ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תפילתו של אברהם ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (51 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (51 ד')

י"ט חשוון תשע"ו

תפילתו של אברהם

שיחת מוצ"ש פרשת וירא



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

תיקון על ידי אברהם
קראנו השבת את פרשת וירא. הזוהר בפרשתנו אומר:
רבי חייא פתח: "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב, יב). כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ונתן בארץ את כל הכח הראוי לה, אך עדין לא הוציאה פרות עד שנברא האדם, וכיוון שנברא האדם הכל נראה בעולם, והארץ גילתה פרותיה וכוחותיה. וכן השמים לא נתנו כח לארץ עד שבא האדם ככתוב: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה). וכיין שנברא האדם מיד "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" וכל הכוחות שנסתתרו נתגלו. "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" - שהגיע העת לזמר לקב"ה. "וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" קולו של הקב"ה שנמצא רק כאשר נברא האדם. כיוון שחטא האדם הכל נסתלק מן העולם והארץ נתקללה שנאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (שם ג, יז) ונאמר: "כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ" (שם ד, יב). בא נח ותיקן כלים לעבודת האדמה ואחר כך "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (שם ט, כא) ונסתלקו כוחות הארץ כמקודם וכך היה עד שבא אברהם אבינו. (זוהר וירא צז.)
הזוהר סוקר את אלפיים שנות התוהו שמקופלות בפרשיות בראשית ונח. אלפיים שנים אלו הם שליש מימות העולם, כפי שחז"ל אמרו, ששנות העולם הזה הם ששת אלפים שנה (סנהדרין צז.). המגמה היתה שאדם הראשון, שהוא הבריאה השלמה שהקב"ה יצר, יעבוד את ריבונו של עולם ולא ייפול בחטא ואז יהיה עולם אידאלי שלא יהיה צריך לתקן את עצמו. אבל חטא האדם ונוצר שבר גדול במציאות, המציאות ירדה מטה מטה וכעת צריך לתקן קלקולים אלו. בא נח שהיה צדיק ועשה תיקונים אך לא שלמים. ואחר כך הוא עצמו נכשל ביין וכך הדורות הבאים אחריו. עד שבא אברהם אבינו והעולם התחיל להיתקן מחטאו של אדם הראשון.
בשביל אברהם אבינו נברא העולם, כדברי חז"ל: "בהבראם- באברהם, בזכותו של אברהם" (בראשית רבה יב, ט). אברהם היה שונה מנח. על נח נאמר: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט). הזוהר מדבר בשבחו של נח שהיה צדיק יסוד עולם, שכל העולם שבא אחריו הוא ממנו. בתחילה היו בני אדם הראשון ואחר כך נשאר רק נח וכולם בני נח. זאת אומרת שהייתה בו צדיקות, אך בשעה שאמר הקב"ה לנח שיהיה מבול, נח לא מתפלל על הדור, נח הוא צדיק תמים ואם הקב"ה אומר שצריך להביא מבול על העולם אין להתווכח על כך. יש לקבל את גזרותיו של הקב"ה. והנה בא אברהם אבינו ונוהג אחרת. הקב"ה אומר לו שהגיע העת להפוך את סדום ועמורה ואברהם עומד ומתפלל לפני ריבונו של עולם, שה' לא יעשה את מה שהוא תכנן לעשות. זו מדרגה חדשה, מדרגה של חסידות, לפנים משורת הדין. מידתו של אברהם היא חסד, אברהם בא להפוך את מדת הדין לרחמים, אברהם אומר: אם הקב"ה סיפר לי סיפור זה, כנראה שהקב"ה מתיר לי להתיחס אליו, והוא בא ומבקש מהקב"ה לא להפוך את סדום. בקשה זו מגיעה כאשר אברהם נמצא במדרגה גבוהה מאוד, הוא נתנסה בכמה וכמה ניסיונות והוא כבר נימול.
פרשתנו פותחת בפסוק: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א). הזוהר מעיר שלא נאמר בפסוק זה למי נראה ה', מי זה "הוא"? ועונה שכיוון שאברהם נימול אז ה' נגלה אל המהות הפנימית שלו, יש כאן השגה עליונה, "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" - נפתח כאון פתח רוחני.
המהר"ל (דרך חיים ה, ב) אומר שאדם ונח היו במדרגת צלם ודמות, ואלו מדרגות גבוהות, ולכן חיו שנים ארוכות. אך הם לא הצליחו להוריד את הגובה הרוחני שלהם לחיי המעשה, והיה נתק בין הנשמה הגדולה שבתוכם לבין היישום בפועל. אברהם אבינו חיבר שמים וארץ, הוא לקח את הגדולה האלוקית הפנימית ויישם אותה בחיים בפועל. לכן ה' נותן לו את מצוות מילה שהיא מבטאת שגם הגוף מתקדש, כח החיים שיש באדם מקודש ולא רק הרוח והמחשבות. וכאשר אברהם אבינו מגיע למדרגה זו, הקב"ה נראה אליו. ומתוך מדרגה זו אברהם בא ללמד זכות על אנשי סדום.
אברהם אוהב להצדיק את הבריות

המדרש מתאר את המשא ומתן של אברהם עם ריבונו של עולם:
אמר רבי אדא: נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם! מה את מערים על השבועה? מבול של מים אין אתה מביא, מבול של אש את מביא, אם כן לא יצאת ידי שבועה! אמר רבי לוי: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש לית עולם, את תפיס חבלא בתרין ראשין, בעי עלמא ובעי דינא, (אתה תופס את העולם בשני הקצוות, רוצה עולם ורוצה דין), אם לית את מוותר ציבחר, לית עלמא יכיל קאים (אם אתה לא מוותר אין העולם יכול לעמוד). אמר לו הקב"ה: אברהם "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהלים מה, ח), אהבת לצדק את בריותי, ותשנא רשע, מאנת לחייבן. "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (שם). מהו מחבריך? מנח ועד אצלך י' דורות ומכלם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך, "ויאמר ה' אל אברם לך לך". (בראשית רבה מט, ט)
היה ניתן לפרש את הפסוק לגמרי אחרת. היה אפשר לפרש את אברהם כאוהב צדק ושונא רשע, לכן אתה שונא את אנשי סדום הרשעים, כיוון שאתה אוהב צדק ושם אין צדק. בא המדרש ומסביר את הפסוק "אהבת צדק" - אהבת לצדק את בריותי "ותשנא רשע", מאנת לחייבן. והקב"ה אוהב זאת, כיוון שאהבת לצדק את בריותי - בריותיו של הקב"ה, שהרי הקב"ה ברא בריות אלו. אברהם יודע להפוך את מידת הדין לרחמים, מידת הדין ישרה ומדת החסד היא לפנים משורת הדין.
אברהם מקיים מצוות בשם כל ישראל
ה"קדושת לוי" כותב על הפסוק: "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה... כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יז- יט). אברהם היה עובד את ה' בכל לבו באהבה גדולה לה', וכל מה שעשה היה בעיניו לא מספיק, כיוון שהקב"ה כל כך מטיב עמו וצריך לעובדו יותר. לכן הוסיף אברהם כוונה נוספת בעבודת ה', לעשות את כל מעשיו בשם כל ישראל - בשם כל התולדות העומדים לצאת ממנו שהם בפוטנציאל גנוזים בתוכו, ועשה כך כדי שכל הדורות יוכלו לקיים את המצוות, שהרי בכוח כבר קיימו אותם על ידי אברהם שהוא שורשם, והוא התחיל, וכך יהיה להם יותר קל שלא צריכים לפרוץ דרך חדשה. ובזה יש ליישב פירוש מה שאמרו חז"ל 'חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב' (תנא דבי אליהו רבה כה), שאין הפירוש שאדם יגיד מתי אהיה גדול כאברהם עם כל הכוחות שהיו לו, אלא מתי אני אתחבר למקור שלי שנמצא באברהם, שאני תולדה רוחנית מנשמתו של אברהם ומעשי יהיו מחוברים עד למקור העליון. אדם שעושה מצווה צריך לכוון את הכוונות האלו.
יש אומרים לפני קיום המצוות 'לשם יחוד' ואומרים שם שמכוונים לעשות 'בשם כל ישראל' כי כך קיום המצווה הוא בשלמות. כאשר אדם מקיים מצווה הוא לא פרטי, הוא חלק מכללות האומה, וכאשר הוא מתכוון לזה הוא מקבל את המשמעות העמוקה של המצווה, וכעת מתחדש שבשם כל ישראל אלו לא רק ישראל הקיימים היום אלא בשם כל הדורות - כללות האומה הישראלית המופיעה באומה. אני חלק מכללות האומה ומגלה את המגמה שלה ואני מכוון לזה. וכך פירוש הפסוק:
וזה שאמר הכתוב "המכסה אני מאברהם"... כי אני 'ידעתיו', מלשון אהבה (רש"י שם), רצה לומר אני אוהב אותו. והתחיל לספר בשבח ומעלת אברהם בקיום מצותיו, וזה שאמר 'למען' רצה לומר עבור, 'אשר יצוה' רצה לומר לשון צוותא וחבור, אשר יכוין לחבר בעשותו איזה מצוה אינו עושה אותו הוא לבדו, רק 'את בניו ואת ביתו אחריו', רצה לומר שהוא עושה עם כל יוצאי חלציו וזרעו הבאים אחריו. וזהו שאמר 'ושמרו' דרך ה' לשון עבר, רצה לומר שנחשב כאילו שמרו כבר דרך השם, כיון שכבר קיימו כל המצות, וגם עשה דרך לבניו שיהיה להם קל אחר כך לעשות צדקה ומשפט. (קדושת לוי וירא)
הקובע מקום לתפילתו
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה" (בראשית יט, כז). דרשו חז"ל שאברהם התפלל שם, ומכאן למדו "שכל הקובע מקום לתפלתו - אלהי אברהם בעזרו. וכשמת - אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו" (ברכות ו.). יש לשאול: הרי יש הרבה אנשים שיש להם מקום קבוע לתפילה, האם ניתן לומר על כולם שהם ענוים וחסידים? שואלים זאת תלמידי רבנו יונה (שם) ועונים: אף שקביעת מקום זה דבר שולי, שהרי העיקר הכוונה, אם אדם קובע מקום לתפילתו הוא רוצה שהתפילה תהיה מסודרת, זאת אומרת שהוא לוקח את התפילה ברצינות. ובזה שחושב אפילו על הדבר הבלתי חשוב, סימן שהוא מתפלל בכוונה וברצינות.
המהר"ל (נתיב העבודה ד) מעמיק יותר ואומר שאדם הקובע מקום מתיחס אל התפילה כדבר יסודי. קביעות המקום מביעה את הקביעות בתפילה. קביעות של קשר עם ריבונו של עולם. אדם הקובע מקום לתפילתו הוא נקשר בדבקות קבועה לריבונו של עולם. כאשר אדם קובע מקום הוא קובע מקום רוחני, ובזה הוא בטל לריבונו של עולם, וזו מידת חסידות גדולה. ולכן חז"ל אומרים שאויביו נופלים לפניו, כיוון שקביעותו עם ה' לכן הקב"ה עמו.
היחס לתפילה צריך להיות יחס קבוע. אף שאדם עסוק בענינים אחרים במשך היום, כאשר הוא ניגש לתפילה הוא צריך להרגיש שזה הדבר הכי קבוע אצלו, והדברים האחרים הם עראיים. העמידה לפני ה' זה הדבר העיקרי והקבוע אצלו, אף שמבחינת הזמן זה לא נראה כך. לכן אמרו חכמים שכאשר אדם נכנס לבית הכנסת יכנס שני פתחים ודרשו זאת מהפסוק: "לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח, לד). מסביר המהר"ל: אדם צריך קודם לצאת מהחוץ ואחר כך להכנס לפנים. אדם נמצא באוירה של חול, טרדות ותאוות החיים והוא צריך להסיר דעתו מהם, ואחר להיכנס בעוד פתח לקדושת בית הכנסת. עליו להינתק מהמקום של חול ולהיכנס למקום של קודש.
רבי פנחס מקוריץ אומר שכאשר אדם נכנס לבית הכנסת הוא צריך להרגיש כאילו הוא עובר מעבר גבול, ואז בודקים את כל חבילותיו - האם הוא מעביר דברים שאסור להכניס למדינה. כך אדם הנכנס לבית הכנסת צריך לבדוק עצמו האם הוא נכנס רק עם מה שמותר להכניס.
ה'נודע ביהודה' בספרו צל"ח (ברכות שם) מביא הסבר נוסף: כשאדם מתפלל במקום מסוים נוצרת קדושה במקום הזה, כי שם הוא התחבר עם הקב"ה וכאשר הוא מתפלל שם שוב, מתעצמת הקדושה במקום זה. גם אם הוא מרגיש שתפילתו אינה ראויה כשלעצמה, אם הוא מתפלל במקום שיש בו קדושה, לתפילה תהיה משענת ותקבל כוח מצד המקום. לכן הוא קובע מקום כדי שמקום זה יקבל עוד קדושה וכך תפילתו תהיה נשמעת. לכן אדם זה נקרא עניו.
הרב פרנק מסביר: אנשים שאינם ענווים, אם לא נתנו להם עליה במקום הנכון הם מקפידים ועוזבים את בית הכנסת והולכים לבית כנסת אחר. כמו הבדיחה שאומרת ששני יהודים הגרים יחד צריכים שלושה בתי כנסת, אחד כדי להגיד היכן הם לא מתפללים. אבל מי שעניו, הוא לא מקפיד אף שלא כבדו אותו וכך הוא נשאר במקום קביעותו.
קביעות המקום בתפילה היא קביעות רוחנית ולא משהו חיצוני. יש אנשים שעולים לאוטובוס ויושבים במקום קבוע. אין בזה ענין. הקביעות במקום התפילה היא ביטוי לדבקות האדם בריבונו של עולם, ולכן היא יכולה להיות גם לא באותו מקום, העיקר הוא, שכאשר האדם הולך להתפלל הוא נכנס לאטמוספרה מיוחדת, רוחנית, של קרבת ה' ואז התפילה היא שלמה.
השפעת האדם בעולם
"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (בראשית כא, כב). דרכם של גדולי החסידות ללמוד מכל דבר מה הקב"ה אומר, וכך יש להתבונן בדברי אבימלך. 'אור המאיר' מסביר שאמירה זו היא כללית, כל דבר שאדם עושה הוא משפיע למעלה. את הפסוק "ה' צִלְּךָ" (תהלים קכא, ה) מפרש 'נפש החיים' (א,ז): כמו שאדם עושה תנועה, צילו עושה את אותה תנועה, כך כביכול ריבונו של עולם - אם האדם מתנהג באופן טוב ה' מטיב עמו. וזה מה שאומר אבימלך: "אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" כמו שאתה עושה ה' עמך.
אדם צריך לדעת שכל מעשיו משפיעים, לא רק ביחס כלפיו, אלא הוא משפיע על המציאות. אדם המתעלה ברוחניות יש מזה המשכת שפע לעולם, כיוון שהעולם מתעלה על ידו. האדם טוב אז כביכול גם למעלה מתפשט שפע של טוב, אמרו חז"ל שאם אדם סובל השכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי" (משנה סנהדרין ו, ה), אם יש צרות בעולם הקב"ה עמנו בצרותינו, מה שקורה כאן קורה למעלה באופן גדול יותר. לכן אם יש לאדם צרה הוא צריך להתפלל על הצרה שמופיעה למעלה שהיא גדולה מהצרה שמופיעה אצלו. ואם אדם מבין זאת ומתפלל על צמצום האור האלוקי ולא על הגילוי אז מתפתח השפע ובא התיקון. אדם צריך להיות מודע למעשיו. 'נפש החיים' מרחיב את הדיבור על כך (א, א) וזה שורש כל הספר, שאדם צריך לדעת שהוא נברא בצלם אלוקים, וכל מה שהוא עושה משפיע על כל המציאות. ישראל עוסקים בתורה כל העולם מתקיים על ידם, ואם יש צמצום בלימוד התורה חס וחלילה ישנו צמצום בשפע היורד לעולם. כך באופן האישי והכללי, "אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה".
ניסיונות באים לקדם
בסוף הפרשה הקב"ה מנסה את אברהם ואומר לו ללכת לארץ המוריה. אומר המדרש:
ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ (תהלים יא, ה). אמר רבי יונתן: הפשתני הזה כשפשתנו לוקה אינו מקיש עליו ביותר מפני שהיא פוקעת, וכשפשתנו יפה הוא מקיש עליו ביותר. למה? שהיא משתבחת והולכת. כך הקב"ה אינו מנסה את הרשעים, למה? שאין יכולין לעמוד דכתיב: וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ (ישעיה נז, כ). ואת מי מנסה? את הצדיקים שנאמר: ה' צַדִּיק יִבְחָן.
המדרש רוצה ללמדנו שכאשר באים על האדם נסיונות זה מבחן. אלו לא מכות סתם שבאים להכאיב, אלא נסיונות שבאים להגדיל את הכוחות של האדם העומד בניסיון, או את הציבור שעומד בניסיון. אם מכים את הרשעים הם נופלים, וכאשר מכים את הצדיק הוא מתעלה מכך. הנסיונות שהצדיק עומד בהם משביחים אותו, ולכן הקב"ה מנסה את הצדיקים. ממשיך המדרש:
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו...". "ויהי אחר הדברים האלה". אמר רבי יונתן: היוצר הזה כשהוא בודק את הכבשן שלו אינו בודק את הכלים המרועעים. למה? שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד הוא שוברו. ומה הוא בודק? בקנקנים ברורים, שאפילו הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו שוברו. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנאמר: "ה' צדיק יבחן". אמר רבי אלעזר: לבעל הבית שהיה לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע על מי הוא נותן את העול, לא על אותה שכחה יפה? כך אין הקב"ה מנסה אלא הצדיקים שנאמר: "ה' צדיק יבחן". דבר אחר: "ה' צדיק יבחן" זה אברהם, "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם". (בראשית רבה נה, ב- ג)
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אך לא נזכר בתורה במפורש שאלו נסיונות חוץ מפרשת העקידה שהוא אחד הנסיונות הקשים שאברהם היה צריך להתמודד עמו. הקב"ה ידע שאברהם יעמוד בניסיון, אך הניסיון הוא בונה ומעצים את הכוחות הנמצאים בכוח. כאשר הכוחות יוצאים מהכוח אל הפועל, הכוחות מתעצמים מאוד. גם בתקופתנו אנו עומדים בנסיונות ויש להתבונן עליהם באותו האופן. הקב"ה רוצה לחזק ולהעמיק את דבקותנו בו, בארץ ישראל בירושלים ובהר הבית, ולכן הוא מנסה אותנו. אלו קשיים שניתן להפוך אותם לקשיים בונים על ידי שמתחזקים באהבת ה' וקיום המצוות, מתחזקים באחדות ובאהבת ארץ ישראל.
אמר רבי לוי בר חייתא: שני פעמים כתיב "לך לך", ואין אנו יודעים אי זה חביבה אם הראשונה אם השניה, מן מה דכתיב: "וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" (בראשית כב, ב) הוי שניה חביבה מן הראשונה. (בראשית רבה נה, ז)
נראה להסביר שבפעם הראשונה הקב"ה אמר לאברהם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם יב, א) ולא נאמר לו מה המקום אליו צריך להגיע, וכאן נאמר לו במפורש ללכת לארץ המוריה, יש כאן הכוונה מדויקת. גם ה'לך לך' הראשון היה ניסיון, לעזוב את ארץ מולדתו למקום זר.
ניסיונות אברהם ודורנו
בציווי זה ישנה כפילות "לך לך", לומר לנו: שתמיד צריך להתקדם ולא לעמוד במקום. ההליכה הראשונה היתה ללכת לארץ ישראל, וההליכה השניה היתה עליית מדרגה נוספת, הליכה לירושלים. אנו מבחינה מסוימת חוזרים על המהלך שעבר אברהם אבינו, כמו שחז"ל אמרו "מעשה אבות סימן לבנים". אנו חוזרים לארץ ישראל ומקיימים את הציווי שנאמר לאברהם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". והשלב הבא הוא ירושלים ובית המקדש וכעת אנו עומדים בשלב זה - התמודדות בשאלה של מי הר הבית מקום המקדש. האם מקום המקדש שייך לנו? אנו צריכים להכריז שזה ביתנו, אנו צריכים לשלוט עליו והוא לא שייך לאף אחד אחר. האחרים פלשו למקום זה שלא ברצוננו והם גזלנים. ודאי שאסור לנו להסתובב במקומות המקודשים, ולגבי שאר המקומות יש לשקול ולחשוש האם הם מקודשים, אך זהו שיקול פרטי. אך על כל פנים הוא שלנו, אסור שישתמע שכיוון שאסור לנו לעלות לשם כאילו אנו לא רוצים להתפלל שם, אנו רוצים ולא מוותרים על מקום זה (נאמר בתקופת הפיגועים בתחילת שנת תשע"ו).
אם בשעת סכנה תופסים יהודי ושואלים אותו: האם הוא יהודי הוא צריך למסור את נפשו ולהודות שהוא יהודי. כך אם שואלים אם הר הבית הוא שלנו אסור להגיד שלא, מקום זה הוא מקום המקדש, מקום הופעת שם ה' עלינו. אני לא בין אלו שנוהגים להיכנס אך אני חושב שצריך לשאוף לסגור מקום זה לגמרי לכולם עד שנוכל להיטהר ולבנות את בית המקדש, ולא שניתן לאחרים זכויות יותר מאשר לנו. לא יעזור מה שאנשים צועקים (כלפי המחבלים): 'אסור לעלות ואל תפגעו בנו כיוון שאנו לא מהחוגים שעולים', אף אחד לא מאמין להם שהרי כולם מתפללים כל יום "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "ותחזינה עיננו בשובך לציון" "ושם נעבדך ביראה", חוזרים על כך הרבה פעמים.
לפני הרבה שנים שר החוץ היה אבא אבן שלא היה משומרי התורה והוא הכריז שאין לנו ענין במקום הר הבית, וכתבו בעיתונים במצרים שלא להאמין לו ועם ישראל רוצה לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש, לכן אין להסתיר דבר זה. על זה המאבק ואולי זו מלחמה שמותר לסכן את הנפש על כך. אם היה לנו כח מספיק כדי לבנות את בית המקדש בפועל, וזה היה גורם לסכנת נפשות ולא לסכנה קיומית, לא נראה לי שהיינו פטורים מלבנות את בית המקדש. זו מלחמת כיבוש. ואם נבנה את בית המקדש כל השפע והטוב יבוא, וכל הסכנות יסתלקו, לכן כדאי לעשות דבר זה ולקחת סיכון שחס וחלילה יהיו נפגעים. זה חלק מהמלחמה שתביא אותנו לשלבים חדשים לקרבה לה' לירושלים והר הבית, זה מאבק בונה. בעזרת ה' נזכה לגאולה שלמה בקרוב.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il