איגרת השמד חלק ט"ו | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
אגרת השמד

קטגוריה משנית

233

5 דק' קריאה

החיוב לעבור למקום טוב יותר
וְהָעֵצָה אֲשֶׁר אֲנִי יוֹעֵץ לְכֹל אוֹהֲבַי וְלַמְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי עֵצָה - שֶׁיֵּצֵא מֵאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת, וְיֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהַעֲמִיד דָּתוֹ וּלְקַיֵּם תּוֹרָתוֹ בְּלֹא אֹנֶס, וְלֹא יִפְחַד, וְיַעֲזֹב בֵּיתוֹ וּבָנָיו וְכֹל אֲשֶׁר לוֹ. כִּי דָּת ה' אֲשֶׁר הִנְחִיל לוֹ גְּדוֹלָה, וְחִיּוּבָהּ קוֹדֵם לְכֹל אֵלּוּ הַמִּקְרִים הַבְּזוּיִים* בְּעֵינֵי הַמַּשְׂכִּילִים, שֶׁהֵם אֵינָם עוֹמְדִים, וְצַוָּאַת ה' הִיא שֶׁעוֹמֶדֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁתֵּי עֲיָרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, אַחַת מֵהֶן יוֹתֵר טוֹבָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּבְמִנְהָגֶיהָ, וְיוֹתֵר מְדַקְדֶּקֶת וְנִכְנַעַת לַמִּצְווֹת מִן הָאַחֶרֶת - יְחֻיַּב יְרֵא ה' לָצֵאת מֵאוֹתָהּ מְדִינָה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ אֵינָם טוֹבִים, לְאוֹתָהּ הַמְּדִינָה הַטּוֹבָה. וּכְבָר הִזְהִירוּ חז"ל שֶׁלֹּא יָדוּר אָדָם בִּמְדִינָה שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה צַדִּיקִים חֲסִידִים, וְהֵבִיאוּ רְאָיָה עַל זֶה מִסְּדוֹם, דִּכְתִיב: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה" וְגוֹ' (בראשית יח, לב). וְכֹל זֶה כְּשֶׁיִּהְיוּ הַמְּדִינוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם הָיָה הַמָּקוֹם מִן הַגּוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד שָׁם - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהוּא חַיָּב לָצֵאת מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, וְלָלֶכֶת לְמָקוֹם טוֹב. וְכֹל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיִּהְיוּ עֵינֵיהֶם עָלָיו*, שֶׁלֹּא יֵשֵׁב שָׁם כְּלָל, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל עַצְמוֹ לְסַכָּנָה, עַד שֶׁיִּנָּצֵל מִן הַמָּקוֹם הָרַע שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד דָּתוֹ כָּרָאוּי, וְיֵלֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם טוֹב. וּכְבָר פֹּרַשׁ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים שֶׁכֹּל הַדָּר בֵּין הַכּוֹפְרִים שֶׁהוּא כְּמוֹתָם, וְכֵן אָמַר דָּוִד ע"ה: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמואל א כו, יט), הִנֵּה שָׁקַל* דִּירָתוֹ בֵּין הַגּוֹיִם כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן חַיָּבִים הַחֲסִידִים וְיִרְאֵי ה' לִמְאֹס בָּרָע וּבְעוֹשָׂיו, וְלִדְבֹּק בַּטּוֹב וּבְעוֹשֵׂהוּ, וְכֵן אָמַר דָּוִד ע"ה: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" (תהלים קלט, כא), וְאָמַר: "חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ" וְגוֹ' (שם קיט, סג). וְכֵן מָצִינוּ בְּאַבְרָהָם, שֶׁמָּאַס מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמְקוֹמוֹ וּבָרַח, לְהִנָּצֵל נַפְשׁוֹ מִדַּעַת הַכּוֹפְרִים. וְכֹל זֶה כְּשֶׁלֹּא יִכְפּוּ אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם, אֲבָל כְּשֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲבֹר עַל אַחַת מֵהַמִּצְווֹת - אָסוּר לַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּשׁוּם צַד, אֶלָּא יַנִּיחַ כֹּל אֲשֶׁר לוֹ וְיֵלֵךְ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה עַד יִמְצָא מָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהַעֲמִיד דָּתוֹ, וְהָעוֹלָם גָּדוֹל וְרָחָב. וְהִתְנַצְּלוּת* מִי שֶׁטּוֹעֵן עִנְיַן בֵּיתוֹ וּבָנָיו - אֵינָה טַעֲנָה לְפִי הָאֱמֶת, אָח לֹא פָדֹה* יִפְדֶּה אִישׁ.

אין להמתין בארצות השמד בטענה שהמשיח יגאלנו
וְאָמְנָם לְפִי דַּעְתִּי יָכוֹל הָאָדָם לְסַלְּקָם מֵעָלָיו בְּאוֹתָהּ מִלָּה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהִיא לְהוֹדוֹת לְאוֹתוֹ הָאִישׁ, וְאַחַר כָּךְ שֶׁיֵּלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁכֹּן שָׁם, וְלֹא יַעֲמֹד בְּשׁוּם פָּנִים בִּמְקוֹם הַשְּׁמָד, וְכֹל הָעוֹמֵד שָׁם הֲרֵי הוּא עוֹבֵר, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם, וְהוּא קָרוֹב לְמֵזִיד. אֲבָל אֵלּו שֶׁמְּפַתִּים עַצְמָם וְאוֹמְרִים שֶׁיַּעַמְדוּ בִּמְקוֹמָם עַד שֶׁיָּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לַמַּעֲרָב, וְאַחַר יֵצְאוּ וְיֵלְכוּ לִירוּשָׁלַיִם - לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ יִבָּטֵל מֵהֶם הַשְּׁמָד הַזֶּה אִם לֹא בְּאֹפֶן זֶה - אֵלּו עוֹבְרִים הֵם בְּעֵינַי, וּמְרַמִּים עַצְמָם וּמַחְטִיאִים זוּלָתָם, וַעֲלֵיהֶם אָמַר הַנָּבִיא ע"ה: "וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם" (ירמיה ח, יא). כִּי אֵין זְמָן קָצוּב לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, עַד שֶׁיִתָּלוּ בּוֹ וְיֹאמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא קָרוֹב אוֹ רָחוֹק. וְחִיּוּב הַדָּת וְהַמִּצְווֹת אֵינוֹ תָּלוּי בְּבִיאַת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא אָנוּ חַיָּבִים לְהִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, וְנִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁלִים עֲשִׂיָּתָן, וְאַחַר שֶׁנַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁנִּתְחַיַּבְנוּ, אִם יְזַכֶּה ה' לָנוּ אוֹ לְבָנֵינוּ אוֹ לִבְנֵי בָּנֵינוּ לִרְאוֹת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ - הֲרֵי טוֹב, וְהִיא טוֹבָה עַל טוֹבָה, וְאִם לָאו - לֹא הִפְסַדְנוּ כְּלוּם, אֶלָּא רָוַחְנוּ בַּעֲשִׂיָּתֵנוּ מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים בּוֹ. אֲבָל אִם יַעֲמֹד אָדָם בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁיֵּרָאֶה מֵהֶם כִּי הַתּוֹרָה תִּפָּסֵק מֵהֶם, וְהַמִּין יֹאבַד* כַּעֲבֹר הַשָּׁנִים, וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד דָּתוֹ, וְיֹאמַר: אֶשָּׁאֵר כְּמוֹת שֶׁאֲנִי עוֹמֵד, עַד שֶׁיָּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְאֵצֵא מִזֶּה שֶׁאֲנִי בּוֹ - אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב, וּבִטּוּל הַדָּת וְהַמִּצְווֹת, וְאִבּוּד גָּדוֹל. וְהַדַּעַת הַזֹּאת הִיא דַּעְתִּי, וה' יִתְעַלֶּה יוֹדֵעַ הָאֱמֶת.
___________________________________
הַמִּקְרִים הַבְּזוּיִים –מעשי חולין חסרי ערך. כְּשֶׁיִּהְיוּ עֵינֵיהֶם עָלָיו – שהגויים רוצים להשפיע על היהודי הזה. שָׁקַל – הִשווה. הִתְנַצְּלוּת – תירוצו של האדם שאינו עוזב. לֹא פָדֹה וכו' – כל אדם אחראי לעצמו, ואינו תלוי ביכולתם של בני משפחתו. וְהַמִּין יֹאבַד – היהודים יתבוללו.

ביאורים
בלימודנו אתמול ראינו את המאפיין המיוחד של גזֵרת השמד המדוברת באיגרת זו – הגזֵרה התובעת מהיהודים להודות בדיבור-פה שהם מאמינים באותו האיש (מוחמד), ולא כוללת דרישה לעבור על אחת ממצוות התורה. מתוך כך פסק הרמב"ם, שאין חיוב ליהרג כדי לא לקיים גזֵרה זו.
פסיקת הרמב"ם פותחת פתח להמשיך את שגרת החיים תחת גזֵרת השמד, להודות מן השפה ולחוץ באמונת אותו האיש, ולנהל בסתר אורח חיים רגיל של שמירת תורה ומצוות.
אפשרות זו נראית בעיני הרמב"ם כאפשרות רעה, ולכן הוא מייעץ לעקור ממקום השמד, וללכת לגור במקום אחר. ההישארות במצב זה של אונס עלולה במשך השנים לנתק את האנוסים מעמם ומתורתם, ולכן היא אפשרית רק לזמן הקצר ביותר שאפשר.
הרמב"ם מאריך להוכיח (מלוט, מאברהם ומִדוד) כי ישנה מחויבות גדולה לגור במקום הגון המאפשר לקיים אורח חיים גלוי של תורה ומצוות בלא פחד, ולגור במחיצת אנשים צדיקים. הדרכה זו חשובה עוד יותר במציאות שבה האדם יודע שעוקבים אחריו, שאז הוא עשוי לחשוש ולהימנע מקיום מצוות.
כנגד הדרכתו הברורה של הרמב"ם עשויות לעלות טענות שונות, אך הרמב"ם דוחה אותן מכול וכול: ישנם הטוענים שאינם יכולים לעקור ממקומם מחמת הצרכים המשפחתיים, ומחמת ההתקבעות במקומם הנוכחי. על טענה זו אומר הרמב"ם שאינה לפי האמת, כיוון ששיקול כזה אינו עומד מול הצורך הגדול לעקור ממקום רשעה. גם אם יאלץ האדם להיפרד מבניו הבוגרים ולעקור בלעדיהם לארץ אחרת, הוא מחויב לעשות זאת בעבור אמונתו.
טענה נוספת שאותה דוחה הרמב"ם, היא הטענה שהשהות במקום השמד והרשע היא זמנית, עד שיבוא המשיח, ואז ילכו כולם בעקבותיו לארץ ישראל. הוא אומר שמי שטוען טענה זו מרמה את עצמו, כיוון שאיננו יודעים מתי יבוא המשיח, ואם זה יהיה בזמן קרוב או לא. לעומת זאת החיוב לקיים את התורה והמצוות הוא חיוב מעשי הקיים בכל רגע ורגע גם עוד קודם שיבוא המשיח, והוא עצמו יכול לזכות אותנו בקירוב ביאת המשיח. להימנע מהגירה למקום שיאפשר קיום מצוות כבר כעת בטענה שהמשיח קרוב ואז נקיים את המצוות, היא טענה שמביאה לביטול התורה והמצוות.

הרחבות
השפעת החברה על האדם
יְחֻיַּב יְרֵא ה' לָצֵאת מֵאוֹתָהּ מְדִינה. הרמב"ם כותב שאדם המתגורר במקום שבו אינו יכול לקיים את המצוות כראוי – עליו לצאת ממקום זה.
בהלכות דעות מבאר הרמב"ם מהו כוחה של החברה: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים" [משנה תורה, הלכות דעות ו, א].
הרב קוק מעמיק ומבאר את הסכנה בהימצאות בסביבת אנשים רעים. לפי דבריו, בדרך כלל פנימיות האדם נוטה לטוב, שהרי אלוהים עשה את האדם ישר, אך בחיצוניות האדם נוטה לרע ונמשך אחר החומריות והחטא. כשאדם רואה את חבריו ואת סביבתו, הוא מכיר בהם את הצד החיצוני יותר מאשר את הצד הפנימי, שהרי צד זה ניכר יותר. על כן, בדרך כלל, כשאדם נמשך אחר החברה הוא נמשך אחר הצד החיצוני הנוטה יותר לרע. ולכן על האדם להיזהר מלדור בעיר שאנשיה רשעים [עין אי"ה שבת י:].
בדורות האחרונים התעוררה השאלה האם ראוי לאדם דתי להיבדל מאחיו שאינם שומרים תורה ומצוות, ולגור במקום 'דתי' בלבד, או שמא להפך, טוב יותר לגור יחד עם שאר אחינו בית ישראל ולא ליצור קרע בעם ישראל. כשמטרת האדם להשפיע על שכניו לטובה, ידוע בשם גדולי החסידות שאין לחשוש, משום ש'איידי דטריד למפלט לא בלע' – כשאדם עסוק בלהשפיע טוב על סביבתו, אין לחשוש שיקבל מהם השפעה רעה [עיין אורות התחיה, כ].

אגרת השמד