ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איגרת השמד חלק ג'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה אגרת השמד Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"ד כסלו התשע"ו

איגרת השמד חלק ג'

י"ד כסלו התשע"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

לשיטתו נלמד מדעת הגויים שצריך למות ולא להודות
וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ חֵרוּפוֹ וְגִדּוּפוֹ, וַאֲרִיכוּת לְשׁוֹנוֹ בְּסִכְלוּת וְהוֹלֵלוּת, אָמַרְנוּ: עִם כֹּל זֶה אֵין רָאוּי שֶׁנִּתְפֹּשׂ עָלָיו עַד שֶׁנִּשְׁמַע סוֹף דְּבָרָיו, וְאוּלַי יִהְיֶה כְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (קהלת ז, ח). וּמְצָאנוּהוּ בְּתַכְלִית דְּבָרָיו אוֹמֵר, שֶׁהַמִּינִים וְהָעֲרֵלִים דַּעְתָּם כְּמוֹ כֵן שֶׁיָּמוּתוּ וְלֹא יוֹדוּ בַּשְּׁלִיחוּת. וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ זֶה - הִבְהִילָנוּ מֵרֹב פֶּלֶא, וְאָמַרְנוּ: הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד מִיִּשְׁמְעֵאלִים וְהַנָּצְרִים אֱמוּנָתֵנוּ? וְהָיָה מִתְחַיֵּב מִזֶּה הַהֶקֵּשׁ* שֶׁנֹּאמַר, שֶׁכְּשֶׁיִּהְיֶה עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שׂוֹרֵף בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ לַנֶּעֱבָד - קַל וָחֹמֶר שֶׁנִּשְׂרֹף אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ וּבְשָׂרֵנוּ וּבָנֵינוּ בַּעֲבוֹדַת הָאֵל. אוֹי לַשְּׁאֵלָה וְלַמַּעֲנֶה! וְכַאֲשֶׁר רָאִינוּ רֵאשִׁית דְּבָרָיו, שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו דָּבָר שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לַנִּדּוֹן, וְסָכַל* זֶה הַשִּׁעוּר*, וְסוֹפוֹ שֶׁיָּשָׁר בְּעֵינָיו דַּעַת הַמִּינִים וְהַנָּצְרִים - אָמַרְנוּ: צָדַק דְּבַר אֱלֹהִים שֶׁאָמַר: "תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת, וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה" (שם י, יג).

אדם צריך לחזור על דבריו וכתביו והוא לא עשה זאת
וּמִמַּה שֶּׁרָאוּי שֶׁתֵּדָעֵהוּ, שֶׁהָאָדָם אֵין לוֹ לְדַבֵּר וְלִדְרשׁ בְּאָזְנֵי הָעָם, עַד שֶׁיַּחְזֹר מַה שֶּׁרְצוֹנוֹ לְדַבֵּר בּוֹ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ וְאַרְבַּע, וְיִשְׁנֶה* אוֹתוֹ הֵיטֵב, וְאַחַר כֵּן יְדַבֵּר. וְכֵן אָמְרוּ, עֲלֵיהֶם הַשָׁלוֹם, וְהֵבִיאוּ רְאָיָה עַל זֶה מִלְּשׁוֹן הַכָּתוּב: "אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ" (איוב כח, כז), וְאַחַר כֵּן: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם". הֵן זֶה נֶאֱמַר עַל מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ לְדַבֵּר בּוֹ בְּפִיו, וְעַל מַה שֶּׁיִּרְשֹׁם הָאָדָם בְּיָדוֹ וְיִכְתְּבֵהוּ - רָאוּי שֶׁיַּחְזִירֵהוּ* אֶלֶף פְּעָמִים אִלּוּ יִתָּכֵן זֶה. וְזֶה הָאִישׁ לֹא עָשָׂה דָּבָר מִכֹּל זֶה, אֲבָל כָּתַב אֵלּו הָעִנְיָנִים הַפְּחוּתִים בַּטֹּפֶס מֵהַעְתָּקָה רִאשׁוֹנָה, וְלֹא רָאָה לְכָתְבָם שֵׁנִית וּלְתַקְּנָם, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה דְּבָרוֹ אֶצְלוֹ בְּלֹא סָפֵק בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לַחְזֹר עָלָיו, וּמִהֵר לְשָׁלְחָם בְּיַד אִישׁ שֶׁיְּשׁוֹטֵט בָּם בְּכֹל עִיר וּבְכֹל מְדִינָה, וְהֶאֱפִיל* לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁיךְ.
___________________________________
הַהֶקֵּשׁ – הסברה. סָכַל – בלבל. הַשִּׁעוּר – הדיוק בלימוד דבר מדבר. וְיִשְׁנֶה – ויחזור. שֶׁיַּחְזִירֵהוּ – שיחזור עליו. וְהֶאֱפִיל – והחשיך.


ביאורים

כפי שראינו אתמול, הרמב"ם בענוותנותו לא מתייאש, ומצפה לראות – אולי הדברים עמוקים ומורכבים, ויש לקרוא עד סופם כדי להבינם כראוי. לעִתים, המציאות כה מסובכת, שרק כאשר מגיעים ל'אחרית דבר' מבינים שהכל היה טוב, מההתחלה. כזו היא יד ה' המנהיגה את העולם: ישנם מצבים קשים, כמו תקופת האנוסים ותקופות קשות אחרות שחווה עם ישראל, ורק כאשר מגיעים לסוף התהליך מצליחים להבין מהו הטוב הגנוז בכל שלבי התהליך. אפילו כאשר ישנו חירוף וגידוף לעם ישראל, כפי שכינה אותו קנאי את האנוסים 'רשעים', ייתכן שיש כאן טוב עמוק שגנוז בדברים, ונדרשת סבלנות וענווה כדי להבינו.
אך כשהגיע הרמב"ם לסוף הדברים הוא נבהל מעומק הטעות. אותו קנאי טען שצריך למסור את הנפש והביא ראיה לכך ממקורות גויים – הנוצרים והמוסלמים, שדעתם היא שצריך למות ובלבד שלא יודו בשליחות נביא דת אחרת. כמובן גם אנחנו מוכנים למסור נפשנו עבור הקב"ה, אך כאשר אין צורך בכך הרי שה' חפץ שנקדש את שמו בחיים דווקא. גישת הגויים נובעת מזלזול בקדושת החיים, והבנה מוטעית כביכול שהבורא אינו חפץ בחיי העולם הזה. זוהי גישת 'עֲרֵלִים' – שאינם באים בבריתו של אברהם אבינו, לעומת גישת בני ישראל, המכונים 'מולים' [נדרים ג, יא], שמקדשים את תאוות הבשר לבורא, ומרוממים את החלקים הנמוכים ביותר. גישת הגויים מגיעה אל עבודת המולך – הקרבת תינוקות באש, וכשממשיכה הלאה – הרי שצריך לשרוף את החיים כולם בעבודת הבורא. זוהי גישה הפוכה מרצונו של הקב"ה החפץ בעבודת ה' מתוך חיים מלאים ועשירים, ואין שום מקום, בכל סוגיה הלכתית שהיא, להביא ראיות מאומות העולם ומבעלי דתות אחרות. הם לא דומים לנו ולא קרובים לאמונתנו. ההפרש בין דתנו לדתם הוא כל כך תהומי שאין בדעתם אפילו סיוע קלוש לשאלות אמוניות, מוסריות והלכתיות.
גישה זו שנוקט הקנאי בעל האיגרת היא המשך ישיר לחוסר הדיוק שבתחילת הדברים. חוסר הדיוק שבדיבור מרחיק מהעולם הרוחני, כפי שלמדנו בתחילת האיגרת, ולאחר הריחוק מגיעים למחוזות של רשעות ושנאת החיים שהעניק ה'.
בסיום טענותיו כנגד דברי הקנאי, מלמד אותנו הרמב"ם פרק בהלכות לימוד תורה והנחיית ציבור: כדי לדרוש לציבור נדרשת ענווה והעמקה. צריך לחזור על הדברים ארבע פעמים. להעמיק עוד ועוד אל עולם הרוח ולזכך את הדברים מטעויות בשר ודם. קל וחומר בכתיבה – שיכולה להתפרסם בכל מקום, ללא הכרה וקשר לכותב, ואף לקבל יחס מכובד יותר כדרך דברים כתובים שנחשבים מדויקים יותר, וכן היא עתידה גם להישמר לדורות. חוסר זהירות בפנייה לציבור לא רק שאינו מועיל, אלא יכול לגרום נזקים גדולים.

הרחבות
 החכמה שבמתינות
אֵין לוֹ לְדַבֵּר וְלִדְרשׁ בְּאָזְנֵי הָעָם, עַד שֶׁיַּחְזֹר מַה שֶּׁרְצוֹנוֹ לְדַבֵּר בּוֹ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ וְאַרְבַּע. את החשיבות לכך שאדם יחשוב היטב לפני שהוא משיב, אפשר ללמוד מהמשנה באבות: "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם... אינו נבהל (ממהר) להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה... וחלופיהן בגולם" [אבות ה, ז]. הרמב"ם מבאר שהגולם הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות מידותיות, אולם תכונותיו אלה עדיין נדרשות להשלמה ותיקון גדול. אדם זה דומה לכלי בתחילת תהליך יצירתו, שאף שכבר קיבל את צורתו הבסיסית, זקוק הוא עדיין לתיקון ושכלול על מנת שיעשה את תפקידו כראוי. לעומתו החכם הוא איש שמעלותיו השכליות והמידותיות שלמות יותר [פירוש המשניות לרמב"ם, שם].
החכם אינו ממהר להשיב על מה שנשאל עד שיעיין היטב בדברים, ו"יהיה ברור כשמש לפניו" שדבריו נכונים. "והוא מדרך החכמה כי בזה תהיה תשובתו נכונה" [פירוש רבנו יונה, שם]. באופן זה מסביר רבי אריה לוין את סדר המשנה: "אינו נבהל להשיב אלא בישוב הדעת. ואם הרגלו שכל מה שהוא מוציא מפיו הוא בישוב הדעת, אזי 'שואל כענין ומשיב כהלכה'" [רבי אריה היה אומר, שם].
לעומת זאת, 'הגולם' אינו מעיין היטב בדבריו אלא ממהר להשיב, ובעקבות כך עלול הוא לטעות.

לעילוי נשמת מרת צלחה שולמית בת נזהה עליזה עטייה ע"ה
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il