שאלה: בשיעור "תורה ועבודה" נכתב כי מי שאינו מתאים לתפקיד רבנות או חינוך אין לו היתר להמשיך ללמוד בישיבה ולהתפרנס מהצדקה, היינו מתקציב הישיבה, ועליו ללמוד מקצוע ולהתפרנס ממנו ולקבוע עתים לתורה.
ולכאורה קשה על כך מאוד: וכי כיצד יוכל אדם לקבוע שאינו מתאים לתורה, והרי ישנם סיפורים לרוב על גדולי תורה שבצעירותם התקשו מאוד בלימודם, וכל רואיהם לא האמינו כי יהיו תלמידי חכמים, ולבסוף בזכות שקידתם המרובה זכו ונעשו תלמידי חכמים גדולים? ואם כן, יכול כל אדם להיות תלמיד חכם גדול, וכיצד אפשר להמליץ לו לעזוב את הישיבה? אולי בהמלצה זו אנו מפסידים את גדול הדור הבא?
תשובה: כמדומה שהסיפורים הללו אינם בדוקים דיים. קשה להאמין שתלמידי חכמים גדולים שנודעו ביושר שכלם ובחריפות הבנתם לא היו בעלי כשרון מלידה. וכן מבואר בגמרא נדה (טז, ב) שחכמה היא כשרון מולד, ורק יראת שמים תלויה בבחירתו של האדם. וכפי שדרש רבי חנינא בר פפא:
ורק בדרך הקרובה לנס אפשר שאדם טיפש יהפוך לחכם גדול (ויעויין במסכת שבת קנו א, שהחכמה תלויה במזל, היינו בכישרון מולד, ובתוספות שם שרק על ידי זכות גדול יכול המזל להשתנות).
וכן אמרו חכמים (חולין כד, א):
ואם כן ברור שעד גיל עשרים ושתיים עשרים ושלוש יכול אדם לדעת את רמת כישרונו ולהחליט איזה תחום עיסוק מתאים לו.
חשוב לציין שעיקר מעלתו של אדם תלויה במידותיו הטובות ובאמונתו, וזה נתון לבחירה.
פירוש לסיפורים
יתכן שאותם גדולי תורה שמספרים עליהם שבקטנותם נחשבו לטיפשים, היו באמת בעלי כשרון גדול מלידה, אלא שלעתים הכישרון אינו מתגלה בהתחלה. למשל, יתכן שהיו דיסלקטיים, והתקשו מאוד בקריאה, עד שנדמה היה לכולם שאינם מוכשרים כלל. ולאחר שלמרות הקשיים למדו לקרוא, או שהתרגלו ללמוד בעל פה, התחילו לנתח את הדברים בעומק, ואז ראו הכל את עומק כישרונם. וכן יש אנשים שרק לאחר שהם מבינים את הסוגיה בשלמות הם מסוגלים להסביר אותה, ולעומתם רוב האנשים מסוגלים להסביר גם את המעט שהם מבינים. ובכל השלבים הראשונים של הלימוד היה נראה שהאחרונים מבינים טוב יותר, אולם לאחר כמה שנים, כשהראשונים התחילו להבין את הדברים על בוריים, החלו להראות את כוחם ונתגלה שהם מוכשרים.
ואכן נכון שאם לא היו מתאמצים מאוד לא היו זוכים לחשוף את כישרונם, אבל הם היו מוכשרים מיסודם, ומורה מעמיק מסוגל להבחין בזה. ובוודאי שאחר התמדה של כמה שנים כישרונם יתגלה.
הערה חינוכית
ככלל, חובה לומר כי ישנה הדרכה מוטעית, לפיה כולם צריכים להתאמץ בכל כוחם להיות גדולי התורה שבדור. לבד מכך שהדרכה זו עלולה לגרום לגאווה ותחרות - על פי מה שלמדנו הדרכה זו אינה נכונה. לא לכל אדם יש כשרון שכלי ונפשי להיות תלמיד חכם גדול. לכל אדם כשרון משלו, ועליו לבחור את דרכו לפי הכישרון שחנן אותו ה´. ואם לא ילך בדרכו, לא רק שלא יצליח אלא עוד יש חשש שמא ייפול לגמרי.
וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל באורות התורה ו, ט: ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני... שבגדו בתכונתם האישית המיוחדת". והביא את מחלוקת הראשונים על דברי חז"ל (אבות ב, ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מה צריך להיות העיקר ומה הטפל. שלדעת רבנו תם דרך ארץ עיקר ועמו קביעות עתים לתורה, ולדעת רבי אלחנן כוונתם לומר שתלמוד תורה צריך להיות עיקר ועימו מעט דרך ארץ (תוספות ישנים יומא פה, ב). וסיכם הרב ששתי הדעות נכונות, וכי "הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד".
תפקידו המיוחד של כל אחד
וזה שישנם אנשים שנטייתם לעסוק במקצועות אחרים ולא להיות תלמידי חכמים גדולים, אין בזה כדי לפגוע בכבודם חס ושלום. לכל אחד ואחד מישראל יש יחוד משלו, ואף אדם בעולם אינו יכול למלא את מקומו. אם הוא לא יגלה את כוחותיו לפי אופיו המיוחד, יהיה העולם חסר.
וכך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין:
וצריך כל אדם לידע שבתפקיד המיוחד שלו, אם ינהג על פי התורה, הרי הוא נחשב לגדול הדור. זה בעבודתו וזה בתלמודו. ולכן מצד האמת המוחלטת, כל ישראל שעושים רצונו שווים. ומה שבעולם הזה צריכים לכבד תלמידי חכמים יותר מבעלי מקצועות אחרים, מפני שבעולם הזה מרובות הטעויות, וכל המקצועות צריכים את הדרכת התורה, ואם לא יכבדו תלמידי חכמים - לא יקבלו את הדרכת התורה, ולא יידעו כיצד לכוון את דרכם (ועיין בצדקת הצדיק אות רלא).
------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.
ולכאורה קשה על כך מאוד: וכי כיצד יוכל אדם לקבוע שאינו מתאים לתורה, והרי ישנם סיפורים לרוב על גדולי תורה שבצעירותם התקשו מאוד בלימודם, וכל רואיהם לא האמינו כי יהיו תלמידי חכמים, ולבסוף בזכות שקידתם המרובה זכו ונעשו תלמידי חכמים גדולים? ואם כן, יכול כל אדם להיות תלמיד חכם גדול, וכיצד אפשר להמליץ לו לעזוב את הישיבה? אולי בהמלצה זו אנו מפסידים את גדול הדור הבא?
תשובה: כמדומה שהסיפורים הללו אינם בדוקים דיים. קשה להאמין שתלמידי חכמים גדולים שנודעו ביושר שכלם ובחריפות הבנתם לא היו בעלי כשרון מלידה. וכן מבואר בגמרא נדה (טז, ב) שחכמה היא כשרון מולד, ורק יראת שמים תלויה בבחירתו של האדם. וכפי שדרש רבי חנינא בר פפא:
"אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק - לא קאמר, כדרבי חנינא; דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים".
ורק בדרך הקרובה לנס אפשר שאדם טיפש יהפוך לחכם גדול (ויעויין במסכת שבת קנו א, שהחכמה תלויה במזל, היינו בכישרון מולד, ובתוספות שם שרק על ידי זכות גדול יכול המזל להשתנות).
וכן אמרו חכמים (חולין כד, א):
"תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים - שוב אינו רואה. ר´ יוסי אומר: שלוש שנים".
ואם כן ברור שעד גיל עשרים ושתיים עשרים ושלוש יכול אדם לדעת את רמת כישרונו ולהחליט איזה תחום עיסוק מתאים לו.
חשוב לציין שעיקר מעלתו של אדם תלויה במידותיו הטובות ובאמונתו, וזה נתון לבחירה.
פירוש לסיפורים
יתכן שאותם גדולי תורה שמספרים עליהם שבקטנותם נחשבו לטיפשים, היו באמת בעלי כשרון גדול מלידה, אלא שלעתים הכישרון אינו מתגלה בהתחלה. למשל, יתכן שהיו דיסלקטיים, והתקשו מאוד בקריאה, עד שנדמה היה לכולם שאינם מוכשרים כלל. ולאחר שלמרות הקשיים למדו לקרוא, או שהתרגלו ללמוד בעל פה, התחילו לנתח את הדברים בעומק, ואז ראו הכל את עומק כישרונם. וכן יש אנשים שרק לאחר שהם מבינים את הסוגיה בשלמות הם מסוגלים להסביר אותה, ולעומתם רוב האנשים מסוגלים להסביר גם את המעט שהם מבינים. ובכל השלבים הראשונים של הלימוד היה נראה שהאחרונים מבינים טוב יותר, אולם לאחר כמה שנים, כשהראשונים התחילו להבין את הדברים על בוריים, החלו להראות את כוחם ונתגלה שהם מוכשרים.
ואכן נכון שאם לא היו מתאמצים מאוד לא היו זוכים לחשוף את כישרונם, אבל הם היו מוכשרים מיסודם, ומורה מעמיק מסוגל להבחין בזה. ובוודאי שאחר התמדה של כמה שנים כישרונם יתגלה.
הערה חינוכית
ככלל, חובה לומר כי ישנה הדרכה מוטעית, לפיה כולם צריכים להתאמץ בכל כוחם להיות גדולי התורה שבדור. לבד מכך שהדרכה זו עלולה לגרום לגאווה ותחרות - על פי מה שלמדנו הדרכה זו אינה נכונה. לא לכל אדם יש כשרון שכלי ונפשי להיות תלמיד חכם גדול. לכל אדם כשרון משלו, ועליו לבחור את דרכו לפי הכישרון שחנן אותו ה´. ואם לא ילך בדרכו, לא רק שלא יצליח אלא עוד יש חשש שמא ייפול לגמרי.
וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל באורות התורה ו, ט: ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני... שבגדו בתכונתם האישית המיוחדת". והביא את מחלוקת הראשונים על דברי חז"ל (אבות ב, ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מה צריך להיות העיקר ומה הטפל. שלדעת רבנו תם דרך ארץ עיקר ועמו קביעות עתים לתורה, ולדעת רבי אלחנן כוונתם לומר שתלמוד תורה צריך להיות עיקר ועימו מעט דרך ארץ (תוספות ישנים יומא פה, ב). וסיכם הרב ששתי הדעות נכונות, וכי "הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד".
תפקידו המיוחד של כל אחד
וזה שישנם אנשים שנטייתם לעסוק במקצועות אחרים ולא להיות תלמידי חכמים גדולים, אין בזה כדי לפגוע בכבודם חס ושלום. לכל אחד ואחד מישראל יש יחוד משלו, ואף אדם בעולם אינו יכול למלא את מקומו. אם הוא לא יגלה את כוחותיו לפי אופיו המיוחד, יהיה העולם חסר.
וכך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין:
"כשם שצריך אדם להאמין בה´ יתברך, כך צריך אח"כ להאמין בעצמו. רוצה לומר שיש לה´ יתברך עסק עמו, ושאיננו פועל בטל שבין-לילה היה ובין-לילה אבד, וכחיות השדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים, וה´ יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו" (צדקת הצדיק אות קנד).
וצריך כל אדם לידע שבתפקיד המיוחד שלו, אם ינהג על פי התורה, הרי הוא נחשב לגדול הדור. זה בעבודתו וזה בתלמודו. ולכן מצד האמת המוחלטת, כל ישראל שעושים רצונו שווים. ומה שבעולם הזה צריכים לכבד תלמידי חכמים יותר מבעלי מקצועות אחרים, מפני שבעולם הזה מרובות הטעויות, וכל המקצועות צריכים את הדרכת התורה, ואם לא יכבדו תלמידי חכמים - לא יקבלו את הדרכת התורה, ולא יידעו כיצד לכוון את דרכם (ועיין בצדקת הצדיק אות רלא).
------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.
