ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

על מצבה, ניצבים והתייצבות

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסלו תשע"ו

על מצבה, ניצבים והתייצבות


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הלשון העברית היא לשון מיוחדת. הרמב"ן בפירושו לתורה כבר קבע: "וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים .. ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו ..., ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם" (שמות ל' יג, עיינו גם ברמב"ם מורה נבוכים ח"ג פ"ח).
נעמוד היום על עניין אחר, המייחד את השפה העברית והיא המשמעות הפנימית של מילים רבות. נדגים זאת באמצעות השורש י.צ.ב.
עם הגעתו של יעקב לשכם, הוא קנה את חלקת השדה, נטה שם את אהלו ואז נאמר:
"וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ג כ).
השימוש בפעל 'וַיַּצֶּב' אומר דרשני שהרי מזבח בונים ולא מציבים.
שרש זה חוזר על עצמו בפרשה הקודמת וגם בפרשתנו. כאשר יעקב חולם אודות הסולם, התורה נוקטת בלשון:
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה: וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו... וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (שם, כ"ח יב-יח).
גם בהתגלות, בה נקרא שמו של יעקב ישראל, מצינו:
"וַיֵּרָא אֱלֹקים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ:... וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל" (שם ל"ה ט-טו).
בוודאי שהתגלות זו היא המשך לחלום הסולם ולהצבת המצבה, לפני היציאה לחרן. גם בהמשך הפרשה, עם קבורת רחל מצינו:
"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (שם ל"ה כ).
אם כך נוכל להציע, כי השרש י.צ.ב בהופעותיו השונות משמעותו הפנימית היא גילוי שכינה.
אחת הדרכים לגלות לנו כי במקום מסוים או במעמד מסוים זכו לחזיון והקב"ה התגלה ליחידים או לציבור , היא כשהכתוב משתמש בשורש זה. לכן, הביטוי נזכר בצורה כה בולטת בשני הביקורים של יעקב בבית אל. גם משמעות הצבת המצבה על קבר רחל איננה סימון וציון הקבר, אלא שיעקב פתח במקום זה מרכז רוחני של עבודת השם, בתקווה שהלומדים שם יזכו גם הם לחזון.
לכן, אין זה פלא כי במעמד הר סיני, המעמד הייחודי של גילוי שכינה לכל עם ישראל אנו מוצאים בכתוב:
"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט טז-יז).
זו אותה התייצבות חזונית של מרים הנביאה:
"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב' ד).
זו גם פשר ההתייצבות לפני השם לפני מות משה:
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם..." (דברים כ"ט ט).
לפי זה, נוכל להציע גם את ההסבר הבא למופיע בתחילת הפרשה הבאה. יוסף סיפר לאחיו:
"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (בראשית פרק ל"ז ה-ז).
יוסף הכריז לפני אחיו, זה לא רק שאבא נתן לי את ההנהגה בנתינת כתונת הפסים, אני קיבלתי גם את היכולת לחלום חלומות נבואיים והקב"ה מתגלה אלי שהרי אלומתי 'נִצָּבָה'.

הבה נתפלל כי נזכה גם אנחנו להתייצב כולנו לפני השם ונזכה גם לגילוי שכינה והרבה אור שיגרש את החושך מסביב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il