ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מפגש יעקב ועשו ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (36 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (36 ד')

י"ד כסלו התשע"ה

מפגש יעקב ועשו

שיחת מוצאי שבת וישלח תשע"ה



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אל מי יעקב משתחווה?
קראנו השבת את פרשת וישלח. שואל הזוהר (דף קעא, ב), הרי יעקב היה בחיר האבות, ואיך הוא השתחווה לעשיו הרשע (ראה שיחה לשנת תשע"ג), הרי מי שמשתחווה לעשיו כאילו משתחווה לאל אחר! ואם תאמר שהוא נוהג על פי המשל שאומרים 'שועל שהגיעה שעתו השתחווה לו' - אינו כן, שהרי עשיו הוא כאל אחר, ויעקב לעולם לא ישתחווה לו! ממשיך הזוהר ואומר שגם אצל דוד המלך מצינו שהוא פנה אל נבל הרשע ושלח לו לשלום. איך הוא עשה את זה - הרי אסור להקדים שלום לרשעים! אלא, שדוד לא פנה לנבל אלא לקדוש ברוך הוא. נבל יחשוב שדוד פנה אליו, אך באמת דוד לא אליו מתכוון. כך יש לבאר גם את הפסוק: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּֽה" (בראשית מז, לא) כשיוסף בא לבקר את יעקב. אין הכוונה שיעקב השתחווה ליוסף אלא לשכינה. כך גם כאן, והפסוק אומר: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" (שם לג, ג), יש כאן רמז לשכינה במילה "והוא" שאליה יעקב השתחווה. אם כן, יעקב רואה את השכינה, מבין שזה הזמן להשתחוות, והוא כורע ומשתחווה שבע פעמים - "עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו", כלומר לא לאחיו אלא עד שהוא ניגש אליו. כך דברי הזוהר. בכל השתחוויה היה עוד ביטול לכוחו של עשיו.
אולי אפשר להסביר את הדברים באופן יותר עמוק, ולקשר את הרעיון לפשוטם של הדברים. יעקב יודע שהכוח של עשיו הוא לא מעצמו אלא הקב"ה נתן לו אותו. אם כן הקב"ה נמצא כאן, ואליו יעקב פונה. "לא הערוד ממית אלא החטא ממית" (ראה ברכות לג, א), עשיו הוא סתם מקל של ריבונו של עולם, יעקב כאילו פונה אל עשיו - אבל לאמיתו של דבר הוא מתפלל לקדוש ברוך הוא, שיבטל את הכוח שהוא נתן לעשיו. הדבר מדויק בלשון הפסוק, "לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" (בראשית לב, ה), לא 'לאדני עשיו', אלא 'לאדני ל עשיו', כה תאמרו לאדני, לריבונו של עולם, וגם לעשיו.
ה"נועם אלימלך" מרחיב את הדיבור על הלשון שיעקב נוקט, ושואל על כך כמה שאלות. על הפסוק: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו" (שם ד), רש"י מפרש: "מלאכים ממש", ולא מובן מה רש"י הוסיף כאן. בנוסף, למה יעקב הוסיף: "לַאדֹנִי לְעֵשָׂו", היה יכול לומר רק: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב", ולא היה צורך בהקדמה הזאת. הוא ממשיך ושואל על פירוש רש"י שעל המילים: "עִם לָבָן גַּרְתִּי" ביאר "ותרי"ג מצוות שמרתי", הרי אם המלאכים יאמרו כך לעשיו זה יכול רק להרגיז ולהכעיס אותו. בנוסף, על דברי יעקב: "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר" המדרש דורש ששור זה יוסף וחמור הוא רמז למשיח בן דוד. אם לכך מתכוון יעקב וזה מה שהוא מוסר לעשיו - זה ודאי לא ימצא חן בעיניו!
ה"נועם אלימלך" מבאר על פי דברי הזוהר שהבאנו, ואומר שיעקב מדבר בלשון כפולה. כשהוא שולח מלאכים הכוונה היא למצוות וזכויות שהוא שולח לריבונו של עולם. הוא גם שולח שליח לעשיו, "כה תאמרון לאדני", וגם "לעשיו". לעשיו הוא אומר "עם לבן גרתי" והוא מתכוון שהוא היה גֶר שם, סבל מאוד וברכתו של יצחק לא התקיימה ואל תקנא בי. כלפי שמיא הוא אומר "ותרי"ג מצוות שמרתי". ריבונו של עולם, שמרתי על תרי"ג מצוות, מגיע לי שתגן עלי. כך גם על הפסוק "ויהי לי שור וחמור", יש ביאור כפשוטו ויש מדרש. יעקב מדבר בלשון כפולה, הוא חי גם חיים פנימיים.

דרכיו השונות של היצר

נמשיך הלאה. יעקב פוגש את המלאך ונאבק איתו. הגמרא במסכת חולין אומרת (צא, א):
רבי יהושע בן לוי אמר: אמר קרא: "בהאבקו עמו", כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו. רבי שמואל בר נחמני אמר: כעובד כוכבים נדמה לו, דאמר מר: ישראל שנטפל לו עובד כוכבים בדרך טופלו לימינו. רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: כתלמיד חכם נדמה לו, דאמר מר: המהלך לימין רבו הרי זה בור.
פירוש אחד שיעקב חיבק את המלאך. פירוש שני הוא שהמלאך היה נדמה לו כעובד כוכבים, והפירוש השלישי הוא שהיה נראה כתלמיד חכם. השר הזה הוא שרו של עשיו, הוא היצר הרע והוא בא להיאבק עם יעקב ולהכריע את דרכו הקדושה של יעקב. יש כמה דרכים שבהן היצר הרע מנסה להיאבק ולהכריע אדם: זה יכול להיות על ידי חיבוק, יכול להיות על ידי מאבק חריף, ולפעמים היצר בא בדרך מתוחכמת, כתלמיד חכם. היצר הרע יודע להתחפש לתלמיד חכם, הוא בא אל האדם ואומר לו שכדי לעבוד את ה' צריך להיות רציני, אסור ליפול אף לא פעם אחת ונפילה אחת הורסת את הכול. חייבים לקיים את המצוות בשלמות בלי שמץ של גאווה או כוונה לעשות רושם, אחרת כל המצווה מאבדת את ערכה. חייבים להיות מושלמים, שהרי לפני ה' אי אפשר לעמוד לא מושלם. כך היצר מייסר את האדם עוד ועוד, והאדם מרגיש שהוא כבר לא מסוגל לעמוד במשימה הזאת. האדם מתייאש, נופל למשבר ומאבד את החשק ללמוד, שהרי בין כה וכה הוא לא יכול לקיים את הדברים בשלמות.
היצר בא עם כוונות 'לשם שמים', כביכול. אז איך אדם יכול לדעת האם הביקורת הזאת היא יצר הרע או לא - תלוי מה התוצאות, אם הביקורת בונה ובעזרתה האדם מתפתח, מתקדם ונזהר יותר - סימן שזה יצר טוב. אך אם הביקורת גורמת לו למצבי רוח, ליאוש לתסכול - סימן שזה יצר הרע. אם יש ספיקות בדבר צריך להתייעץ. ביקורת עצמית היא כמו מלח, קצת ממנו זה טוב אך יותר מידי הוא מקדיח את התבשיל.
יכולים להיות גם סוגים של 'תלמידי חכמים', יש תלמיד חכם שנותן מוסר ו'מצליף' בשומעים, ויש תלמיד חכם שאומר שהכול צריך לבוא מתוך הלב, אין טעם להתפלל כשאדם לא מרגיש שהוא מתחבר לתפילה. עניינה של התפילה זה הלב ואם 'לא בא' לאדם להתפלל, שלא יתפלל. 'צדיק' רוצה שהכול יבוא באופן טבעי, מהפנימיות שלו ולא סתם כי יש חובה כזאת. אם אין לו חשק ללמוד, לא כדאי ללמוד כי בלי חשק הלימוד לא שווה. לא לנסות להשקיע בתפילה אם אין חשק וכוונה. כמובן שמי ששומע לעצות כאלה הוא לא מתפלל בקביעות, הוא גם לומד פחות, הוא מחכה שיבוא החשק, אם בכלל יבוא. ויש 'דרך חיבוק', הגויים באים לישראל ומציעים שנהיה עם אחד, את בנותינו ניתן לכם ואת בנותיכם תתנו לנו (ראה בראשית לא, טז), למה אתם הולכים לבד למה אתם מתבדלים. מתוך אהבה הם עושים שוויון זכויות ובצורה הזאת גורמים לעם ישראל להיות מושפעים מהאחרים. שוויון הזכויות בארצות אירופה זה מה שגרם למשבר הגדול בשמירת המצוות. התחילו חיבורים בין יהודים לגויים והיו לכך השלכות. צריכים לדעת להתמודד עם כל הצורות של הפיתויים. כל פעם יש ליצר שיטות חדשות, אם מנצחים אותו בדרך אחת הוא משנה פרצוף וצורה ובא בדרך אחרת. זה סוג המאבק שיעקב נאבק אתו עם המלאך - ובאותם מאבקים עם ישראל התמודד במשך כל הדורות.
צריך לדעת להתמודד נכון, גם אם קשה ללמוד אנחנו לומדים, אך מצד שני לא בהגזמה. למצוא את הדרך המאוזנת והנכונה, ואז אדם עולה במעלות הקודש מעלה מעלה.

המשימה של הדור שלנו
דיברנו עם ההורים אמש (נאמר במוצאי שבת הורים לתלמידי הישיבה), ואמרנו שהדור שלנו הוא דור גדול. בארץ ישראל יש לנו המעלה של ארץ ישראל, יש חיבור של ציבור עצום שמתקבץ יחד, דבר שגורם לשפע אלוקי והשראת שכינה. מכיוון שהגענו למעלה חדשה יש גם אתגרים חדשים, יותר גדולים ויותר קשים. גם במאבק שלנו עם הגויים, שנאבקים אתנו בכל היכולות שלהם - חרמות, לחצים, מנסים למנוע מאתנו להתקדם ביישובה של ארץ ישראל וירושלים. בנוסף, גם אתגרים רוחניים. הקב"ה משכלל את עולמו במכשירים חדשים, פתיחות גדולה שמגמתה הפנימית היא להגיע לשיא של עבודת ה', אבל זה עובר דרך התמודדויות קשות מאוד. כל זה אומר שהדור שלנו הוא דור גדול. ר' צדוק כותב שאם תוקף את האדם יצר מסוים - זה סימן שזה התפקיד שלו, זה עניינו בעולם. היצר רוצה למנוע מהאדם להגיע לייעוד המיוחד שלו, ולכן דווקא שם הוא מפריע. הדברים אמורים גם על ציבור, ציבור שמתמודד ונוצר לו קושי מיוחד, סימן שזה התפקיד של הדור, להכריע בנקודה הזאת.
עלינו לבנות כוחות עצומים של אהבת תורה. הכוחות הללו נבנים על ידי התרגלות בלימוד התורה, באמצעות התבוננות באורה של תורה ובזכות לעסוק בדבר ה'. להבין שכשאנחנו עוסקים בדברי תורה זה בבחינת: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב), דבר ה' מדבר מתוך הפה שלנו. אנחנו מדברים את דבר ה'. להרגיש את הגודל של לימוד התורה - אז ממילא אוהבים את לימוד התורה, כל דבר בתורה אהוב ומבוקש. להכיר בזכות להתפלל לפני הקב"ה באופן חופשי, לפנות אליו בגוף שני כאילו אנחנו עומדים ממש לפני ריבונו של עולם. התבוננות בגדולת הקב"ה, בטובו ובעניינה של התורה, ויחד עם זה ההתרגלות בפועל. להתרגל ללמוד ביום ובלילה, ביום שישי ובמוצאי שבת. בחורף לילי שבת ומוצאי שבת הם זמנים שאפשר ללמוד בהם שעות רבות וארוכות. בדרך כלל במוצאי שבת קצת קשה ללמוד, המעבר מקדושתה של השבת גורם לשינויים בנפש וזה קצת מכביד, אבל הקושי קיים רק למי שלא רגיל בכך. מי שהתרגל ללמוד במוצאי שבת אוהב מאוד את הלימוד הזה, קדושת השבת נמשכת על לימוד התורה. בליל שבת לא רגילים ללמוד בעיון ומחפשים ללמוד דברי אגדה, פרשת שבוע וכן הלאה. גם זה עניין של הרגל. כשמתרגלים ללמוד גמרא בשבת פתאום רואים שיש ללימוד טעם מיוחד, טעם של שבת. גמרא של שבת היא גמרא מיוחדת, מותר ללמוד גם עיון בשבת. יש לזה גדר של עונג שבת, ללמוד "קצות" ו"מנחת חינוך". לאהוב את התורה - זאת העבודה הכי חשובה שאנחנו עושים.
נאהב ככה את השם, וכמו שכותב הרב: "אי אפשר שלא לאהוב את ה'" (מידות הראי"ה, אהבה, ד), ביטוי מיוחד, האהבה ממלאת את כל הנפש ואי אפשר שלא לאהוב. "אי אפשר שלא לאהוב את התורה ואת המצוות". מדוע "מפני ששלהבת אש קודש של אהבת ה' הלא בתוך הנשמה תמיד בוערת היא", אש בוערת של אהבת ה' בתוך ליבו של האדם. "והיא מחממת את הרוח, והיא מערה את החיים ועינוגה אין להם סוף". כשאדם אוהב הלב שלו מלא שמחה. כשהוא אוהב דבר גדול השמחה גדולה יותר וכשהוא אוהב את ריבונו של עולם, לאהבה אין קצה וסוף, "אין מידה מתארת נועמן ומיתקן".
צריכים לקחת את הדברים הללו, להוציא אותם מפנים הנשמה ולגלות אותם. אם אדם לא מגלה אותם, הרב אומר שזאת אכזריות, אדם מונע מעצמו שמחה, אושר ותענוג אין סוף. זה לא בסדר. "מה אכזרי הוא האדם על עצמו שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים ואת חיי החיים ואת עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו, בשביל כך אין לו חלק בו והוא הולך שכוח מתגרת יד החומריות". כשאדם נמצא במציאות רוחנית נכונה, מלא באהבת ה' ובאהבת תורתו - הוא מאושר. זה לא רק דבר שחובה על האדם לעשות, אדם חייב ללמוד, חייב להתפלל וחייב ללכת בדרך התורה - זה הדבר האמיתי שהאדם רוצה לעשות, זה הדבר שיכול לעשות את האדם הכי מאושר בחייו.
ליישם את הדברים זה לא פשוט, קל להגיד עצות וליישם אותן קשה. אך כשמשתדלים - מתקדמים, לא בשעה אחת, לא ביום אחד ולא בהחלטה חד פעמית. כדי לפעול על דברים עמוקים שנוגעים בעומק הנפש צריך תהליך. אנחנו צריכים להצליח ליצור דגם כזה. כל השטויות באמת יידחו על ידינו, כל הגירויים השליליים יהיו מאוסים עלינו, כאילו זה בכלל לא שייך ואין צורך להילחם נגדם. צריך מאה אנשים שיגיעו לשלב הזה, ואז אנחנו נפיץ את הדברים בתור ערכה לכל הנוער בארץ - מהפכה. חייבים להיות המאה הראשונים שיעשו את זה, זה מה שהדור דורש וזה מה שה' רוצה מאתנו. נוכיח שמציאות כזאת היא דבר מעשי ואפשרי - ואחרי שנוכיח זה יתפשט. למי שיזכה להיות מהראשונים יהיו זכויות גדולות מאוד בכל מי שיבוא אחריו.
לפני שנתיים עשינו מבצע של אהבת ה', ואחרי כמה זמן בא אלי תלמיד ואמר לי שהוא נסע לעיר וראה שזה עובד. בדרך כלל היה לו קצת קשה להיות בעיר ולהתמודד עם כל הקיים מסביב, ופתאום הדברים הלא טובים בכלל לא עניינו אותו. בטח היו עוד שהרגישו כך והם רק לא סיפרו לי. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, מבצע של אהבת ה'.
שה' יתן לנו את הכוח לעלות ולהצליח. חזק ונתחזק.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il