ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרמב"ם וספיחי מוצאי שביעית ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה התבואה המשגעת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

חשוון תשע"ו

הרמב"ם וספיחי מוצאי שביעית


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

פסיקת הרמב"ם בדין הספיחים שצמחו בשנת השמיטה ויצאו לשנה השמינית - מעוררת קשיים רבים. הרמב"ם מזכיר כמה מועדים להיתר הספיחים במוצאי שנת השמיטה. בפרק ד מהלכות שביעית הוא כותב (ה-ו 1 ):
"ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה. ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית? מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך הן מותרין..."

מייד בסמוך הוא כותב (ז-ח 2 ):
"בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית, עָשָׁה הַבָּכִיר - הֻתַּר הָאָפִיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. מאימתי מותר אדם ליקח לוּף במוצאי שביעית משירבה החדש."

הרמב"ם הזכיר מועד מוגדר רק ביחס לשני מיני ירק:
א. המועד של הלוּף: משירבה החדש. כלומר, רק כאשר רוב הלוּף הוא מגידול השנה השמינית.
ב. המועד של ה"בצלים" "וכן שאר הפירות": משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית, עָשָׁה הַבָּכִיר - הֻתַּר הָאָפִיל. כלומר, צריך להמתין שהבצל שיזרע במוצאי השמיטה - יבכיר (ימהר ויבשיל), ואז יהיו מותרים גם הבצלים שנזרעו בשנת השמיטה והם אפילים ומאחרים. וכן הדין ב"שאר הפירות".

אך הרמב"ם הזכיר שני מועדים נוספים:
ג. "מחנוכה ואילך".
ד. "מייד".
אלו ספיחים מותרים מחנוכה? ואלו מותרים מייד?
ואלו ספיחים מוגדרים כ"שאר הפירות" ודומים לבצלים ומותרים "משיעשו כיוצא בהן"?
כדי לבאר את כוונת הרמב"ם צריך להעמיק בשרשי היתר הירק "מייד".

ההיתר וסיבתו
היתר הירק "מיד במוצאי השביעית" מוזכר במשנה (שביעית ו, ד) כהיתר של רבי יהודה הנשיא:
"מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו, עָשָׁה הַבָּכִיר - הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי (יהודה הנשיא) התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד:"

ההיתר של רַבִּי עורר התנגדות, וכן מובא בירושלמי (דמאי פ"ב ה"א), וזו לשונו בתוספת ביאור:
"...רַבִּי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית (מיד), והיו הכל מליזין עליו. אמר להן בואו ונדיין, כתיב (על חזקיה המלך) 'וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת [אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ]'. וכי לא עמד צדיק ממשה ועד חזקיהו להעבירו? אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה הוא להתעטר בה, ואנן העטרה הזאת הניח הקב"ה לנו להתעטר בה."

לשיטת רבי, ראוי היה שגדולי ישראל שקדמו לו יבטלו את איסור הירק במוצאי השביעית. אלא שמהשמים זיכו אותו להתיר זאת הלכה למעשה. נראה שרבי הסתייע לפסיקתו מדיוק בדברי כמה מהתַּנָּאִים שקדמו לו, אך בתלמוד מרומז באופנים שונים שרבי טעה בכך.

רבי חייא - רופא השיניים של רבי יהודה הנשיא

כאשר רבי פסק את היתר הירק מיד במוצאי השמיטה הוא הסתמך גם על מסורת קדומה בשם רבי יוחנן בן נורי שהיה גר בבית שערים. רבי יוחנן בן נורי צידד בהשקפת העולם של ר' עקיבא שראתה באנשים שיוצאים לקציר התבואה בין פסח לעצרת – אנשים משוגעים. השקפת עולם זו התבארה לעיל במאמר "רבי נחמן מברסלב והחריש בערב השביעית". והשקפת רבי יוחנן בן נורי מרומזת במשנה בעדויות (ב, י). רבי עקיבא אומר שם "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש", ואלו רבי יוחנן בן נורי אומר שעיקר הדין הוא "מן הפסח ועד העצרת". ובכך הוא מרמז לאנשים ה"משוגעים" ששמחים ביציאתם לקציר התבואה - בין פסח לעצרת.

לפי מסורת אנשי צפורי, רבי יוחנן בן נורי שהחמיר בספיחים – התיר את ספיחי הירק במוצאי השביעית. רבי הסתמך על המסורת הזו - והתיר את כל ספיחי הירק במוצאי השביעית הלכה למעשה. אמנם בתוספתא מובא מעשה, שמגלה שמדובר בטעות. רבי יוחנן בן נורי התיר במוצאי השביעית - רק ירקות שגודלו לשם אכילת העלים שלהם בלא אבחנה בין החלקים השונים של הצמח. צורת גידול זו שונה מגידול ירקות לשם ה"זרע" או ה"פרי", והיא נקראת "ירק". אכילה בצורה הזו דומה לאכילת הבהמות – והיא מרפאת את האמונה בבורא העולם. לשיטתו, במוצאי השביעית - יש להעדיף את הברכה שתגיע מאכילת מה שגודל לשם "ירק" – מאשר המשך איסור אכילתו.

בתוספתא מסופר, שאנשי צפורי אמרו לפועלים שבאו מבית שערים – שבמוצאי השביעית פוקע איסור הספיחים גם לפי ר' יוחנן בן נורי, ושהוא מתיר גם ספיחי בצלים שגודלו לשם הבצלים שלהם. אך כשהפועלים חזרו לרבי יוחנן בן נורי, הוא אמר להם שאנשי צפורי הטעו אותם; והוא אוסר זאת, והוא מתיר רק בצלים שגודלו לשם אכילת עליהם; למטרה שנקראת לשם "ירק". אך בצלים שגודלו לשם הפירות ("בצלים") שלהם שלהם מותרים "רק משיעשו כיוצא בהם".

הירושלמי מספר על הלוויה פלאית של רבי יהודה הנשיא מצפורי לבית שערים, שהיא נגד מסורת הדורות שרבי יהודה הנשיא נקבר בצפורי; והירושלמי משלב בהלוויה הלכה מהלכות פועלים. במאמר "הלוויה הפלאית של רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים". התבאר שהירושלמי מרמז בכך, שרבי יהודה הנשיא טעה בפסיקתו, ולפי השקפת עולמו של ר' יוחנן בן נורי מבית שערים - הוא נחשב כביכול ל"מת".

בירושלמי (כלאים ט, ג) מסופר שלרבי יהודה הנשיא היתה "שן כואבת", ורבי חייא ריפא אותה לאחר שלוש עשרה שנים. הירושלמי מרמז, שרבי חייא שנה בפני רבי את התוספתא על "היתר הבצלים המוטעה" – ורבי הבין שהוא טעה כאשר הוא התיר את כל סוגי הירק מייד במוצאי השמיטה. השן הכואבת הזו – היא המשנה בשביעית (ו, ד) שלפי פשטותה רבי התיר בה את כל ספיחי הירק מייד במוצאי השביעית ובכלל זה גם ירקות שגודלו לשם החלק של "פירות האדמה" שבהם.

פסיקת הרמב"ם ביחס לספיחי "פירות האדמה"
הרמב"ם קיבל את רמזי האגדות השונות, והוא הכריע שרבי יהודה הנשיא חזר בו מההיתר הכללי של סוגי הירקות במוצאי השמיטה. לפיכך הוא קבע שבצלים "וכן שאר הפירות" מותרים רק "משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית". כוונת הרמב"ם היא ל"פירות האדמה", שהרי "פירות העץ" לא נאסרו באיסור ספיחים.
הרמב"ם מגלה בכך שגם ה"צנונות" שהם "פירות (האדמה)" מותרים רק משיעשה כיוצא בו. בירושלמי (פאה פ"ז ה"ג) מסופר שמייד במוצאי השביעית הביאו בפני רבי - שני צנונות ענקיים שרכבו על גמל - ולכן הוא התיר את כל ספיחי הירק מייד במוצאי השביעית. במאמר "הצנונות שרכבו על גמל ".התבאר ש"רכיבה על גמל" מסמלת את השקר; והירושלמי מרמז במעשה הזה, שהיתר ה"צנון" ושאר "פירות האדמה" שדומים לו – הוא "היתר שקרי".

כאשר הרמב"ם מדבר על "פירות" שאסורים עד שיעשו כיוצא בהם - הוא מתכוון גם לירקות שגודלו לשם ה"זרע" שלהם, שגם הוא נחשב ה"פרי" שלהם. כך מבואר בהמשך דבריו (הלכות שמיטה ויובל ד, יד-טו):
"פול המצרי ... עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו ל זֶרַע - בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים; ואם זרעו ל יֶרֶק - הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר ...".

הרמב"ם מבאר שיתכן מצב שאסור לקנות פול המצרי שנזרע בשמיטה מעובר עבירה מסוים, ומותר לקנותו מעובר עבירה אחר. אם עובר העבירה זרע את הפול המצרי בשמיטה לצורך הזֶרַע שלו הוא אסור כשאר הספיחים, ובנידון זה כ"שאר פירות (האדמה)" - "עד שיעשה כיוצא בו". אולם אם הוא זרע את הפול המצרי בשמיטה כדי לאכול את עליו (ליֶרֶק), מותר לאכול במוצאי השביעית אל כל חלקי הפול המצרי - גם את עליו וגם את זרעו - הואיל ונלקט בשמינית.

היתר הירק של הרמב"ם הוא ההיתר של רבי יוחנן בן נורי בתוספתא. רק ירקות שגודלו לשם אכילת עליהם, ללא הבחנה בין החלקים השונים שלהם מותרת מייד במוצאי השביעית. באופן הנפוץ מדובר ב"ירקות עלים" כגון: חסה, כרוב וכדו'.

פסיקת הרמב"ם ביחס לספיחי התבואה
כזכור, הרמב"ם הביא בראשית דבריו מועד נוסף: "ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית? מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך הן מותרין...".
המועד הזה מוזכר בירושלמי יחד עם התלבטות תמוהה - האם יש לחזור ולאסור את הספיחים משתגיע העצרת. במאמר "רבי נחמן מברסלב וספיחי מוצאי השביעית ".התבאר שהירושלמי מרמז למסורת על איסור ספיחים עתיק - עוד מימי הבל ואדם הראשון. איסור ספיחים זה היה על "תלישה", והוא תוקן עד סוף "תקופת החריש" (תשרי חשוון וכסלו) שמסתיימת בחנוכה. איסור זה מתייחס דווקא לספיחי התבואה, מהטעם שאכילת התבואה "שיגעה" את בני האדם, והם החלו לבטוח במעשה ידיהם ולא בבורא העולם.
הרמב"ם מרמז להבנה הזו בשני אופנים. בתחילת פרק ד' בהלכה א' הוא מקדים שסתם "ספיח" שמוזכר בתורה מתייחס במיוחד לספיחי תבואה שגדלה מעצמה. שאותם אסרה התורה לקצור בדרך הרגילה הנהוגה בכל השנים. ובהלכה ב' הוא מגלה שחז"ל כוללים בלשון "כל הספיחים" גם ירקות. לפיכך, ייתכן שכמה מדברי חז"ל יתייחסו ל"ספיחים" שמוזכרים בתורה שהם "ספיחי תבואה", ויתכן שכמה מדברי חז"ל יתייחסו ל"ספיחים" של דבריהם, שהם כל מה שתוציא הארץ בשנת השמיטה.

לאחר מכן, כאשר הוא מזכיר בהלכה ו' את המועד של "עד החנוכה" הוא מצמיד אותו ל"איסור התלישה"; והוא מרמז לתקנה הקדומה מימי הבל, שאסרה את תלישת ספיחי התבואה עד החנוכה. הרמב"ם רמז בכך, שהוא מתייחס כעת לספיחים של התורה שהם ספיחי התבואה 3 .

סיכום הזמנים השונים
לפי מה שהתבאר במאמר, פסיקת הרמב"ם בספיחים שיצאו למוצאי השביעית נובעת מהעיון באגדות שונות של חז"ל, שהובאו במאמרים הקודמים. והמועדים השונים מתייחסים לגידולים שונים.
ספיחים שהוזכרו בתורה - והם ספיחי התבואה – אסורים עד החנוכה (סוף "תקופת החריש"); ולאחר מכן הם מותרים בתלישה ואכילה.
בצלים, וגידולים נוספים שמגדלים אותם לשם הפרי או הזרע שלהם; כמו צנון וקטניות, ופול המצרי שגודל לשם הזרע שלו – מותרים משיעשו כיוצא בהם. כלומר, מהמועד הזה ואילך - הם עצמם מותרים בתלישה ואכילה.
גידולים שמגדלים אותם לשם אכילת העלים וללא הבחנה בין החלקים השונים של צמח – מותרים מייד במוצאי השביעית. בכלל זה: חסה, כרוב, וכדומה. כמו כן פול המצרי שגודל לשם "ירק" – אף הוא מותר מייד במוצאי השביעית. זו כוונת הרמב"ם באומרו: "ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד".
לוף מותר לקנות רק "משירבה החדש", וזאת מהחשש שמא מדובר בלוף שנעקר בשמיטה עצמה.




^ 1.בדפוס אלו שתי הלכות נפרדו, אך בכתבי היד זו הלכה אחת.
^ 2.גם אלו שתי הלכות נפרדו בדפוס, אך בכתבי היד זו הלכה אחת.
^ 3.הרמב"ם הזכיר את איסור התלישה מסיבה נוספת. בספיחי התבואה שגידולם נגמר לפני חג הסוכות - יש קדושת שביעית. לפיכך, כשמגיע החנוכה פקעו מהם תקנות חז"ל שאסרו אותם, ולכן מותר לתלוש אותם ולאכול אותם. אך בגלל קדושת שביעית אסור לקצור אותם באופן הרגיל – מדין תורה. הרמב"ם מרמז, שהיתר הספיחים מתייחס לביטול תקנות איסור התלישה והאכילה - אך לא לאיסור הקצירה הרגילה שהוא מהתורה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il