ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איגרת השמד חלק א'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה אגרת השמד Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"ב כסלו התשע"ו

איגרת השמד חלק א'

י"ב כסלו התשע"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

איגרת השמד
[תרגום קדום (המקור לא נמצא)]
האם בשעת השמד מותר להודות בצדקת נבואתו של מוחמד
(א) אָמַר מֹשֶׁה בְּרַ' מַיְמוּן הסְּפָרַדִּי ז"ל: שָׁאוֹל שָׁאַל אִישׁ מֵאַנְשֵׁי דּוֹרֵנוּ לְאִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַחָכְמָה, לְפִי דְּבָרָיו*, מִמִּי שֶׁלֹּא קָרָה עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁקָּרָה עַל רֹב קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל מִזֶּה הַשְּׁמָד, ה' יְבַטְּלֵהוּ, עַל עִנְיַן הַשְּׁמָד הַזֶּה, אֲשֶׁר יַכְרִיחוּ בּוֹ לְהוֹדוֹת לְאוֹתוֹ הָאִישׁ* בִּשְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁהוּא נְבִיא אֱמֶת - הַאִם יוֹדֶה הָאָדָם בָּזֶה, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּת וְיִטָּמְעוּ* בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בֵּין הַגּוֹיִים, אוֹ אִם יָמוּת* וְלֹא יָעִיד לוֹ הָעֵדוּת* הַהִיא, אַחַר שֶׁהוּא מְחֻיָּב בְּתוֹרַת משֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, וְהָעֵדוּת הַהִיא מְבִיאָה לַעֲזֹב הַמִּצְווֹת כֻּלָּן.

תשובה לא נכונה שניתנה לשאלה
וַיַּעַן הַנִּשְׁאָל הַזֶּה דָּבָר חָלוּשׁ אֵין לוֹ טַעַם, דִּבֶּר בַּלָּשׁוֹן וְחִסֵּר בָּעִנְיָן, סִדֵּר בּוֹ דְּבָרִים נִפְסָדִים* שֶׁאֲפִלּוּ הַנָּשִׁים חַסְרוֹת הַמֹּחַ לֹא הָיוּ מְסַדְּרוֹת כָּכָה. וְהָיִינוּ מְסַדְּרִים תֹּרֶף* דְּבָרָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָרֹךְ וְחָלוּשׁ וְעָמוּס, לוּלֵי חֶמְלָתֵנוּ עַל הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִתְחַסֵּד בּוֹ עִמָּנוּ הָאֵל יִתְעַלֶּה, כְּלוֹמַר: הַדִּבּוּר בַּלָּשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָאֵל יִתְעַלֶּה בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, מִתְחַסֵּד עָלֵינוּ: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם" וְגוֹ' (שמות ד, יא). וּלְפִיכָךְ רָאוּי לָאָדָם לַחְמֹל עַל דִּבּוּרוֹ יוֹתֵר מֵחֶמְלָתוֹ עַל מָמוֹנוֹ, וְשֶׁלֹּא יַרְבֶּה בַּדִּבּוּר וִימַעֵט הָעִנְיָן. וּכְבָר גִּנָּה הֶחָכָם ע"ה רִבּוּי הַדְּבָרִים וּמִעוּט עִנְיָן, וְאָמַר: "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (קהלת ה, ב). הֲלֹא תִּרְאֶה אֵיךְ גִּנּוּ רֵעֵי אִיּוֹב אוֹתוֹ בְּהַרְבּוֹתוֹ לְדַבֵּר, וְאָמְרוּ: "הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה, וְאִם אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק?" (איוב יא, ב), "אִיּוֹב לֹא בְדַעַת יְדַבֵּר" וְגוֹ' (שם לד, לה), וְהַרְבֵּה כְּמוֹ זֶה. וּמִפְּנֵי שֶׁיָּדַעְנוּ בַּאֲמִתַּת הָעִנְיָן הַזֶּה, וְלֹא נִסְכֹּל* אוֹתוֹ כְּסִכְלוּת הָאִישׁ הַזֶּה, רָאִינוּ לְהַזְכִּיר קְצָת תֹּרֶף לְשׁוֹנוֹ, וּנְחַסֵּר מַה שֶּׁזּוּלַת זֶה*, מִפְּנֵי שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲנוֹת עָלָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁכֹּל דְּבָרָיו בְּהִתְבּוֹנְנוּת אֵין רָאוּי לַעֲנוֹת עֲלֵיהֶם.
___________________________________
לְפִי דְּבָרָיו – לדבריו הוא מאנשי החכמה. לְאוֹתוֹ הָאִישׁ – מוחמד. וְיִטָּמְעוּ – ויתערבו. אִם יָמוּת – ימסור נפשו. הָעֵדוּת – ההודאה. נִפְסָדִים – מקולקלים. תֹּרֶף – עיקר. נִסְכֹּל – נבין. זּוּלַת זֶה – חוץ מעיקר דבריו.


הקדמה

איגרת השמד נכתבה בתחילת שנות חייו של הרמב"ם, עת נדד מספרד לארץ ישראל ומצרים. באותה תקופה נגזרו גזֵרות שמד על עם ישראל, והרמב"ם ברח כדי למצוא מקום שבו יוכל לקיים את דתו בלא אונס. האיגרת יועדה לבני ספרד ומרוקו, אשר באותה תקופה רבים מהם חוייבו להתאסלם. היא נכתבה כתגובה לקריאה של יהודי קנאי, שטען דברים קשים כנגד כל מי שלא מוסר נפשו כדי שלא להודות בנבואת מוחמד.
בחציה הראשון של האיגרת הרמב"ם יוצא בתקיפוּת כנגד דבריו של הקנאי, ומלמד אותנו פרק בדיבור ובכתיבה לציבור – בזהירות הנדרשת ובצורך לדייק בדברים. הרמב"ם אף מתעכב על דבריו החמורים של הקנאי כנגד האנוסים מעם ישראל, ומגלה לנו רובד נוסף בנצחיותה של סגולת ישראל. בסיום טענותיו מעלה הרמב"ם את הבעיה החמורה ביותר – מהדברים עולה שמי שאנוס עדיף שלא יתפלל, וכן שהוא אינו מקבל שכר על מעשיו הטובים. אמירה זאת עלולה להביא לפגיעה בקיום מצוות ה', ועל כך אין לשתוק.
בחציה השני של האיגרת מבאר הרמב"ם את ערכה של כל מצוה, גם כאשר מי שמקיימה חוטא חטאים קשים מאונס או מרצון. לאחר מכן הוא פורשׂ את שיטתו כיצד יש לנהוג בזמן שמד ובזמן שישנה כפייה לעבור עבֵרה, מהו חילול השם ומהו היחס הנכון למי שנאלץ לעבור עבֵרה מחמת אונס.
האיגרת פורשת בפנינו את מורכבותה של תקופת שמד, ומכווינה אותנו להביט פנימה ולשמור על דיוק רוחני. היא חושפת את כוחה של הנשמה הישראלית, שגם בזמני שפל יקרה היא אצל ה' מפנינים.

ביאורים
בראשית התמודדותו עם אותו קנאי מלמד אותנו הרמב"ם מי יכול להדריך אחרים בעבודת ה', ומדגיש את הזהירות במילים שאותן אנו מפזרים לכל עבר.
כדי להורות דרך בעבודת ה', בודאי לציבור, צריך להכיר את המציאות היטב. אותו אדם שכתב את האיגרת לעם ישראל לא חווה שמד ולא הכיר על בשרו מהן ההתמודדויות והבעיות שמתעוררות במצב כזה. לעִתים, כאשר מתבוננים מרחוק, מתקשים להבין מדוע אין האחרים מקיימים את דבר ה' בצורה הנעלה ביותר – מסירות הנפש למיתה על קדושת השם. אך כאשר מכירים את המציאות מקרוב, רואים שהמציאות מורכבת, ודבר ה' האמִתי נדרש להופיע בצורה מסובכת ומורכבת, שלא תמיד נראית זוהרת למתבונן מבחוץ. האילוץ הזה כמובן אינו טעות, אלא חלק מהנהגתו העליונה של הקב"ה את עולמנו, שלא תמיד שכלנו משיג אותה.
הרמב"ם, שלשונו מכונה 'לשון זהב', אף מעיר על אריכות הדברים וחוסר הסדר. מטרתו של הדיבור היא לגלות את עולם הרוח במציאות. הוא מביא לידי ביטוי את עולם המחשבה ומגלם אותו בעולם המעשה. זוהי מתנה יקרה מפז שנתן לנו הבורא, יקרה אף מִמָמוֹנו של אדם. הממון אף הוא חשוב – הוא זה שמעמיד אדם על רגליו ומאפשר לו לבצע מהלכים משמעותיים בעולם – 'בעל המאה הוא בעל הדעה', אך זהו שלב נמוך יותר לעומת הדיבור, שעוסק בעולם הרוח ומחבר אותו למציאות.
כאשר הדיבור קצר וקולע לעניין – הוא מגלה את העולם הרוחני; העולם הרוחני הוא עולם הכללים. כאשר כללים אלה מתגשמים בעולם המעשה הם מתפרטים לגוונים שונים ורבים . הדיבור הקצר והתמציתי נוגע בעיקר, בנקודה הכללית , ובכך מגלה את העולם הרוחני. הוא מתנשא מעבר לציורים המגושמים של העולם הזה אל עולם מופשט ופשוט, קצר ומדויק להפליא. לעומת זאת, דיבור ארוך ומיותר סובב סביב הפרטים ולא חודר פנימה אל נקודת האמת. הסדר בדברים אף הוא מפגיש את השומע בעולם רוחני נעלה יותר; הסדר וההדרגה חושפים מגמה ותהליך, משמעות ויעד. כזה הוא אף העולם הרוחני – מגמה שהולכת ומתגשמת בעולם.
לא לחינם פותח הרמב"ם את דבריו בנקודות אלה. כפי שנראה בהמשך, 'בתוך עמי אנוכי יושבת' (מלכים ב, ד, יג) – ההזדהות עִם עַם ישראל והחיבור עמם, יחד עִם עומק התבוננות פנימה לעולם הרוחני – הם אלה שחסרו לאותו בעל איגרת.

להצלחה, שמירה, בריאות, פרנסה טובה והריון בריא להדס בת רבקה לאה הי"ו
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il