ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
איגרת השמד חלק ט"ו
וְהָעֵצָה אֲשֶׁר אֲנִי יוֹעֵץ לְכֹל אוֹהֲבַי וְלַמְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי עֵצָה - שֶׁיֵּצֵא מֵאֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת, וְיֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהַעֲמִיד דָּתוֹ וּלְקַיֵּם תּוֹרָתוֹ בְּלֹא אֹנֶס, וְלֹא יִפְחַד, וְיַעֲזֹב בֵּיתוֹ וּבָנָיו וְכֹל אֲשֶׁר לוֹ. כִּי דָּת ה' אֲשֶׁר הִנְחִיל לוֹ גְּדוֹלָה, וְחִיּוּבָהּ קוֹדֵם לְכֹל אֵלּוּ הַמִּקְרִים הַבְּזוּיִים* בְּעֵינֵי הַמַּשְׂכִּילִים, שֶׁהֵם אֵינָם עוֹמְדִים, וְצַוָּאַת ה' הִיא שֶׁעוֹמֶדֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁתֵּי עֲיָרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, אַחַת מֵהֶן יוֹתֵר טוֹבָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וּבְמִנְהָגֶיהָ, וְיוֹתֵר מְדַקְדֶּקֶת וְנִכְנַעַת לַמִּצְווֹת מִן הָאַחֶרֶת - יְחֻיַּב יְרֵא ה' לָצֵאת מֵאוֹתָהּ מְדִינָה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ אֵינָם טוֹבִים, לְאוֹתָהּ הַמְּדִינָה הַטּוֹבָה. וּכְבָר הִזְהִירוּ חז"ל שֶׁלֹּא יָדוּר אָדָם בִּמְדִינָה שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה צַדִּיקִים חֲסִידִים, וְהֵבִיאוּ רְאָיָה עַל זֶה מִסְּדוֹם, דִּכְתִיב: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה" וְגוֹ' (בראשית יח, לב). וְכֹל זֶה כְּשֶׁיִּהְיוּ הַמְּדִינוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם הָיָה הַמָּקוֹם מִן הַגּוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד שָׁם - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהוּא חַיָּב לָצֵאת מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, וְלָלֶכֶת לְמָקוֹם טוֹב. וְכֹל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיִּהְיוּ עֵינֵיהֶם עָלָיו*, שֶׁלֹּא יֵשֵׁב שָׁם כְּלָל, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל עַצְמוֹ לְסַכָּנָה, עַד שֶׁיִּנָּצֵל מִן הַמָּקוֹם הָרַע שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד דָּתוֹ כָּרָאוּי, וְיֵלֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם טוֹב. וּכְבָר פֹּרַשׁ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים שֶׁכֹּל הַדָּר בֵּין הַכּוֹפְרִים שֶׁהוּא כְּמוֹתָם, וְכֵן אָמַר דָּוִד ע"ה: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמואל א כו, יט), הִנֵּה שָׁקַל* דִּירָתוֹ בֵּין הַגּוֹיִם כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן חַיָּבִים הַחֲסִידִים וְיִרְאֵי ה' לִמְאֹס בָּרָע וּבְעוֹשָׂיו, וְלִדְבֹּק בַּטּוֹב וּבְעוֹשֵׂהוּ, וְכֵן אָמַר דָּוִד ע"ה: "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" (תהלים קלט, כא), וְאָמַר: "חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ" וְגוֹ' (שם קיט, סג). וְכֵן מָצִינוּ בְּאַבְרָהָם, שֶׁמָּאַס מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמְקוֹמוֹ וּבָרַח, לְהִנָּצֵל נַפְשׁוֹ מִדַּעַת הַכּוֹפְרִים. וְכֹל זֶה כְּשֶׁלֹּא יִכְפּוּ אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם, אֲבָל כְּשֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲבֹר עַל אַחַת מֵהַמִּצְווֹת - אָסוּר לַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּשׁוּם צַד, אֶלָּא יַנִּיחַ כֹּל אֲשֶׁר לוֹ וְיֵלֵךְ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה עַד יִמְצָא מָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהַעֲמִיד דָּתוֹ, וְהָעוֹלָם גָּדוֹל וְרָחָב. וְהִתְנַצְּלוּת* מִי שֶׁטּוֹעֵן עִנְיַן בֵּיתוֹ וּבָנָיו - אֵינָה טַעֲנָה לְפִי הָאֱמֶת, אָח לֹא פָדֹה* יִפְדֶּה אִישׁ.
אין להמתין בארצות השמד בטענה שהמשיח יגאלנו
וְאָמְנָם לְפִי דַּעְתִּי יָכוֹל הָאָדָם לְסַלְּקָם מֵעָלָיו בְּאוֹתָהּ מִלָּה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהִיא לְהוֹדוֹת לְאוֹתוֹ הָאִישׁ, וְאַחַר כָּךְ שֶׁיֵּלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁכֹּן שָׁם, וְלֹא יַעֲמֹד בְּשׁוּם פָּנִים בִּמְקוֹם הַשְּׁמָד, וְכֹל הָעוֹמֵד שָׁם הֲרֵי הוּא עוֹבֵר, וּמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם, וְהוּא קָרוֹב לְמֵזִיד. אֲבָל אֵלּו שֶׁמְּפַתִּים עַצְמָם וְאוֹמְרִים שֶׁיַּעַמְדוּ בִּמְקוֹמָם עַד שֶׁיָּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לַמַּעֲרָב, וְאַחַר יֵצְאוּ וְיֵלְכוּ לִירוּשָׁלַיִם - לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ יִבָּטֵל מֵהֶם הַשְּׁמָד הַזֶּה אִם לֹא בְּאֹפֶן זֶה - אֵלּו עוֹבְרִים הֵם בְּעֵינַי, וּמְרַמִּים עַצְמָם וּמַחְטִיאִים זוּלָתָם, וַעֲלֵיהֶם אָמַר הַנָּבִיא ע"ה: "וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם" (ירמיה ח, יא). כִּי אֵין זְמָן קָצוּב לְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, עַד שֶׁיִתָּלוּ בּוֹ וְיֹאמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא קָרוֹב אוֹ רָחוֹק. וְחִיּוּב הַדָּת וְהַמִּצְווֹת אֵינוֹ תָּלוּי בְּבִיאַת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא אָנוּ חַיָּבִים לְהִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, וְנִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁלִים עֲשִׂיָּתָן, וְאַחַר שֶׁנַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁנִּתְחַיַּבְנוּ, אִם יְזַכֶּה ה' לָנוּ אוֹ לְבָנֵינוּ אוֹ לִבְנֵי בָּנֵינוּ לִרְאוֹת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ - הֲרֵי טוֹב, וְהִיא טוֹבָה עַל טוֹבָה, וְאִם לָאו - לֹא הִפְסַדְנוּ כְּלוּם, אֶלָּא רָוַחְנוּ בַּעֲשִׂיָּתֵנוּ מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים בּוֹ. אֲבָל אִם יַעֲמֹד אָדָם בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁיֵּרָאֶה מֵהֶם כִּי הַתּוֹרָה תִּפָּסֵק מֵהֶם, וְהַמִּין יֹאבַד* כַּעֲבֹר הַשָּׁנִים, וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד דָּתוֹ, וְיֹאמַר: אֶשָּׁאֵר כְּמוֹת שֶׁאֲנִי עוֹמֵד, עַד שֶׁיָּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְאֵצֵא מִזֶּה שֶׁאֲנִי בּוֹ - אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב, וּבִטּוּל הַדָּת וְהַמִּצְווֹת, וְאִבּוּד גָּדוֹל. וְהַדַּעַת הַזֹּאת הִיא דַּעְתִּי, וה' יִתְעַלֶּה יוֹדֵעַ הָאֱמֶת.
___________________________________
הַמִּקְרִים הַבְּזוּיִים –מעשי חולין חסרי ערך. כְּשֶׁיִּהְיוּ עֵינֵיהֶם עָלָיו – שהגויים רוצים להשפיע על היהודי הזה. שָׁקַל – הִשווה. הִתְנַצְּלוּת – תירוצו של האדם שאינו עוזב. לֹא פָדֹה וכו' – כל אדם אחראי לעצמו, ואינו תלוי ביכולתם של בני משפחתו. וְהַמִּין יֹאבַד – היהודים יתבוללו.
ביאורים
בלימודנו אתמול ראינו את המאפיין המיוחד של גזֵרת השמד המדוברת באיגרת זו – הגזֵרה התובעת מהיהודים להודות בדיבור-פה שהם מאמינים באותו האיש (מוחמד), ולא כוללת דרישה לעבור על אחת ממצוות התורה. מתוך כך פסק הרמב"ם, שאין חיוב ליהרג כדי לא לקיים גזֵרה זו.
פסיקת הרמב"ם פותחת פתח להמשיך את שגרת החיים תחת גזֵרת השמד, להודות מן השפה ולחוץ באמונת אותו האיש, ולנהל בסתר אורח חיים רגיל של שמירת תורה ומצוות.
אפשרות זו נראית בעיני הרמב"ם כאפשרות רעה, ולכן הוא מייעץ לעקור ממקום השמד, וללכת לגור במקום אחר. ההישארות במצב זה של אונס עלולה במשך השנים לנתק את האנוסים מעמם ומתורתם, ולכן היא אפשרית רק לזמן הקצר ביותר שאפשר.
הרמב"ם מאריך להוכיח (מלוט, מאברהם ומִדוד) כי ישנה מחויבות גדולה לגור במקום הגון המאפשר לקיים אורח חיים גלוי של תורה ומצוות בלא פחד, ולגור במחיצת אנשים צדיקים. הדרכה זו חשובה עוד יותר במציאות שבה האדם יודע שעוקבים אחריו, שאז הוא עשוי לחשוש ולהימנע מקיום מצוות.
כנגד הדרכתו הברורה של הרמב"ם עשויות לעלות טענות שונות, אך הרמב"ם דוחה אותן מכול וכול: ישנם הטוענים שאינם יכולים לעקור ממקומם מחמת הצרכים המשפחתיים, ומחמת ההתקבעות במקומם הנוכחי. על טענה זו אומר הרמב"ם שאינה לפי האמת, כיוון ששיקול כזה אינו עומד מול הצורך הגדול לעקור ממקום רשעה. גם אם יאלץ האדם להיפרד מבניו הבוגרים ולעקור בלעדיהם לארץ אחרת, הוא מחויב לעשות זאת בעבור אמונתו.
טענה נוספת שאותה דוחה הרמב"ם, היא הטענה שהשהות במקום השמד והרשע היא זמנית, עד שיבוא המשיח, ואז ילכו כולם בעקבותיו לארץ ישראל. הוא אומר שמי שטוען טענה זו מרמה את עצמו, כיוון שאיננו יודעים מתי יבוא המשיח, ואם זה יהיה בזמן קרוב או לא. לעומת זאת החיוב לקיים את התורה והמצוות הוא חיוב מעשי הקיים בכל רגע ורגע גם עוד קודם שיבוא המשיח, והוא עצמו יכול לזכות אותנו בקירוב ביאת המשיח. להימנע מהגירה למקום שיאפשר קיום מצוות כבר כעת בטענה שהמשיח קרוב ואז נקיים את המצוות, היא טענה שמביאה לביטול התורה והמצוות.
הרחבות
השפעת החברה על האדם
יְחֻיַּב יְרֵא ה' לָצֵאת מֵאוֹתָהּ מְדִינה. הרמב"ם כותב שאדם המתגורר במקום שבו אינו יכול לקיים את המצוות כראוי – עליו לצאת ממקום זה.
בהלכות דעות מבאר הרמב"ם מהו כוחה של החברה: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים" [משנה תורה, הלכות דעות ו, א].
הרב קוק מעמיק ומבאר את הסכנה בהימצאות בסביבת אנשים רעים. לפי דבריו, בדרך כלל פנימיות האדם נוטה לטוב, שהרי אלוהים עשה את האדם ישר, אך בחיצוניות האדם נוטה לרע ונמשך אחר החומריות והחטא. כשאדם רואה את חבריו ואת סביבתו, הוא מכיר בהם את הצד החיצוני יותר מאשר את הצד הפנימי, שהרי צד זה ניכר יותר. על כן, בדרך כלל, כשאדם נמשך אחר החברה הוא נמשך אחר הצד החיצוני הנוטה יותר לרע. ולכן על האדם להיזהר מלדור בעיר שאנשיה רשעים [עין אי"ה שבת י:].
בדורות האחרונים התעוררה השאלה האם ראוי לאדם דתי להיבדל מאחיו שאינם שומרים תורה ומצוות, ולגור במקום 'דתי' בלבד, או שמא להפך, טוב יותר לגור יחד עם שאר אחינו בית ישראל ולא ליצור קרע בעם ישראל. כשמטרת האדם להשפיע על שכניו לטובה, ידוע בשם גדולי החסידות שאין לחשוש, משום ש'איידי דטריד למפלט לא בלע' – כשאדם עסוק בלהשפיע טוב על סביבתו, אין לחשוש שיקבל מהם השפעה רעה [עיין אורות התחיה, כ].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה
עולת ראיה – ברכות
עולת ראיה – ברכות
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
