ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

שיחת מוצ"ש

אחדות ולומדי התורה

קנין תורה בהתמסרות * לימוד מתוך אהבת ה' * השכר על הלימוד * תפילה עם קישור למציאות * על מה נגזר דינם למבול * כוחה של אחדות * מה היא אחדות * תפקידנו לקדם אחדות
מוקדש לעלוי נשמת
גרציה בת מזל ומרסל בת רחל ז"ל שרה בת חווה
לחץ להקדשת שיעור זה
קנין תורה בהתמסרות
קראנו השבת את פרשת נח, והתחלנו את הזמן. כנראה לא במקרה כתוב במדרש תנחומא על פרשת נח על מצוות לימוד תורה וענינה של תורה שבעל פה. כנראה שגם אז התחיל הזמן בשבת זו ולכן ראו צורך לדבר על מעלת התורה. נאמר במדרש:
"אלה תולדות נח נח". יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות כמו שכתוב: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט), ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל פה וגלה אותם לישראל, ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות, ותורה שבעל פה פרטות, ותורה שבעל פה הרבה, ותורה שבכתב מעט ועל שבעל פה נאמר: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט) וכתיב: "וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים" (שם, כח). ומאי "לא תמצא בארץ החיים", וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד), וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. (תנחומא נח ג)
אי אפשר לקנות את התורה אלא אם כן מתמסרים אליה התמסרות מלאה. מוותרים על תענוגות ובילויים והתעסקויות עם ענינים אחרים, ומתרכזים בתורה כאדם הממית עצמו. מספרים שהגאון מדד כמה זו משֹורה - זו כמות קטנה מאוד של מים, וזה מה שהוא שתה. נמשיך במדרש:
לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה שנאמר: "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית" (שמות לד, כז). ואמרו חז"ל: לא כתב הקב"ה בתורה 'למען הדברים האלה', ולא 'בעבור הדברים האלה', ולא 'בגלל הדברים' אלא " על פי הדברים" וזו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחשך שנאמר: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיה ט, א), אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא - "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא). (תנחומא שם)
אדם שרוצה לעשות קנין בתורה צריך לבוא מוכן להתמסר אל התורה התמסרות מרובה. לא בצורה של הכרח וכפיה אלא מהבנה שזה קשה וטוב. כפי שהמדרש אומר שיש בזה קושי ומאמץ אך זה גם אור גדול. כדי לזכות בדברים גדולים יש להתאמץ, וכגודל הדבר שרוצים לזכות בו, כך גודל המאמץ שצריך להשקיע. יש לדעת שחייבת להיות מוכנות להתאמץ ולהתייגע ולהבין, והברכה מובטחת, כי לפי גודל היגיעה כך גודל המציאה, "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו:).
לימוד מתוך אהבת ה'
נמשיך בדברי המדרש:
ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז). ואמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקב"ה לישראל: אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן: על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו ,ה). (תנחומא שם)
האהבה עליה מדבר הפסוק היא אהבת ה' המתגלה באהבת התורה. יש לאהוב את התורה בכל לבבך ונפשך ואפילו "בכל מאודך" שפרושו - מאד מאד מאד (ראב"ע שם). יש גם פירוש ל"בכל מאדך" – בכל ממונך, ויש פירוש "בכל מידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד" (ברכות ט ה), אך הפשט הוא "מאד" ושאר הפרושים כלולים בפירוש זה.
ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". ואי זה - זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר "ושננתם לבניך" זו תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמו שכתוב בפרשה שנייה "והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם", זה מתן שכר עוסקי מצות שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שנייה כתיב בה: "בכל לבבכם ובכל נפשכם" ולא כתב "בכל מאדכם" - ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה. (תנחומא שם)
כדי ללמוד את התורה יש לאהוב את ה' מאד מאד. מצד אחד הקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית, לומר לנו: אתם חייבים לקבל את התורה, בין אם אתם רוצים בין אם לא. ומצד שני ה' מצווה עלינו לאהוב את ה' בכל לבבנו ונפשנו. ציווי זה מענין, כאשר אוהבים - אוהבים לקיים מצוות, אך איך ניתן לאהוב ציווי - אלא שכאשר ה' מצווה אותנו לאהוב הוא גם נותן לנו כוח, ואומר שאנו יכולים לעשות זאת. יש להגיע לאהבה כזו שממלאת את כל הלב, ואז אף שהלימוד קשה אנו אוהבים ללמוד. הביטוי שהלימוד קשה הוא קצת מפחיד, והכוונה היא שצריכה להיות מוכנות להשקיע את הכוחות ולשקוע בעולמה של תורה ואז קונים את התורה. אדם צריך ללמוד לא מתוך תחושה של הכרח וכפיה אלא לטפח את האהבה ללימוד, להשתוקק ללמוד, לבוא בחשק לסדר, לשמוח בהצלחת הלימוד. יש לבוא בגישה שהלימוד משמח ולבוא ללמוד בישוב הדעת ולא בעצבנות.
השכר על הלימוד
וכגודל ענינו של הלימוד כך גודל השכר. לכן התורה לא כתבה שכר על לימוד התורה בעולם הזה, כי אין יכולת לעולם הזה לתת שכר על הלימוד, וכל השכר גנוז לעולם הבא ששם ניתן לתת את השכר.
לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר: "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול". אור גדול - אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד שנאמר: "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה), אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה זו תלמוד. וכן הוא אומר: "כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה... גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי..." (שם, כ-כא), ואומר: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א, ב), ואף הקב"ה כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות שנאמר: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ" וגו'. ולא כתיב 'ממך', אלא "מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ" (ישעיהו נט, כא). (תנחומא נח ג)
זו פתיחה לתחילת הזמן, זה ביטוי למה שאנו מוכנים אליו. מוכנות לשקוד על התורה בחשק ועל זה תהיה סיעתא דשמיא גדולה וככול שאדם מתאמץ יותר כך הסיעתא דשמיא גדלה.
תפילה עם קישור למציאות
הבעל שם טוב הסביר ש'תיבה' פירושה גם מילה. "בֹּא... אֶל הַתֵּבָה" (שם ז, א) - מסביר הבעש"ט שיש להיכנס, לחדור לכל משמעותה של כל מילה בתפילה ולהכניסה לתוך התפילה. ובספר 'אור המאיר' (שהיה מתלמידי המגיד ממעזריטש) מסביר בפרשתנו את הפסוק: "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו, כא-כב). מסביר רש"י "ויעש נח - זה בנין התיבה". מי שרוצה לגשת לעבודת ה', זו התפילה, צריך לקשור עצמו לכל הנבראים, שכל הנבראים נבראו לכבודו יתברך.
כל נברא ונברא מגלה את כבוד ה' בעולם, וכאשר אדם מתבונן בכל נברא ונברא והוא יודע שהבריאה מספרת את כבוד ה', "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהלים יט, ב) וכן שאר הנבראים, "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (תהלים צב, ו), "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהלים קד, כד), ומתוך התבוננות והתפעלות שכל העולם משבח את ה', ורואים את הגדולה האלוקית בבריאה, מתוך כך הוא עומד להתפלל, יוצא שהוא מקשר את כל הנבראים כולם עם ריבונו של עולם, כי הוא חושב על זה שכל הנבראים כולם הם בריותיו של הקב"ה ובזה הוא ניגש לתפילה. התפילה מורידה שפע לכל הנבראים כיוון שהאדם מקושר לכל המציאות. וכאשר אדם שקוע בהתבוננות זו ומחפש בכל דבר מה דבר ה' המדבר דרך ברייה זו וכיצד זה קשור אליו, הוא מבין שכל מה שיש בעולם זה גילוי של ריבונו של עולם, והוא לא יכול להיות מוטרד ומופרע בתפילה כיוון שאין נושא אחר שמעסיק אותו חוץ מהאמונה בקב"ה יתברך. זה מה שאומר הפסוק: "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" (בראשית ו, כא), המאכל הוא מקיים את המציאות, ועל ידי קישור הכול אליו יתברך נמשך שפע להם לאוכלה.
מוסיף "אור המאיר": חכמים אמרו על הפסוק: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג), שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה (ברכות ו, ב). הפירוש הפשוט של הפסוק הוא: שהעולם לא נברא אלא כדי לירוא את ה', אך מזה שחז"ל פרשו "לצוות לזה" מדייק "אור המאיר" שכל מה שאדם רואה בעולם מצווה אותך. אתה רואה את פלאי הבריאה, את החכמה האלוקית של הקב"ה, זה מצווה אותך על יראת ה'. כל הבריאה היא 'שיעור כללי' ליראת ה' יתברך. וזה פירוש הפסוק: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו, כא-כב). רש"י מפרש: זה בנין התיבה. שכל מה שעשה נח זה מתוך מה שציווה אלוקים במציאות, שהכול נברא לצוות לזה ומתוך זה נח בונה את התיבה, שפרושה תפילה. מתוך התבוננות בכל המציאות כולה הוא בנה את התיבה - הצד המחשבתי של התפילה. ואחר כך נאמר: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'" ( שם ז, ה) ופרש רש"י: "ויעש נח - זה ביאתו לתיבה" - מתוך המחשבה הוא נכנס לתיבה - לתפילה.
פירוש זה הוא דרוש חסידי אך הרעיון חשוב. עבודת התפילה צריכה להיות שהאדם יתחבר לכל המציאות ויתפלל לקב"ה כחלק מכל המציאות. עבודה זו היא עבודה גדולה. האדם לא מתפלל בגישה פרטית אישית, מי אתה שעומד לפני ריבונו של עולם ומתפלל? אך כשאדם מרגיש חלק מהבריאה כולה וחלק מהבריאה פונה לקב"ה, בעצם כל הבריאה פונה לקב"ה דרכו. ואז יש שפע גדול לכל העולם ושפע זה מגיע דרכו, כיוון שהוא זה שפונה.
על מה נגזר דינם למבול?
בסוף פרשת בראשית כתוב: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (בראשית ו, א-ב) מסביר המדרש: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו"- אלו נשי אנשים. "מכל אשר בחרו" - זה זכר ובהמה" (בראשית רבה כו, ה) והמדרש מסיים שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על זה שרצו שהמעשים האלו יהיו חוקיים בכתובה וקידושין. הכל מופקר, ועשו לזה היתר רשמי בחוקי המדינה, זוגיות היא לא רק איש ואשה אלא גם איש ובהמה, איש ואיש, אישה ואישה. אם היו מכירים שזה אמנם חטא ואיסור אבל הם לא מתגברים על יצרם, לא היה נחתם גזר דינם למבול, אך להפוך זאת לסדר החיים הרשמי כסדום - זה מביא את המבול.
כוחה של אחדות
"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א). הזוהר מבאר ש"שפה אחת" המדוברת כאן היא שפת הקודש, ו"דברים אחדים" הכוונה שהייתה כאן אחדות גדולה. ועל זה אומר הפסוק: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (שם, ה- ו). אם הם מדברים בלשון הקדש – שפה עם עוצמה, שמבינים אותה מלאכי השרת, היו להם שני כוחות בידם, גם שפת הקודש וגם אחדות. ומאחדות היא כוח עצום שה' נתן בעולם שעל ידי האחדות ניתן לעשות דברים עצומים. והם רצו למרוד בריבונו של עולם והפתרון היה להפיץ אותם ולפזרם כדי שלא יהיו מאוחדים.
לדור זה היו כוחות רוחניים גדולים "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה" (שם, ב) מסביר הזוהר שהבקעה היא גילוי סודות עמוקים וחשבו שבאמצעותם הם יוכלו למרוד בריבונו של עולם.
על ענין האחדות מדבר המהר"ל בנצח ישראל (כה):
אמרו בספרי: (במדבר ו, כה) רבי אלעזר הקפר אומר: גדול השלום שאפילו עובדין עבודה זרה, אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם, שנאמר: "חבור אפרים עצבים הנח לו" (ר' הושע ד, יז). אבל משנחלקו מה נאמר - "חלק לבם עתה יאשמו הוא יערוף מזבחותם ישדד מצבותם" (הושע י, ב). הא לך גדול השלום ושנאוי המחלוקת, עד כאן בספרי. ואתה בן אדם, פקח עיניך והבן הדברים האלו מאוד, על הלשון הזה אשר אמרו 'אין השטן נוגע בהם'. כי השטן, אשר יש לו כוח על ההעדר וההפסד, אין נוגע בהם. וזה מפני כי השלום הוא מסולק מן ההעדר, מצד השלימות אשר בו. לכך כאשר יש כאן אומה שלימה בלתי מחולקת, אין השטן נוגע בהם ושולט עליהם, לסבת השלימות אשר בהם.
כלומר כאשר יש אחדות, הכל מאוחד ואין השטן יכול לשלוט בהם. וזה ענינם של ישראל שבטבעם יש בהם סגולה של "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (מנחה של שבת). והגלות ענינה הוא הריסת האומה וזה על ידי הפיזור. הפיזור הוא לא רק פיזי אלא גם רוחני, פיזור בדעות - שיש מחלוקות. המהר"ל מסביר שהגלות כל כך קשה ולכן אנו מחויבים להשאר מאוחדים כדי להישמר מכל הצרות של הגלות. ממשיך המהר"ל שם:
וכבר נשאלנו על זה מן האומות, באמרם כי אתם אומרים כי ישראל הם האומה הטובה, ואם כן איך משתוקקין אל הרע תמיד. ולא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו, והתורה אמרה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". ואולי אתם מפרשים, אשר הוא כמוך במעלה ובמדריגה - תאהב אותו. וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר, עד כאן שאלה שלו. ושאלה זאת היא שאלה קדומה מן האומות על ישראל. ובאמת דבר זה הוא גנאי נגד האומות, כאשר תראה בכל האומות שאין מדה זאת נמצא ביניהם.
וזאת תשובתנו על דבר זה; מה שאין האומה הזאת באהבה האחד עם אחיו, הוא עצם הגלות.
בגלות יש שלושה חסרונות: אחד - זה הפרוד, השני - היציאה מהארץ, השלישי - עול הגויים. עונש הגלות אינו רק שלא נהיה במקום אחד אלא גם שלא נהיה מאוחדים בנפש.
השיב על זה (אותו גוי): הדברים האלו בודאי ראויים והגונים לקבלם, אם לא היה נראה דבר זה בשורש מחצב שלכם. כי כאשר היו בני יעקב שנים עשר, היו מקנאים בצעיר אחיהם, כדכתיב: "ויקנאו בו אחיו" (בראשית לז, יא). וגם אחר כך היה קורח ועדתו מקנאים על כהונת אהרן (במדבר טז, יא). ולכך ראוי לומר שדבר זה הוא סגולה בכם, אבל היא סגולה לרעה.
השבתי: כן הוא שהוא סגולה בישראל, והשטן הוא מגרה ביותר להרוס בית בנוי ממה שיהרוס בית מהורס. וכמו שתמצא שהיה השטן מגרה בישראל עד שהיו רודפים אחר העבודה זרה. וכל זה מפני שהשם יתברך אחד, הוא אלקים להם, והם אומה יחידה.
עם ישראל בטבעו מאוחד וכיוון שיש בהם טבע זה, השטן מנסה אותם וגורם להם מחלוקות. וכן אתה מוצא בעבודה זרה שישראל בטבעם הם עובדי ה' וקשורים לריבונו של עולם שהם עם אלוקי, והשטן מתגרה בדבר הכי עיקרי ומרכזי אצלם.
השיב: כי תשובה זאת היא מערכה על הדרוש, כי כל זה אני אומר מה שהיו ישראל עובדים עבודה זרה הוא עוד יותר רע, ואיך אתה בא לתקן הרע ביותר רע.
אני אמרתי שהם בעלי מחלוקת ואתה אומר שהם גם עובדי עבודה זרה, אתה בא לישב רע אחד ברע שני - זו תלונת הגוי. עונה המהר"ל: תכונת המחלוקת היא גרועה מאד וכמובן שגם עבודה זרה. אך תכונה זו נובעת ממעלה, עם ישראל הוא עם עִם כוחות גדולים, שאיפות גדולות ומזה יכולות להתפתח חסרונות, ואז החסרונות גדולים. כאשר רואים אחר שמצליח מקנאים בו. קנאה זו יכולה להיות קנאה בריאה - הוא רואה שהאחר מתאמץ ומצליח ואומר כמו שהוא מצליח גם אני יכול להתאמץ ולהגיע לתוצאות כאלו, זה מזרז אותו, לא כדי להיות יותר ממנו. יש בתופעת התחרות צד חיובי שענינו להוציא את הכוחות מהכוח אל הפועל. אבל מזה יכל להתפתח צד שלילי של קנאה לא בריאה שעניינה להיות יותר מוצלח מהשני ולהתכבד בקלון חברו. כמובן שדבר זה שלילי ואין לתת לו שום הצדקה אך מקורו בגדולת ישראל. אבל שלא תהיה מעלה הזו גורמת להפסד יותר ממעלה. שאם מעלה זו גורמת לקנאה ותחרות, הנזק יכול להיות יותר מהתועלת.
ובאמת אי אפשר לומר שהמחלוקת השלילית היא דבר טוב. אך עם ישראל הוא עם שכוחותיו גדולים והטבע הפנימי של האחדות שבהם הוא סגולי. ושתי מעלות אלו שיש בישראל הן קשורות זו בזו. עם ישראל הוא עם ה', וה' אחד, לכן גם עם ישראל הם גם מאמינים יותר וגם מאוחדים יותר סביב אותו קישור בריבונו של עולם שהוא אחד. ובנקודה זו שהיא מיוחדת בה השטן מתגרה, וצריך להתגבר עליו.
מהי אחדות?
הזוהר אומר בסוף הפרשה שאלו שיזמו דברים שלילים בגלל לשון הקודש והאחדות שבתוכם יכלו להצליח במעשיהם, על אחת כמה וכמה שאם עם ישראל ותלמידי החכמים יהיו מאוחדים, כמה הם יוכלו לפעול בעולם. ואין זמן יותר מתאים לכך שעם ישראל יתאחד ויתגבר על כל המחלקות. אחדות אין הכוונה טשטוש החסרונות ונתינת לגיטימציה. ענינה של האחדות הוא למצוא שיש עומקים שורשיים שאנו משותפים בהם. כל מי שקורא עצמו בשם ישראל ולא רוצה לעזוב את עם ישראל - הוא מייצג את עניינה של האומה, ועם ישראל הוא עם ה', אז הנקודה הסגולית שלו קיימת והיא משותפת לכולם. עם ישראל הוא עם ה', עם התורה, הוא עם הקשור בארץ ישראל.
יש אנשים שיש בהם חסרונות גדולים במידות, ואפילו בין שומרי התורה יש אנשים שמדותיהם מקולקלות. ר' פנחס מקוריץ אומר על המשנה באבות (ה, ט): "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו". מדוע לא כתבו שתלמידי אברהם אבינו קיימו תורה ומצוות - והוא עונה שיש שומרי תורה ומצוות אך אין מידותיהם טובות. יכולים להיות שומרי תורה ומצוות קנאים, גאוותנים, אוהבי ממון. יש אנשים מישראל שאינם שומרי תורה ויש אנשים שצריכים תיקון במידות. כל אחד יש לו מה לתקן אך יש דבר יסודי פנימי שנמצא אצל כולם, אף שהוא לא יצא מהכוח אל הפועל, והוא יכול לצאת בצורה נפלאה מאוד. עם ישראל צריך להיות מאוחד בצד הפנימי הזה, ותוך כדי זה להשמיע ביקורת מתקנת אם אפשר, ואם לא ניתן להשמיע ביקורת יש להסתיג מהדברים הלא טובים - אך יש הרבה משותף.
המהר"ל מביא ראיה לזה שעם ישראל מאוחד - כשיש צרה כולם מתאחדים, וזה דבר מיוחד בישראל. וראינו זאת ב'צוק איתן' וכאשר נתפסו שלושת הנערים ולא ידענו מה גורלם. כולם התאחדו והתפללו, אף אלו שלא יודעים להתפלל. זאת אומרת שבשורש האחדות קיימת והיא אינה יוצאת לפועל בגלל מעשה שטן.
תפקידנו לקדם אחדות
אנו בני התורה צריכים לעבוד על האחדות. בתחילה בתוכנו, במעגל הפנימי לאהוב אחד את השני, לסייע בין בגשמיות בין ברוחניות, ואז לאהוב גם את המעגל היותר רחב של כל העוסקים בתורה בדרכנו. אחר כך לאהוב בני התורה בכלל. אחר כך את אוהבי ארץ ישראל והמסורתיים ובסוף את המעגל היותר גדול של כל הנקרא בשם ישראל. דבר זה צריך להיות בפועל, כאשר אנו פונים לריבונו של עולם אנו פונים בשם כל ישראל ואנו מלמדים זכות על כל ישראל, יש אנוסים, שוגגים, תינוקות שנשבו. כאשר אנו פוגשים אנשים אלו, אם יש סיכוי שהם ישמעו, חובתנו להוכיח אותם. אנו גוף אחד שיש בו אברים, ויש בו אברים פחות בריאים. אם אנו נגשים כך לתורה, התורה מקבלת משמעות גדולה. ובמדרש:
"ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע" (יהושע ט, ב), אמר רבי איבו בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: בשלשה מקומות היו חולקים באי עולם על הקב"ה; אחד בדור הפלגה, שנאמר: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, א), דברי חרופין היו משיחין אחר הקב"ה. ואחד בימי גוג ומגוג, שנאמר: "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו" (תהילים ב, ב). ואחד בימי יהושע, שנאמר: "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד". מהו "פה אחד", שחלקו על הקב"ה, שנאמר בו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). (ילקוט שמעוני יהושע יט)
בשלושה זמנים התאחדו כל באי עולם לחלוק על הקב"ה. אחד - בדור הפלגה ואז התחיל אברהם אבינו לקרוא בשם ה' ובאה ההתנגדות נגד הקריאה בשם ה' האחד. פעם שניה – כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל. ארץ ישראל היא אחת והיא מאחדת את עם ישראל לקריאה חדשה בשם ה' אחד כפי שאמרנו היום: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ופעם שלישית – בזמן גוג ומגוג, עם ישראל חוזר לארצו וקורא בשם ה' קריאה שלא היתה מעולם. ואז מתפרץ כל העולם כולו כנגד מהלך זה. המציאות שאנו נמצאים בה היא מציאות מיוחדת, המלחמות שסביבנו ונגדנו הם מלחמות דתיות. "קול התור" מדבר על זה הרבה על האפשרות שעשיו וישמעאל יתאחדו יחד כדי ללחום נגד ישראל.
יש מדרשים שמסבירים שמלחמה גדולה זו היא מתוך שהקב"ה רוצה להקל על עם ישראל. ומשלו זאת לאדם שנגזר עליו בראש השנה שיענש עונש קשה והוא חזר בתשובה ונהיה אדם אחר, אך כבר נגזר עליו שתפול עליו אבן גדולה. הקב"ה מפורר את האבן הגדולה וזורק עליו כל פעם חלקיק, שבריר, זה כואב אך זו לא מכה נוראה. יכול להיות שגם מלחמת גוג ומגוג ולא תהיה במכה אחת חזקה. ונראה שאנו נמצאים בתוכם של חלק מהמכות הקטנות.
התופעה של דאע"ש היא תופעה שלא הייתה. תוך שנתיים קם גוף כזה גדול וחזק. דבר זה צריך לעורר אותנו להתבונן, להעצים את כוחנו ולדעת שאנו בתקופה מאוד מיוחדת ושלימוד התורה וקיום המצוות משמעותיים כפל כפליים. האחדות בישראל חשובה מאוד וזה עניינה של תקופה זו, וכל אדם ישתדל להוציא כמה שיותר כוחות כדי להיות שותף במהלך גדול זה. אנו יודעים שהכול ריבונו של עולם עושה, וככול שהיו יותר זכויות ננצל מהצרו. תורה וגמילות חסדים הם הדרך להינצל מחבלי משיח (סנהדרין צח.). בעז"ה שיהיה לנו זמן טוב של עליה בקודש בשמחה ואהבה.



עוד בנושא נח
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il