איגרת השמד חלק י"ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

219

4 דק' קריאה

זכות הנהרגים על קידוש השם
הַמִּין הַשְּׁלִישִׁי - בְּמַדְרֵגַת הַנֶּהֱרָגִים עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְהָאֲנוּסִים בְּאֹנֶס הַשְּׁמָד.
דַּע, שֶׁכֹּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ ז"ל "יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר*" - אִם נֶהֱרַג כְּבָר קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה* מִיִּשְׂרָאֵל - קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בְּרַבִּים, כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, וְדָנִיֵּאל, וַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת, וְשִׁבְעַת בְּנֵי חַנָּה, וּשְׁאָר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַנֶּהֱרָגִים עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, הָרַחֲמָן יִקֹּם נִקְמַת דְּמֵיהֶם בְּקָרוֹב. וּבַעֲדָם נֶאֱמַר: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי, כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח" (תהלים נ, ה). וְאָמְרוּ ז"ל: "'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם' וְגוֹ' (שיר השירים ב, ז), 'הִשְׁבַּעְתִּי' - בְּדוֹרוֹת שֶׁל שְׁמָד, 'בִּצְבָאוֹת' - שֶׁעָשׂוּ צִבְיוֹנִי* וְעָשִׂיתִי צִבְיוֹנָם, 'אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה' - שֶׁהָיוּ שׁוֹפְכִים דָּמָם עָלַי כְּדַם צְבִי וְאַיָּל, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם' (תהלים מד, כג)" (שיר השירים רבה ב, א). וְאִישׁ שֶׁזִּכָּהוּ ה' לַעֲלוֹת בַּמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת, כְּלוֹמַר שֶׁיֵּהָרֵג עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, אֲפִלּוּ הָיוּ עֲווֹנוֹתָיו כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו - הוּא מַנְחִיל* לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיָה תַּלְמִיד חָכָם. וְכֵן אָמְרוּ ז"ל: "מָקוֹם* שֶׁהֲרוּגֵי מַלְכוּת עוֹמְדִין אֵין כֹּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתָן" (פסחים נ ע"א; בבא בתרא י ע"ב). וְהִקְשׁוּ: "אִילֵימָא* רַ' עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו - כֹּל שֶׁכֵּן דְּאִיכָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֶלָּא הֲרוּגֵי לוּד*".

העובר על שלוש העברות ולא נהרג – לא קידש השם אבל אינו נחשב כעובר עבֵרה
וְאִם לֹא יֵהָרֵג, וְעָבַר מִפְּנֵי הָאֹנֶס וְלֹא נֶהֱרַג - לֹא הֵטִיב לַעֲשׂוֹת, וְהוּא מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּאֹנֶס. אָמְנָם אֵינוֹ חַיָּב עֹנֶשׁ מִכֹּל שִׁבְעָה עֳנָשִׁים*, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בַּתּוֹרָה כֻּלָּהּ, לֹא בַּקַּלּוֹת וְלֹא בַּחֲמוּרוֹת, מָקוֹם שֶׁיְּחַיֵּב ה' גְּמוּל* מִגְּמוּלֵי הָעֹנֶשׁ לָאָנוּס, אֶלָּא לָעוֹשֶׂה בְּרָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה" וְגוֹ' (במדבר טו, ל), אוּלָם הָאָנוּס לֹא. כָּךְ כָּתוּב בְּכֹל הַתַּלְמוּד: "אָנוּס דְּאוֹרַיְתָא* הוּא, דִּכְתִיב: 'כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ' וְגוֹ' (דברים כב, כו)" (עיין נדרים כז ע"א ובמקבילות). וּבְהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת אָמְרוּ: "אָנוּס רַחְמָנָא פְּטָרֵיהּ*" (שם). וְלֹא נִקְרָא לֹא פּוֹשֵׁעַ וְלֹא רָשָׁע וְלֹא פָּסוּל לְעֵדוּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה עֲבֵרוֹת יִפָּסֵל בָּהֶן לְעֵדוּת, אֶלָּא שֶׁהוּא לֹא קִיֵּם מִצְוַת קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ 'מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּאֹנֶס', וְאֵינוֹ כְּמוֹ מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּרָצוֹן בְּשׁוּם פָּנִים.
___________________________________
אַל יַעֲבֹר – לא יעשה את העבֵרה. בַּעֲשָׂרָה – בפני עשרה. צִבְיוֹנִי – רצוני. מַנְחִיל – נוחל, זוכה. מָקוֹם – מדרגה. אִילֵימָא – אם תאמר. הֲרוּגֵי לוּד – שלא היו מפורסמים בצדקתם, ומסרו את הנפש. שִׁבְעָה עֳנָשִׁים – ארבע מיתות בית דין, כרת, מיתה בידי שמים ומלקות. גְּמוּל – שכר או עונש. דְּאוֹרַיְתָא – פטורו מופיע בתורה. רַחְמָנָא פְּטָרֵיהּ – ה' פוטרו.

ביאורים
סביב העיסוק בענייני גזֵרות השמד נדרש הרמב"ם לעניינם של אלה שנאלצים למסור את נפשם על קידוש השם וליהרג, וכן לאלה שלא עשו כנדרש מהם, ועבדו עבודה זרה מחמת האונס.
כל אחד מעם ישראל נברא כדי לגלות את מלכות ה' בעולם ולקדש את שמו. דרכו של עולם הוא שכל אדם חי בעולם מספר מסוים של שנים, ולאחר מכן מסיים את חייו ונפטר בדרך מסוימת. במשך כל הדורות, ובייחוד מאז שהחלו עם ישראל לגלות מארצם, זכו יהודים רבים לסיים את חייהם ולמות על קידוש השם. חז"ל לימדו אותנו שאותם אנשים זכו במעלה גדולה מאוד. אנשים אלו נתנו את עצם החיים שלהם ומסרו את חלקם בעולם הזה למען קידוש שמו יתברך, ולכן שכרם רב מאוד. הרמב"ם מדגיש שאף אם במשך חייהם היו אותם אנשים רחוקים משמירת תורה ומצוות ואף דבוקים בחטא, הם יזכו למעלה כה עליונה – עד כדי כך שאין מי שיוכל להגיע למדרגתם ולהיות במחיצתם בעולם הבא.
מכאן הוא עובר לדון בעניינם של אלה שלא עשו כנדרש מהם ועבדו עבודה זרה באונס. אותם אנשים עשו מעשה חמור ביותר, ונכשלו בעבֵרה שהיא מהחמורות ביותר, אולם מכיוון שמעשיהם לא נבעו מתוך רצון חופשי, אלא מחמת אונס, חומרת מעשיהם אינה כה גדולה, אף שבחירתם לא הייתה נכונה. היחס לאנשים אלו יהיה כאל מי שביטל מצוות קידוש השם וחילל את שמו באונס, ואינו קרוב כלל ליחס אל מי שעשה את אותו המעשה במזיד מתוך רצון חופשי.

הרחבות
 מאיפה הכוח למסור את הנפש?
וּשְׁאָר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַנֶּהֱרָגִים עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, הָרַחֲמָן יִקֹּם נִקְמַת דְּמֵיהֶם בְּקָרוֹב. לצערנו, במהלך השנים נגזרו גזֵרות שמד רבות על עם ישראל, ורבים מסרו את נפשם על קידוש השם. רבי אריה לייב צינץ (שהיה אחד מגדולי הדור בפולין לפני כמאתיים שנה) הסביר שאת הגבורה הנצרכת לכך קיבלנו מאברהם אבינו: "עשרה ניסיונות ניסה הקב"ה את אברהם אבינו ועמד בכולם. והנסיון העשירי הוא נסיון העקידה. והנה כבר צווחו בזה מה זה הניסיון שחושבים לאברהם, הלא כמה וכמה נפשות מישראל אשר הערו (– מסרו בגבורה) נפשם למות עבור קדושת שמו יתברך, וסבלו ענויים אשר אין לשער, ולמה זה נחשב ניסיון לעקידה, וכמה שחטו תינוקות בזמן השמד שלא יטמעו בגויים. אמנם בכל דבר ההתחלה היא העיקר, והמתחיל הוא האב המוריש בכח מדה טובה שבו לבניו (את המידה הטובה) והתולדות הם ענפים מן השורש. אחד היה אברהם אוהבו יתברך, ומזה נקנה לנו כל מדות טובות" [תורת המהרא"ל, אבות ה ג]. והוסיף לבאר זאת רבי חיים מוולוז'ין : "כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם – לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'" [רוח חיים (על פרקי אבות), ה, ג].

להצלחת אחיקם יחיה בן שרה הי"ו
לעילוי נשמת משולם יהודה בן יעקב דוד ז"ל

אגרת השמד