סיפור חזק שסיפר אילן,
איש עסקים צעיר שנוסע הרבה לסין לצורך עסקיו:
"לפני כמה שנים הגעתי עם עוד שותף לעיר גואנגז'או בסין, כשעדיין לא היה בה בית חב"ד. התכנית הייתה לעבוד במשך כל השבוע ולקראת שבת לעבור להונג קונג, אך מכיוון שלא הספקנו לסיים את העבודה נאלצנו להישאר בסין.
"ביום שישי אחר־הצהריים השותף שלי אומר לי: 'אולי נחפש יהודים ונעשה מניין'. האמת היא שלא האמנתי שנמצא, אבל התלהבתי מהרעיון ויצאנו לחפש ברשימות של המלונות שמות יהודיים. להפתעתנו, הצלחנו להגיע לחמישה יהודים וחסרו לנו שלושה למניין. שבת כמעט נכנסת ואני עומד בכניסה למלון ומסתכל לכל כיוון, לפתע עוצרת מונית ויורד ממנה בחור שנראה לי ישראלי. אני ניגש ושואל באנגלית והוא אומר לי שהוא לא ישראלי. הוא ממשיך ללכת, ואחרי כמה פסיעות הוא צועק לעברי 'But I Am jewish…', כמובן שגייסתי אותו. בינתיים החבר שלי הגיע עם עוד בחור שמצא, וכך הגענו לכמעט מניין. תשעה אנשים. נכנסנו לחדר שלנו והתחלנו להתפלל בהרגשת החמצה.
"התחלנו לשיר ופתאום דפיקות בדלת. עומדים שם שני שוטרים ואומרים לנו שאנחנו צריכים לפזר את ההתקהלות, כי זה לא חוקי בסין. השותף שלי ניגש לשוטר ואומר לו בתוקף: 'עד שלא תביא את מר דרוויש, אנחנו לא נתפזר!'. השוטר אומר לו 'בסדר' ויוצא, כולנו מסתכלים עליו ומחכים להסבר והוא אומר לנו: 'סתם זרקתי להם משימה, בשביל שילכו. זה יצא לי מהפה בצורה בלתי מוסברת כאילו מישהו דיבר מתוך גרוני'.

"המשכנו בתפילה ואחרי כעשר דקות שוב דפיקות בדלת. הפעם השוטרים עומדים עם יהודי ואומרים לנו 'בבקשה, הנה מר דרוויש'. כולנו נדהמים וגם היהודי שמולנו בהלם, הוא כמובן מצטרף אלינו לתפילה ויש לנו מניין (השוטרים בינתיים התייאשו...). מיד אחרי התפילה, אומר לנו מר דרוויש לחכות רגע. הוא רץ לחדר וחוזר עם מזוודה עמוסה בדגים, בשרים וכל מיני מטעמים בכמות שמספיקה לגדוד. כולנו מסתכלים ולא מבינים מאיפה הגיע השפע הזה, ומר דרוויש מסביר: 'יש לי שני שותפים שהם אחים, והם היו איתי בדרך לכאן. התכנית הייתה שנצטרך להישאר כאן לשבת, השותפים שלי קנו מכל טוב כדי שתהיה לנו שבת שמחה. כשהגענו לצ'ק־אין הם קיבלו טלפון והודיעו להם שאבא שלהם נפטר ונאלצתי לנסוע לבד. הפצרתי בהם שייקחו את המזוודה איתם אבל הם אמרו לי: 'קח את זה, אולי תמצא יהודים'. השבת נכנסה ואני לבד בחדרי, חושב שחבל על כל האוכל הזה. פתאום דופקים לי שני שוטרים בדלת ואומרים לי שמחפשים דחוף את מר דרוויש. התלוויתי אליהם, ולהפתעתי זכיתי להיות עשירי למניין. כמובן שעכשיו אני מבין למה הקדוש ברוך הוא זימן לי את כל האוכל הזה...'. כמובן שגם למחרת היה לנו מניין מכובד, וסעודה מכובדת לא פחות, וליהודים הייתה ששון ושמחה".