו ונזכר בשמה ובשם עירה. לאחר צעדה ממושכת הגיע אל בית הוריה, ונאמר לו שהיא מאושפזת במחלקה סגורה, היא מוכת שגעון ואי אפשר לפגוש אותה. הוא שומע את הדברים ומשיב: אף על פי כן אני רוצה אותה, אני רוצה לקחת אותה לאישה כמות שהיא, עם כל מומיה. ברגע אחד אנו פוגשים את עוצמת האמון שהנערה נתנה בו באה לידי מימוש. אותו אחד שהיה תימהוני מרושע ושפל, שכל מה שעניין אותו זה היצר שמדבר מתוך גרונו, לפתע הוא מתגלה כאדם שמבקש להיות נאמן לדיבורו אפילו במחיר של חיים עם אישה משוגעת ובעלת מום.
ואז מתברר לו שכל השיגעון שלה איננו אלא בשבילו, בשביל לעמוד בברית שכרתה עמו בשעה שהצילה מן הבור.
המשבר הגדול ביותר שיכול להיות לאדם, זה חוסר היכולת להאמין קודם כל בעצמו, בכוחות החיים שניתנו בו. כשאדם לא מאמין בכוחות חייו, אז הוא עלול למצוא את עצמו מתנהג כמו תימהוני מרושע ושפל, וכשהאמון נרכש, מתגלה פתאום אלו כוחות חיים מופלאים חבויים באישיותו.
אם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך
בספר "שיחות הר"ן" 18 מתאר רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב, כיצד רבו מלמד אותו את תורה פו שבליקוטי מוהר"ן תניינא, שם מוזכר הפסוק "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" 19 , ומבואר שאדם שנמצא ב'קטנות אמונה' צריך לעבוד את ה' בעבודות קשות, בתעניות וסיגופים. רבי נתן שומע את הדברים ומשתומם, מה ראה רבו ללמד אותו דברים אלה, וכי 'קטן אמונה' הוא?! ובלשונו:
"עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת".
ואז באה תשובתו של רבי נחמן לתלמידו:
"ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך, והזכיר מיד מאמר רבותינו ז"ל (סוטה מח ע"ב), כי 'מי בז ליום קטנות', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן".
מי שלא מאמין בעצמו, בכוחות שניתנו לו, הוא גם לא מאמין באלקות שמתגלה בו.
"ורש"י ז"ל פירש שם כפשוטו - קטנות אמונה. אבל מדקדוק לשון הגמרא, שאמרו שם, קטנות שהיה בהם, נראה מבואר דברי רבנו ז"ל, שעיקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן. ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקב"ה שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך. ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עיקר קטנות האמונה שלהם, מה שלא האמינו בהם בעצמן...".
קטנות האמונה של האדם בעצמו, מקטינה גם את האמונה שלו בריבונו של עולם.
"והכלל המובן מדבריו, שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני ה' יתברך, כי לפי גדולת טובתו של ה' יתברך, גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך. וכבר מבואר ענין זה כמה פעמים, שאין זה ענוה להיות במוחין דקטנות ח"ו, וצריכין לבקש הרבה מה' יתברך לזכות לדרכי ענוה באמת".
כישלונותיהם של ישראל אינם עצמיים
בהקדמת הספר "שב שמעתתא" כותב רבי אריה ליב הכהן הלר 20 דבר נפלא, וזו לשונו:
"הנשמה קודם רדתה, משביעין אותה: הוי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק, הוי בעיניך כרשע. והוא מאמר הגמרא בנדה (פרק המפלת ל ע"ב), ולכאורה זה סותר למה שאמרו באבות: אל תהי רשע בפני עצמך.
...זה כוונת מאמרם ז"ל באבות: אל תהי רשע בפני עצמך, פירוש בעצמותך, כי זרע קודש אנחנו ולא ישתנו בעצמות. וכל עבירות בני ישראל אך תואר הוא להם אשר לא יתמיד כי אם יעמוד עת מן העתים... והנה כל מה שאינו בעצמות רק בתואר ובמראה אינו אלא מקרה והמקרה לא תתמיד. לכן זרע אברהם אף אם ידיהם מפוחמות, השחרות לא תתמיד, ובהכרח יתלבנו וישובו ליופיים ולעצמותם. אבל מעשיהם הטובים הם עצמותם".
כישלונותיהם של ישראל אינם עצמיים, בתוך תוכם כולם קדושים וטהורים, אבל צריך לנהוג בזהירות, כי אם אדם כל הזמן יחשוב שהוא קדוש, אז הוא לא יעבוד על מידותיו, לכן מדריכה המשנה את האדם שיעשה עצמו רשע, וכך תהיה לו ביקורת עצמית מתמדת שתעזור לו להתקדם קדימה.
אם נח היה מאמין בכוחות של בני דורו, הוא היה מתפלל עליהם, אבל נח מ'קטני אמנה' היה, הוא לא האמין שיש אפשרות שבני דורו ישובו בתשובה, והוא לא האמין בכח התפילה שלו להושיע. מבחינתו כבר נגזרה הגזירה 21 .
אדם צריך ללמד זכות על עצמו
האמון של האדם בראש ובראשונה בעצמו, הוא אבן יסוד בחינוך, ומפורסמת בהקשר זה תורתו של רבי נחמן מברסלב 22 הקורא אל האדם "לצאת מכף חובה לכף זכות", וכך הוא כותב בתורה רפב של "ליקוטי מוהר"ן":
"הינו כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות אפילו את הרשעים ולמצוא בהם איזה נקדות טובות ועל ידי זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות בבחינת ועוד מעט וכו' והתבוננת וכו' כנ"ל, כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה עדין, כדי לחזק את עצמו שלא יפל לגמרי, חס ושלום, רק אדרבא יחיה את עצמו, וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהינו מה שזכה לעשות מימיו איזה מצוה או איזה דבר טוב.
וכמו כן צריך לחפש עוד, למצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב הוא גם כן מערב בפסלת הרבה, עם כל זה יוציא משם גם כן איזה נקדה טובה, וכן יחפש וילקט עוד הנקדות טובות, ועל ידי זה נעשין נגונים כמבואר במקום אחר בחינת מנגן בכלי זמר שהוא בחינת שמלקט הרוח טובה מן הרוח נכאה עצבות רוח. עיין שם".
מי שדן את עצמו ברותחין וחושב שהוא רשע גמור, הריהו מבטל את יכולתו להתייצב בכיוון חיובי. עליו ללמד זכות על עצמו, ורק כך יוכל לשוב אל ה'.
עובד ה' צריך להתבונן גם על מעלותיו
מרן הרב קוק ב"עין איה" למסכת פאה 23 עומד על משמעות הנוסח של וידוי מעשר שני, וכה דבריו:
"במנחה ביו"ט האחרון היו מתוודים. כיצד היה הוידוי? ביערתי הקדש וגו'. כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדעות והמידות בציור בהיר מאוד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כוחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. ועל כן כך היא מידתן של צדיקים, שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, על כן הם רחוקים מגאווה ומסובלים בענוות צדק.
עם כל זה אין טוב לאדם שמידה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלוות נפשו, בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מידה טובה ומעגל טוב. על כן נתנה לנו התורה דרך להערה, שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המידה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו.
על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהיה נוטה לעצלה לגאווה ולשרירות לב. אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ה' ישרי דרך גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'".
עובד ה' צריך להתבונן לא רק על חסרונותיו אלא גם על מעלותיו. ההתבוננות על מעלותינו נותנת לנו כוח בעבודת ה', מדי פעם אדם צריך לטפוח לעצמו על השכם ולהתבונן על חלקי הטוב שבו, עליו לספר זאת לעצמו וליוצרו, ובאופן כללי חשוב לפרגן אחד לשני, לפרגן לילדים ולתלמידים ולספר להם כמה טוב יש בהם.
אדם צריך להכיר את הכוחות המיוחדים שהקב"ה נתן לו, ויחד עם זאת הוא כל הזמן צריך להיות בתנועה של תיקון.
הייאוש ח"ו קשה מן הכל
בספר "משיבת נפש" 24 של רבי נחמן מברסלב מבואר, שמי שלא מחפש את נקודות הטוב שבחיים ותוקע בהן עוגן, עלול להגיע לידי ייאוש, והייאוש הוא החולי הקשה ביותר מבין החוליים, וזו לשונו:
"וצריך האדם ליזהר מאוד לילך על דרך זה, כי הוא כלל ויסוד גדול למי שירצה להתקרב לה' יתברך לבל יאבד עולמו לגמרי ח"ו, כי העיקר הוא להרחיק מעצמו עצבות ומרה שחורה בכל מה דאפשר, כי רוב בני אדם שרחוקים מה' יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, ומחמת שנופלים בדעתם על ידי שרואים בעצמם עוצם קלקולם, שרוב מעשיהם מקולקלים כפי מה שיידע כל אחד בנפשו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם ורובם מייאשים עצמם לגמרי רחמנא לצלן, ואינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים בעבודת ה' אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין, על כן צריך האדם להשכיל מאוד על דבר זה, כי הרבה נפשות שקעו על ידי זה, כי הייאוש ח"ו קשה מן הכל, על כן צריכין להתחזק מאוד לילך עם הדרך הזה הנזכר לעיל, לחפש בעצמו נקודות בכל פעם כדי להחיות את עצמו ולחזק את עצמו תמיד, ועל ידי זה יוכל להתפלל בחשק ובחיות ובשמחה תמיד, ולשוב אל ה' באמת".
הרבה פעמים הורים מוצאים את עצמם מתוסכלים מכך שהילדים שלהם לא הגיעו להישגים שהם סימנו. ההורים מפתחים רמה של ציפיות מילדיהם, ואם לא כל המדדים מספקים אותם, אז הם משדרים תחושה של תסכול שמלווה את הילדים עד סוף חייהם. הילד אומר לעצמו שוב ושוב, אבא רצה שאני אהיה כך וכך ולא הצלחתי להגיע לזה. עלינו להאמין בכוחות של הילד מצד עצמו, לא ברמה של מה שאבא ציפה, אלא מה שהקב"ה נתן לו. כשיש אמון מלא בכוחות, ניתן לפרוץ קדימה למצות אותם כראוי, אבל כשהילד מיואש ומתוסכל מזה שהוא לא מגיע לתוצאות, וגם ההורים משדרים לו את תסכולם מהמצב, הדבר עלול להביא לייאוש מוחלט של שני הצדדים.
יתן ה' ונזכה להגיע אל האמונה השלמה, בכוחנו ובכוחות ילדינו ותלמידינו, בכוחות הקודש של האומה בכללה, ומתוך כך בה' אלקי ישראל הנותן לנו כוח לעשות חיל.
^ 1.בראשית ו, ט.
^ 2.בראשית רבה ל, ח.
^ 3.רמב"ן בראשית ו, ט.
^ 4.רש"י בראשית ו, ט.
^ 5.בראשית ו, יג-יד.
^ 6.ראה רש"י בראשית ז, ז.
^ 7. רבי אברהם יהושע השל מאפטא (פולין-אפטא), התקט"ו-התקפ"ה - בילדותו למד אצל רבי אלימלך מליז'נסק. שימש כרב בעיירות שונות, ולבסוף בעיירה אפטא, על שמה נקרא. זכה לכינוי "אוהב ישראל". בסוף ימיו חזר למז'יבוז' שבגליציה (אוקראינה) ושם נפטר. מחבר הספרים: "אוהב ישראל" ו"תורת אמת".
^ 8.אוהב ישראל לפרשת נח (בראשית ז, ז).
^ 9.רש"י בראשית ז, ז.
^ 10.אסתר ב, ז.
^ 11.צדקת הצדיק אות קנד.
^ 12. רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין), התקפ"ג-התר"ס - גאון מופלא, בקי בנגלה ובנסתר, במקרא, במדרשי חכמים, בראשונים ובאחרונים, וכן במדעים שונים. נחשב לאחד היוצרים המקוריים והפוריים ביותר מבין גדולי החסידות. בהגותו יש שילוב נדיר של למדנות תורנית ופרשנות חדשנית עם תורות הקבלה והחסידות. שייך בדרכו לחסידות איז'ביצה-ראדזין של רבי מרדכי יוסף ליינר, ולחסידות לובלין של רבי יהודה לייב איגר. נודע כבר סמכא בזיהוי והכרת כתבי-יד, מה שמשך אליו תלמידי חכמים וחוקרים שרצו לקבל מידע על תיארוך ואמיתיות הכתבים שבידם. בין ספריו: "צדקת הצדיק" - פסקאות קצרות בנושאים שונים בעבודת ה', "פרי צדיק" על התורה, "רסיסי לילה" עם קונטרס "דברי חלומות", "לבושי צדקה" על ספרי בעל הלבושים, "קדושת שבת" עם קונטרס "שביתת שבת", "משיב צדק", "מחשבות חרוץ", "דברי סופרים" עם "קונטרס זכרונות", "דובר צדק", "ישראל קדושים", "שיחות מלאכי השרת", "תקנת השבין" על מצוות התשובה ו"דברי חלומות".
^ 13.אורות התורה יא, ב.
^ 14.קהלת ז, כט.
^ 15.בראשית ו, יד.
^ 16.תענית ח ע"א.
^ 17.אוצר המדרשים (אייזנשטיין) חולדה ובור עמ' 162.
^ 18.שיחות הר"ן תורה קמ.
^ 19.שמות ו, ט.
^ 20. רבי אריה ליב הכהן הלר (קאליש שבפולין), התק"ה-התקע"ג - היה עני מרוד, ובמאמצים גדולים כתב את ספרו "קצות החושן" - ביאור חריף ועמוק לחלק "חושן משפט" של ה"שולחן ערוך", חיבור שעורר רושם רב מיד עם צאתו לאור עולם והשפיע רבות על צורת הלימוד בישיבות. הספר נדפס פעמים רבות ונכתבו עליו ביאורים וחידושים רבים. רבי אריה ליב מונה בשנת התקמ"ח לרבה של העיר סטרי (שבגליציה) והמחוז והעמיד תלמידים רבים. נוסף ל"קצות החושן" חיבר קונטרס בשם "משובב נתיבות", בו השיב על השגות רבי יעקב מליסא בספרו "נתיבות המשפט" על ספרו "קצות החושן". כמו כן חיבר את הספר "שב שמעתתא" - חידושים על שבע סוגיות, שהתחיל לכותבם כבר בילדותו. לעת זקנותו חיבר פירוש בשם "אבני מילואים" על "שולחן ערוך" "אבן העזר".
^ 21.ראה תפארת שלמה לפרשת נח ד"ה ויבא נח.
^ 22. רבי נחמן מברסלב (מז'יבוז', אוקראינה), התקל"ב-התקע"א - נינו של הבעש"ט, אדמו"ר חסידי בדור הרביעי לחסידות, מורה רוחני, מייסד חסידות ברסלב. חסידיו מהווים את אחד הזרמים המרכזיים בחסידות. להגותו וכתיבתו המקורית השפעה ניכרת בחסידות עד ימינו. בהיותו בגיל שלושים ושמונה בלבד נפטר ממחלת השחפת. מידי ראש השנה פוקדים את קברו באומן עשרות אלפי אנשים. תורתו יצאה לאור בספרים: "ליקוטי מוהר"ן", "סיפורי מעשיות", "ספר המידות", "חיי מוהר"ן", "שבחי הר"ן", "שיחות הר"ן" - קובץ שיחות, שנאמרו על-ידו בהזדמנויות שונות, ו"ליקוטי עצות".
^ 23.עין איה ברכות סוף ח"ב אות טו.
^ 24.משיבת נפש תורה ל.
הקשר בין ניצבים לראש השנה
קריעת ים סוף ומשל הסוס
שבירת 7 המיתוסים של ליל הסדר
מה הייעוד של תורת הבנים?
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך המזוזה שומרת עלינו?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
מתנות בחינם
איך ללמוד אמונה?