ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תחנות יסודיות בבנין החינוך ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

חשוון תשע"ו

תחנות יסודיות בבנין החינוך


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מבט על הפרשה
פרשת וירא מתחילה בהכנסת האורחים של אברהם אבינו, שלושה מלאכים-אנשים מופיעים בפתח אוהלו של אברהם, ואברהם המורגל במעשי חסד, פונה אל שלושת הזרים - שנדמו לו כערביים - ומציע להם מעט לחם ומים לסעוד את ליבם ומנוחה קצרה מתלאות הדרך. למעשה אברהם לא מסתפק במעט לחם ומים אלא מגיש לפניהם סעודה דשנה.
במהלך הסעודה מבשרים המלאכים על הריונה של שרה, ועל כך שעתידה לחבוק בן זכר בעוד שנה, וזאת חרף גילם המתקדם, "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" 1 .
בפרשת נח נאמר: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" 2 . לכאורה אם היא עקרה ודאי שאין לה ולד, חז"ל 3 לומדים מכך שאפילו בית רחם לא היה לה, היא היתה איילונית, וכאן הכתוב מוסיף שגם חדל להיות לה אורח כנשים, כלומר מושג הלידה כבר לא היה רלוונטי אצלה, ולכן: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה" 4 .
המלאכים נשאו שליחות נוספת, להחריב את סדום הרשעה, ואברהם, כשהוא שומע את דבריהם, פונה לעמוד בתפילה לשלומם של אנשי סדום. סדום וערי הכיכר בערו באש וגופרית שהומטרו עליהן מן השמים, ומלבד לוט ובנותיו, נספו כל יושבי המקום.
בצערו על חורבן סביבתו יוצא אברהם אל ארץ פלישתים, וכפי שאירע לו בגלות מצרים, גם כאן נלקחת אשת בריתו לבית המלך, הוא אבימלך מלך פלישתים. ה' מזהיר את אבימלך בדברי מוסר לבלתי נגוע בה, ומטיל עונש על ביתו "כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם" 5 . אבימלך ועבדיו מתנצלים בפני אברהם ושרה ומפייסים אותם בתשלום פיצויים על הפגיעה בכבודם. ומיד לאחר מכן נפקדה שרה בבן, "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" 6 , והבן הוא יצחק.
התורה מתארת את שלבי ההתפתחות הראשונים של הרך הנולד, תחילה ברית המילה, "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ" 7 , אחר כך שלב היניקה, "וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו" 8 ואחר כך שלב הגמילה, "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" 9 . כעבור שנים ספורות מתחיל עימות בין יצחק לישמעאל, "שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים" 10 , ואז באה דרישת שרה "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" 11 .
בפרשיה הבאה מסופר על הוויכוח בין אברהם לאבימלך על באר המים הגזולה ביד עבדי אבימלך, ועל הסכם כריתת הברית, והפרשה חותמת בניסיון העקידה.

יסודות שמתבררים לראשונה בפרשתנו

המבט הכולל על פרשיות הפרשה מעורר את תשומת ליבנו למספר יסודות שלא היינו רגילים אליהם והם מתבררים לראשונה בפרשתנו, כפי שנראה.
המושג 'עקרות' למשל, הוא מושג שאנו נתקלים בו לראשונה בפרשתנו, מאדם הראשון ועד שרה אמנו לא שמענו על מושג ה'עקרות'. אמנם שמענו על הלידה ועל התהליך שמביא אליה. אחרי חטא אדם הראשון, נאמר: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" 12 , אבל על 'עקרות' לא שמענו.
מושגים נוספים שמתחדשים בפרשתנו הם: 'רחם' - "כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ", 'אורח כנשים' - "חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים", 'הנקה' - "הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה" ו'גמילה מהנקה' - "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל". כל המושגים האלה הם מושגים שנוגעים לבנין האישיות של הילד וחינוכו, ומנגד אנחנו פוגשים בפרשתנו מה קורה בתרבות העמים, אצל ישמעאל המגורש מן הבית, ואצל לוט ובנותיו הבורחים מסדום. הבירור בסוגיית החינוך מגיע לנקודת השיא בפרשת העקידה החותמת את הפרשה.

'רחם' - בית גידול מלא באהבה
המושג הראשון שאתו אנחנו נפגשים בבואנו לעסוק בבנין החינוך הוא ה'רחם', "עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם", הרחם הוא אבר בגוף האישה שהעובר מתפתח ונמצא בו עד היוולדו. הרחם הוא בית הקיבול של העובר כשהוא נמצא במעי אמו, ומשמעות המילה רחם היא 'אהבה', כמבואר באונקלוס על הפסוק: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו... וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" 13 , שתרגם: "ורחים יצחק ית עשו... ורבקה רחימת ית יעקב". בית הגידול הראשון של העובר צריך להיות מלא באהבה.

'עקרות' - למה נתעקרו האמהות?
מכאן אנחנו מגיעים למושג ה'עקרות'. חז"ל אומרים 14 :
"למה נתעקרו האמהות? רבי לוי משם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם רבי יוחנן: שהקב"ה מתאווה לתפילתן, ומתאווה לשיחתן, שנאמר: 'יונתי בחגוי הסלע' (שיר השירים ב, יד), יונתי בחגוי למה עקרתי אתכם (שיהיו פתחיכם קשים כסלע מלהוליד)? בשביל 'הראיני את מראיך השמיעיני את קולך'".
הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולכן הוא יוצר מציאות של 'עקרות'. אנחנו רגילים לתפישה אחרת לגמרי, כשהמציאות מפגישה אותנו עם ה'עקרות' אז אנחנו מתעצמים בתפילה, אבל לאמתו של דבר לא העקרות הביאה לכך שיש תפילה, אלא להיפך, הצורך שתהיה תפילה בעולם הביא לכך שתהיה עקרות שתגרום לאנשים להתפלל.
שרה אם כן עומדת לפני ה' בתפילה, והנה חולפות עשר שנים ושום דבר לא קורה, המזל לא מאיר לה פנים, אין לידה ואין המשכיות. שרה מנסה לחשוב איך בכל זאת תוכל לייצר המשכיות לביתו של אברהם אבינו, ואז עולה רעיון במוחה, הלוא יש לה שפחה בשם הגר.
"וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה".
אולי, אומרת שרה, היא תלד ואני אבנה ממנה, הגר תלד ואני אגדל את הילד ואחנך אותו לתורה ולמצוות. אלא שלמעשה מתברר שהקומה הרוחנית של האמא היא גורם מכריע בעיצוב דמותו של הילד.

תקופת ה'הריון' - עובר ירך אמו
בנין החינוך חייב לכלול בתוכו גם את שלב ההריון. בתקופת ההריון העובר נמצא ברחם וניזון מאמו, לכן האם מוזהרת בימים אלה באופן מיוחד, שלא תאכל מאכלים אסורים, כי זה משפיע על התינוק 15 . בימי ההריון העובר הוא חלק בלתי נפרד מהאמא, "עובר ירך אמו', ומבחינה הלכתית כל מה שקורה באמו כאילו אירע גם בו. הדוגמאות לכך הן רבות:
בדיני טריפות: בהמה שנעשתה "טריפה", גם עוברה אסור.
בדיני קדשים: עובר של בהמת קדשים, מתקדש אגב אמו, ואין המקדיש יכול להשאיר את הוולד חולין.
בדיני שחיטה: בהמה שנשחטה והיה עובר בבטנה, גם העובר נחשב כשחוט.
ובדיני גניבה: הגונב בהמה מעוברת, ומכרה חוץ מעוברה - פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, שכן אין הגונב בהמה ומוכרה חייב בתשלומי ארבעה וחמישה אלא כשמכר את כולה ללא כל שיור, וזה שמכרה חוץ מעוברה, שייר במכירתו חלק מגוף הבהמה, שכן "עובר ירך אמו".
הגמרא ביומא 16 מספרת על אישה מעוברת, שהריחה ריח של מאכל ביום הכיפורים. שאלו התלמידים את רבי אם מותר להאכיל אותה. אמר להם רבי: תלחשו לה באוזן שהיום יום כיפור ונראה איך היא תגיב. עשו התלמידים כמצוות רבם, ולשמחתם קיבלה האישה את לחישתם, ופסקה תאוותה. אמר רבי: על עובר זה נאמר הפסוק בירמיהו "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן - יְדַעְתִּיךָ" 17 , ובאמת זכתה המעוברת ויצא ממנה רבי יוחנן.
סיפור דומה אירע עם תלמידיו של רבי חנינא, אלא ששם לא נחה דעתה של האישה לאחר שלחשו התלמידים באוזנה, והוצרכו להאכילה ביום הכיפורים. ממעוברת זו יצא 'שבתאי אצר פירי', שהיה אוצר פירות כדי להפקיע את השער.
סיפור נוסף הוא סיפורו של רבי יהושע בן חנניה, שהמשנה באבות 18 אומרת עליו: "אשרי יולדתו". וכל כך למה? מבאר רש"י על המשנה שם 19 :
"לפי שאמו גרמה לו שיהיה חכם שכל הימים שעברתו אמו היתה מחזרת בכל יום על כל בתי מדרשות שהיו בעיר, ואומרת להם: בבקשה מכם, בקשו רחמים על העובר הזה שיהיה חכם".
מנגד, אומר הירושלמי 20 על אלישע בן אבויה, שהסיבה לכך שיצא לתרבות רעה, היא:
"אמו, כשהיתה מעוברת בו, היתה עוברת על בתי עכו"ם והריחה מאותו המין, והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה".
ב"איגרת התשובה" 21 כותב רבנו יונה, שבזמן ההריון צריך להתפלל כל הזמן שיהיה הילד צדיק, וזו לשונו:
"כל הימים שהאישה הרה, תתפלל תמיד שיהא הולד ירא שמים וחכם לב ומצליח בתורה ובמצוות".
ובספר "פלא יועץ", בערך 'תורה', כותב רבי אליעזר פאפו 22 :
"ומי שרוצה לזכות את בניו לכתרה של תורה, צריך להשתדל עליהם מן הבטן ומן ההריון... ויתפלל אל ה' תמיד קודם ההריון ואחר ההריון והלידה, אב ואם, תפילה מפיהם לא יפסוקו... ובזמן ההריון תשתדל האישה לשמוע קול התורה, וכן אחר הלידה יושיבו הולד במקום תורה...".
אם כן גם בזמן ההריון אנחנו עסוקים בהמשכה של נשמות גדולות בעולם.

'לידה' - מדוע נגזרה על האישה עצבות בשעת הלידה?
בתום ההריון מגיע שלב הלידה. מאז חטא אדם הראשון שלב הלידה מלווה בעצב וכאב, "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", וכיון שהלידה היא הדבר הכי קיומי ונצרך לאנושות, קשה להבין מדוע בחר ה' להעניש את האדם דווקא בזה.
מרן הרב קוק נדרש לשאלה זו ומבאר 23 מה תפקידה של העצבות שנגזרה על האישה בשעת הלידה, וזו לשונו:
"[הבה נעיין בענין] חבלי לידה, [שבהם] חסרון [ה]השלמה הכללית גלוי ומוחש. כל המערכה הטבעית הולכת בלא רעש, בלא התנגשות נמרצה נגד כוח סובלו של אדם, 'את הכל עשה יפה בעתו' (קהלת ג, יא), הכל צח נעים ומתקבל. אך כיון שבא 'נזר הבריאה' האדם להיוולד, והנה צרה וצוקה, חבלים וצירים, אימות מות ובלהות שאול - וכל זה למה?
החטא גרם 'בעצב תלדי בנים' (בראשית ג, טז). האפשר להעלים כאן עין מן יחס המוסר הגלוי עם סדרי המציאות וחוקיו האתנים? חלישות האדם ופגעיו, ודאי צריכים הם לצרפו, לבצר (לצמצם) זדון ליבו הנשחת מרשע כסל, בהיותו מוכן לרדוף 'רק רע כל היום' (בראשית ו, ה), בהיות לאל ידו, בהיות כוחותיו עומדים על מילואים.
החלישות האנושית, המוכרחת לפינה מוסרית, היא היא שגורמת להכפיל את הטורח, העמל, היגון והאנחה בטיפול הילדים האנושיים וגידולם. לעומת זה היא, הנפילה המוסרית עצמה, נטלה את זיו האהבה הטהורה ותחשיך את פניה, כשם שפגמה את הודם והדרם של כל האידיאלים הרוממים, את כל רגש של אצילות ועדינות הרוח, עד אשר גם אהבת בנים לא תתגלה בכל יפעתה כל זמן שהקדרות המוסרי שולט בעולם.
ואם לא העצב, חבלי הלידה, הפחדים והבלהות המתחברים עמה, שמוסיפים אומץ וגעגועי האם לבנה אשר ילדה, שכל אלה ממלאים את השמירה שלא יהיה מין האנושי נשלך מאמותיו הרחמניות, שרק הודות להגעגועים הטבעיים של אהבת אם, שיפה התפתחו דווקא על ידי היגון, הקושי והסכנה הקשורים בחבלי לידה, והם פיתחו את רגש הרחמים באם בכל כוחו ועז חילו".
הכאב והעצב שבשעת הלידה יוצרים התקשרות עמוקה יותר בין האם לולד. כשאדם מתאמץ בדבר ומצטער כדי לקבל אותו, על ידי כך הוא יוצר נקודת חיבור עמוקה יותר בינו ובין הדבר.
"לולא הם, אז היתה האם הרחמניה של עכשיו, בשויון נפש משלכת את עוללה, כאשר היה מכביד עליה את עול טיפול גידולו יותר מכוח סובלה, והיתה קצה בחייו בהתקצפה. וכבר היה חלק גדול מן המין האנושי למרמס לפריצי חיות ולברות לשיניהם, ואהבת המשפחה יסוד התרבות האנושי לא היה אפשר כלל שתצא בשכלולה".
צער הלידה הופך את האם להיות מוסרית יותר, הסבל שהיא סובלת עד שהילד מגיע לעולם מגדיל את רגש האהבה שבין האם לבנה.
'הנקה' – היניקה בנים שרה
השלב הבא הוא שלב ה'הנקה'. ההנקה שומרת על הקשר החם בין האמא לתינוק, התינוק כבר לא "עובר ירך אמו", הוא קצת התרחק, אבל הוא עדיין קרוב, הוא עדיין מרגיש את חום הגוף של האמא. לתקופת היניקה יש גם משמעות הלכתית, בהלכות בהמה וחיה טהורה מעיר הרמ"א 24 :
"לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב. וכן לא תאכל המינקת, אפילו ישראלית, דברים האסורים. וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו".
והש"ך והט"ז מחדשים, שגם אישה שהתירו לה מאכלים אסורים משום פיקוח נפש, לא תניק את בנה, כי זה משפיע עליו, אלא תדאג למינקת אחרת מישראל שתניק אותו.
אצל משה רבנו, כבר בגיל היניקה, היתה תחושה טבעית שמסוגלת להבחין בין חלב יהודי לחלב נכרי, הוא לא היה מסוגל לינוק מהנוכריות, ולא היה מנוס מלקרוא למינקת מן העבריות שתניק אותו. הנקה זו לא רק פעולה טכנית שנועדה לספק את הצרכים הפיזיים של התינוק, ההנקה שייכת לקומה הפנימית-רוחנית שנבנית אצל התינוק, לכן פקידת שרה אינה מסתיימת בכך שהיא זוכה לחבוק בן, אלא אף זוכה להניק אותו, "מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה" 25 . שרה אמנו מזרימה אנרגיות של אהבה, קדושה וטהרה, עד יום הגמילה, ומובן לפי זה מדוע אסרו הפוסקים 26 להפסיק הנקה קודם הזמן.
בספר "פלא יועץ" 27 כותב רבי אליעזר פאפו לגבי תקופת היניקה:
"ובוודאי שאותן הנשים, שמניחות את ילדיהן יונקי שדים שיבכו זמן רב, עד שיגמרו עסקיהן או עד דעבדי מאי דבעו, עתידות לתן את הדין. והזהירו בספרים, שלא תיניק זמן הרבה את הבנים, שגורם להם שיהיו טיפשים. ואתנח סימנא: 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו' (שמות כג, יט). אמנם אלו דברים שאין להם שיעור, שאם הולד חלוש, לא יקדים לגמל ממנו החלב, שגורם לו, שלעולם יהיה חלוש.
וכבר יספר מעשה באדם גדול אחד, שלאחר כמה שנים שנפטר, בא בגלגול קשה לסבול ענשו על שעשה שיוציאו החלב מבנו קודם זמנו כדי שלא יהא טיפש, וגרם לו שיהא חלוש כל ימיו. וצריכה האישה מינקת שתזהר במאכלה שתאכל דברים שהם יפים לחלב, ולא תאכל מאכלים גסים ורעים, שהם רעים לתכונת הולד והכנתו.
ומזמן היותו יונק צריך שתהא דעת אביו ואמו לגדלו על התורה ועל העבודה. ואם בא ללמד, ילמד בצד הילד, כדי שתהיינה אזניו קשובות לדברי תורה. וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה (אבות פ"ב, מ"ח): רבי יהושע בן חנניא, אשרי יולדתו. ופירשו (רש''י שם) שיולדתו גרמה לו שיהא חכם, שהיתה מולכת עריסתו לבית המדרש כדי שישמע דברי תורה, וכל כיוצא בזה את אשר בכחו לעשות יעשה, כדי שיהא הולד בריא וחזק, ובתורה יתחזק".


גיל חינוך - גירוש ישמעאל
עם הגמילה מגיע גיל חינוך, "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" 28 , שרה אמנו מבקשת לחנך את יצחק לתורה ויראת שמים, אבל ברקע יש את ישמעאל שמייצג תרבות אחרת לגמרי, תרבות של השחתת המידות, לכן בלית ברירה צריך לגרש את ישמעאל. שרה אמנו מכוונת את כל כוחות החיים שלה לטיפול מסור בהמשכת הזרע.

חינוך פשוט, חינוך מדעי וחינוך אמוני
מרן הרב קוק ב"מידות הראיה" 29 מחלק את מושג ה'חינוך' לשלושה סוגים: חינוך פשוט, חינוך מדעי וחינוך אמוני, ומלמדנו מתי מתחיל כל אחד מן הסוגים, וזו לשונו:
"החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה, והחינוך המדעי מתחיל משיצא לאויר העולם. והאמוני מההתחלה היצירית, 'והתקדישתם והייתם קדושים'".
החינוך הפשוט מתחיל כשמזהים אצל הילד איזו הכרה, בדומה לחינוך למצוות, עליו אומרים חז"ל 30 :
"קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע".
כלומר כל מצוה שהתודעה של הילד מספיק מפותחת כדי לקיימה, הילד צריך לקיימה. ההורים צריכים לעקוב אחרי ההתפתחות של בנם ולזהות מתי הוא בשל לנענע לולב ומתי הוא בשל להתעטף בציצית, ואינו דומה בן זה לבן אחר, כל אחד לפי רמת הבשלות וההתפתחות הפרטית שלו.
יש סוג נוסף של חינוך: חינוך מדעי. חינוך מדעי זה חינוך שהילד קונה לבד, בגיל צעיר מאוד הילד הופך להיות 'מדען קטן', בהתחלה הוא לומד מה ההבדל בין מוצק לנוזל, הוא שופך מים על הרצפה ומגלה שהם מתפשטים לכל עבר, ואחר כך הוא לוקח צעצוע ומתחיל לנשוך אותו, כדי לבדוק אם הוא רך או קשה, לאט לאט, מגיל אפס עד גיל שלוש בערך, הוא לומד את כל החומר של הפקולטה ל'הנדסת חומרים'. זהו החינוך המדעי.
הסוג השלישי הוא החינוך האמוני. החינוך האמוני מתחיל ב"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" 31 , בשלב הייחוד שבין האיש והאישה. זה הזמן שבו צריך לכוון להמשיך נשמה גדולה בעולם. לכן יש הלכות מסודרות שמלמדות אותנו מהו ייחוד ובאיזה אופן יש לנהוג בשעת הייחוד, ורבותינו לימדונו על קדושת המחשבה הנדרשת בזמן הייחוד 32 .



חינוך מתחיל מגיל שנתיים
רבי ישעיה הלוי הורוביץ 33 , השל"ה הקדוש 34 כותב באריכות על החינוך למידות טובות, ומבאר שהחינוך למידות טובות מתחיל בגיל שנתיים או שלוש, וזו לשונו:
"ויתחיל בו [להוכיחו ולחנכו] מבן שתים או שלוש שנים, להדריכו בכל, ויתחיל להדריכו מקטנותו מצד שני טעמים:
האחד, כי אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב ע"א): ינקותא כלילא דוורדא, כל מה שקונה בנפשו בילדותו, נשאר כן בטבע קיים כל ימיו, וזהו שאמר: 'חנך לנער על פי דרכו' (משלי כב, ו), בעוד נער קטן ינהוג במידות טובות, ואז, '[גם] כי יזקין לא יסור ממנה'.
השני, כי כשמתחיל האב בבנו להוכיחו, בשבט מוסר ובמורא גדול בעוד הנער קטן, שיהיה לו עמו תוכחת מגולה ואהבה מסותרת".
כשמתחילים לחנך את הילד ולהוכיחו בזמן, לפני שהוא גדל ודוחה את דברי התוכחה, אז הילד נמצא במקום נפשי שבו הוא מסוגל לקבל גם את האהבה וגם את התוכחה, אבל כשמאפשרים לילד לגדול איך שהוא רוצה, ורק כשהוא כבר גדול, מנסים להתחיל לחנך אותו, זה כבר מאוחר מידי.
את היסודות הללו אנחנו לומדים מאברהם ושרה. בדורות הראשונים היה נראה כאילו המשכת נשמות חדשות לעולם, זה דבר טבעי, והנה כעת מתברר שכדי לזכות בזרע קודש צריך להתעצם בתפילה ולעמול על חינוכו לתורה ויראת שמים כבר משעת הזיווג. היה נדמה לשרה שהיא תוכל לפתור את בעיית עקרותה בכך שתבנה מהגר שפחתה, אבל מתברר שזה בלתי אפשרי, כי אצל הגר, עם כל זה שהיא היתה קשורה לבית אברהם, היסודות החינוכיים הם פגומים, ולכן ישמעאל בנה מתגלה כ'פרא אדם'.

שיא הגדולה מתגלית בפרשיית העקידה
הרש"ר הירש בספרו "יסודות החינוך" 35 כותב על המילים "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" 36 :
"החינוך שנתנו אברהם ושרה ליצחק משמש דוגמה מזהירה לכוח החינוך הגדול שלהם, ואין דוגמה שניה לה בכל תולדות האנושיות. תפקידו של אברהם היה להכין את יסודו של עם, בעל אופי מסוים, שיוכל לצאת כשהוא שלם ומזוקק באופיו, מכל נסיון. עם בעל כיוון רוחני ונפשי משלו, איתן בדרך חייו ובנאמנותו למצפונו, המסוגל להחזיק מעמד בכל הנסיונות במשך אלפי שנים, ומכל צרותיו ומצוקותיו אשר תעבורנה עליו, יצא כשהוא מזהיר יותר וטהור יותר ממה שהיה".
אברהם ושרה בונים עם. כשהם מחנכים את יצחק, הם לא חושבים רק על יצחק הפרטי, אלא על עם ישראל לדורות עולם, לכן נאמר "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו...", יצחק צריך להגיע למדרגה כזו שהוא עושה כל מה שאבא אומר, ובפסגה עומדת פרשיית העקידה.
"והנה אנו רואים שיוצר האדם ומייסדו של עם ישראל הסתפק לביסוס עמו בזוג אחד המחנך ילד אחד לקראת העתיד הזה, להנחיל לילד אחד את צלם האלקים הטהור והשלם המאיר במסירותו לה', לכל עמו בכל שנות העתיד. ילד אחד היה מספיק להבטיח ברית עולם בין הקב"ה ועם ישראל, כדברי הכתוב: 'אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם'".
אברהם ושרה מחנכים את יצחק ומנחילים לו צלם אלקים טהור ושלם, יצחק אבינו נקרא "עולה תמימה" 37 , דרכו צריכים להופיע התמימות והשלמות.
"שיא גדולתו של אברהם מתבטא בעקידה, והיא מוכיחה יחד עם זה גם על גדולתו של יצחק, השווה לזו של אביו. העקידה מגבירה ומחשיבה את זכרם המזהיר של אבותינו, וממרומי הר המוריה מראה העקידה לנו ולכל הדורות שלפנינו ושלאחרינו את הרמה הרוחנית והמוסרית שכל אחד ואחד מאתנו יכול וצריך להגיע אליה".
הפרשה שלנו מסתיימת בפרשת העקידה. בפרשת העקידה אנו נפגשים עם גדולתו של יצחק השווה לאביו, ושניהם יחדיו עולים בהר ה' אל מרומי הר המוריה.
כעת מנסח הרש"ר הירש את מדרגת הקודש הזו שהגיעו אליה האב ובנו יחדיו, במילה אחת, וזו לשונו:
"מהי העקידה? - משמעת. משמעת של אברהם כלפי הקב"ה, ומשמעתו של יצחק כלפי אביו, 'וילכו שניהם יחדיו - זה לעקוד וזה ליעקד' (בראשית רבה נו, ג).
שניהם הלכו בדרך אחת של התמסרות לדבר ה' מתוך משמעת. וכמו ששניהם הלכו יחד, האב והבן, כך הלכו אחריהם הדורות הבאים 'יחדיו', האבות הבנים הזקנים והנערים, ועלו לרמה שה' דרש מהם להגיע אליה".
אברהם אבינו שומע בקול ה', ויצחק שומע בקולו של אברהם אבינו, והשמיעה האבסולוטית הזו עוברת מדור לדור.
"בשמחה וברצון קיבל הדור הצעיר מידי הוריו את התורה והמצוה שקידשו אותם והכינו אותם להיות דור של כהנים וגוי קדוש. כל תולדות ישראל נהפכו להם למרומי הר המוריה, אשר הם בעצמם העלו עליה את האש והעצים, והם בעצמם היו השה לעולה. 'ה' יראה' (בראשית כב, יד) פועם הקול בלב האב, ובליבו של הבן דופקת התשובה: 'ה' יראה', ובביטחון בה' הלכו שניהם יחדיו".
אברהם ויצחק הולכים יחדיו ומדברים באותו סגנון, ומכוחם באים דורות על גבי דורות, שצועדים יחדיו בדרך הסלולה העולה אל הר ה'.
פרשת וירא מפגישה אותנו לראשונה עם התהליך החינוכי שהולך ונבנה מטרום הלידה ועד ההכרה שהבן עושה את רצון אביו בלי שאלות ובלי קושיות, הוא שומע בקול של אבא שלו את כל יסודות המוסר ומעצב את כל הליכות חייו על פיהם. יצחק הוא הבן הראשון שזוכה לחינוך יסודי המושתת על אדני התורה והיראה בשלמות ובתמימות, ולכן מי שמבקש ללמוד את יסודות החינוך עליו לעיין בפסוקי פרשתנו.

מקורות עיקריים:
בראשית רבה מה, ד , יומא פב ע"ב , אבות פ"ב, מ"ח, ורש"י שם , ירושלמי חגיגה פ"ב, ה"א , איגרת התשובה אות פב , אוצרות הראי"ה ח"ב אפיקים בנגב, מאמרי חינוך עמ' 103 , רמ"א, שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פא, ז , פלא יועץ ערך יונקי שדיים , מידות הראיה, אמונה אות א , סוכה מב ע"א , של"ה שער האותיות אות דל"ת - דרך ארץ אות כד , יסודות החינוך ח"א מאמר מרדכי עמ' קנג




^ 1.בראשית יח, יא.
^ 2.בראשית יא, ל.
^ 3.ראה יבמות סד ע"ב.
^ 4.בראשית יח, יב.
^ 5.בראשית כ, יח.
^ 6.בראשית כא, א.
^ 7.בראשית כא, ד.
^ 8.בראשית כא, ז.
^ 9.בראשית כא, ח.
^ 10.רש"י בראשית כא, י.
^ 11.בראשית כא, י.
^ 12.בראשית ג, טז.
^ 13.בראשית כה, כח.
^ 14.בראשית רבה מה, ד.
^ 15.ראה אור זרוע הלכות שבת סימן מח.
^ 16.יומא פב ע"ב.
^ 17.ירמיה א, ה.
^ 18.אבות פ"ב, מ"ח.
^ 19.ומקורו בירושלמי יבמות פ"א, ה"ו.
^ 20.ירושלמי חגיגה פ"ב, ה"א.
^ 21.איגרת התשובה אות פב.
^ 22. הרב אליעזר פאפו (סרייבו שבבוסניה), תקמ"ו-תקפ"ח - פוסק ומקובל. שימש כרב הקהילה הספרדית של סיליסטרה שבבולגריה. תקופה מסוימת עמד גם בראש הקהילה הספרדית בבירת ולאכיה, בוקרשט. שמו התפרסם בזכות ספרו "פלא יועץ" הבנוי מפרקים קצרים המסודרים לפי סדר האלפבית. למד בישיבות בעיר הולדתו ורכש בקיאות רבה בתורה. בעיר הולדתו, סרייבו, כתב גם את ספרו הראשון "חודש האביב". אחרי שהתחתן עבר לגור בסיליסטרה, והיה לראש הקהילה היהודית המקומית.‏ מאוחר יותר הגיע לבוקרשט וניהל ואירגן שם מחדש את קהילת היהודים הספרדים בעיר. כעבור זמן קצר חזר לסיליסטרה.‏ על הנהגותיו בקודש כתב בנו: "והפליא לענות בצום נפשו, ומלקות בכל לילה ולילה שאומרים בהם תחנונים. שק ואפר וחרולים וטבילות... וטבילת שלגים...".
^ 23.ראה אוצרות הראי"ה ח"ב אפיקים בנגב, מאמרי חינוך עמ' 103.
^ 24.רמ"א, שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פא, ז.
^ 25.בראשית כא, ז.
^ 26.ראה "פתחי תשובה" על שולחן ערוך יורה דעה סימן פא, סקט"ז שכתב: "עיין בשו"ת אדני פז סימן יז שכתב, דמה שאומרים דכל כמה דממעט התינוק בהנקה יותר מוכשר לתורה, טעות הוא בידם, ומביא ראיה מהגמרא. וסיים, דאף איסור יש לגמול קודם כ"ד חודש, אם לא מחמת עיבור או עיכוב אחר. עיי"ש".
^ 27.פלא יועץ ערך יונקי שדיים.
^ 28.בראשית כא, ט-י.
^ 29.מידות הראיה, אמונה אות א.
^ 30.סוכה מב ע"א.
^ 31.ויקרא כ, ז.
^ 32.ראה אגרת הקודש לרמב"ן.
^ 33. רבי ישעיה הלוי הורוביץ (השל"ה הקדוש) (פראג שבצ'כיה-ישראל), השי"ח-הש"צ - מגדולי רבני אשכנז. נולד בפראג לאביו רבי אברהם הלוי הורוביץ, תלמידו של הרמ"א. למד בלובלין אצל רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) והמהר"ם מלובלין, ולאחר מכן שימש ברבנות וכאב בית דין בערים ובקהילות רבות. בסוף ימיו החליט לעלות לארץ ישראל ולחזק את היישוב היהודי בה. הגיע לירושלים בשנת השפ"א, לאחר מכן עבר לצפת ולבסוף קבע את מושבו בעיר טבריה, בה נפטר בשנת הש"צ ובה נטמן בחלקת הרמב"ם ורבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו. כתב מספר חיבורים. חיבורו העיקרי הוא "שני לוחות הברית" אשר על שמו נקרא "השל"ה הקדוש" (של"ה ר"ת "שני לוחות הברית").
^ 34.של"ה שער האותיות אות דל"ת - דרך ארץ אות כד.
^ 35.יסודות החינוך ח"א מאמר מרדכי עמ' קנג.
^ 36.בראשית יח, יט.
^ 37.ראה בראשית רבה סד, ג.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il