ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת וישב

ניסיון יוסף וניסיונות דורנו

איך האחים התנהגו בצורה כזאת * תכונות של מלך * קידוש שם שמים - גם בסתר * איך להתנהג ברגעים קשים * ברכת "מתיר אסורים" על התגברות על היצר * הוספת האור בימי חנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה
איך האחים התנהגו בצורה כזאת

קראנו השבת את פרשת וישב. מצד אחד מדובר בשבטי י-ה, בני יעקב, קדושים וצדיקים, כולם כתובים על אבני החושן ומונחים על ליבו של אהרן הכהן בעבודתו בבית המקדש. אך מצד שני, לא מובן מה קורה בין האחים. יש תירוצים והסברים שהאחים דאגו ליוסף שילך בדרך נכונה ולא יסטה ממנה ולא ישנה מדרך האבות, אבל חז"ל אמרו שעשרת הרוגי מלכות נענשו ונהרגו בגלל עוון מכירת יוסף, מה שאומר שבסופו של דבר המעשה לא היה ראוי. התירוצים שנאמרים לא מספיקים, והעוון נשאר לאורך דורות רבים. מכירת יוסף הייתה תקלה איומה ונוראה של השבטים, ומצד שני הם נשארים במדרגתם ומעלתם. איך זה יכול להיות אצל אנשים כל כך קדושים, עמודי התווך שעליהם האומה עומדת?
כנראה שהמציאות של העולם היא מציאות מורכבת. גם במדרגות היותר גדולות ועמוקות אין שלמות. כשאנחנו קוראים את הפרשה הזאת אנחנו צריכים ללמוד לקח עד כמה צריך להיזהר מקנאה ושנאה. מהפרשה הזאת מוטל עלינו ללמוד עד כמה צריכים לשמור על האחדות למרות חילוקי הדעות. יש מקום להתווכח וללבן את הדעות, אבל לא להגיע חס וחלילה לקנאה ולשנאה.

תכונות של מלך
שתי הדמויות המיוחדות בפרשה הזאת הן יוסף ויהודה. בתוספתא בברכות (פרק ד) מובא:
מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר' יהושע: אלעזר בן מתיא וחנניא בן כינאי ושמעון בן עזאי ושמעון התימני, והיו עסוקין במה ששנה להם ר' עקיבא: מפני מה זכה יהודה למלכות מפני שהודה בתמר. הוסיפו הן מעצמן: "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם להם לבדם נתנה הארץ" וגו' (איוב טו, יח-יט). אמר להם: וכי נותנין שכר על העבירות, אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהציל את אחיו מן המיתה, שנאמר: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע" וגו' (בראשית לז, כו). אמר להם: דיה להצלה שתכפר על המכירה, אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, אמרו לו: מפני הענווה, שנאמר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער" וגו' (שם מד, לג)...
אמר להם: והלא ערב הוא וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו! אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, אמרו לו: ילמדנו רבנו. אמר להם: מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים. כשבאו שבטים ועמדו על הים, זה אומר: אני ארד, וזה אומר אני ארד, קפץ שבטו של יהודה וירד תחלה וקדש שמו של מקום על הים. ועל אותה שעה הוא אומר: "הושיעני אלים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" וגו' (תהילים סט, ב-ג), ואומר: "היתה יהודה לקדשו" וגו' (שם קיד, ב) יהודה קדש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים לפיכך "ישראל ממשלתיו".
למה יהודה זכה למלכות - הביאור הראשון שחכמים אמרו הוא מפני שיהודה הודה במעשה תמר. זאת סיבה למלכות. לכאורה בהודאה הזאת לא היה כל כך קידוש ה', הגמרא במסכת סוטה (לו, ב) אומרת שיהודה קידש שם שמים בגלוי בזה שהוא הודה במעשה תמר. המעשה הזה התפרסם והיה קידוש ה'. במבט ראשון אין בזה קידוש ה', יהודה הולך בדרך ומוצא אשה, זה לא מעשה ראוי כל כך... גם אחר כך כשיהודה שולח את רעהו העדולמי כדי לשלם לה ולהחזיר את המשכון, הוא אומר לו שיפסיק לחפש כדי שהדבר לא יתפרסם. ובכל זאת, הגמרא אומרת שהוא קידש שם שמים, וכפי שראינו בתוספתא זאת אחת מהאפשרויות להסביר מדוע הוא זכה למלכות. היה פה קידוש שם שמים, למרות כל הבושה ואי הנעימות, יהודה הוא הרי אדם מפורסם ובכל זאת הוא מודה שהוא טעה ונכשל. גם במעשה שהוא עשה וגם בכך שהוא חשד בתמר - וההודאה הזאת היא קידוש ה'.
אנחנו רגילים לחשוב שכשמתפרסם בעולם שאדם עשה מעשה טוב זה קידוש ה', וכשמתפרסם שאדם עשה מעשה רע זה חילול ה'. ההודאה של יהודה הייתה מעשה טוב מאוד למרות שכך התפרסם דבר שלילי. כנראה שהמאמץ שנדרש ממנו כדי להודות היה עצום, יהודה היה יכול להתעלם ובכל זאת הוא בחר לקחת אחריות. אם כן, קידוש ה' הוא כשאדם מתאמץ לעשות את הדבר הנכון, וכגודל הקושי כך גודל קידוש ה'. לא היה פשוט בכלל להודות במעשה בפני רבים, וזה מה שנתן את המעלה והגדולה למעשה. אמנם היו פה צדדים חיצוניים שהם לא קידוש ה', אבל כשאדם מודה - מתקדש שם שמים ברבים. הגמרא בסוטה אומרת שבגלל ההודאה של יהודה הוא זכה שבתוך שמו מופיע כל שם ה', זכה שבמהות שלו הוא נושא שם שמים. בזכות ההודאה הוא זכה למלכות, וזאת משום שהמלוכה היא כשאדם יודע לשלוט ולמשול על עצמו, "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד, א). יהודה עשה מעשה שפגע מאוד בכבוד שלו. לתקן פגיעה כזאת יכול לקחת שנים, אבל מי שמוכן להתבזות על הדבר הנכון - זה גדר של מלך. אדם כזה ראוי למלכות.
אך רבי עקיבא אומר שלא הייתה ליהודה ברירה, הוא היה חייב להודות. "וכי נותנים שכר על עבירה?" לכן בא הפירוש השני, שיהודה זכה למלכות מפני שהוא הציל את אחיו. יהודה עשה מעשה הצלה והציל את יוסף - וזה תפקיד של מלך. מלך צריך לקחת אחריות, לראות מי במצוקה ולהציל אותו. יהודה היה צריך במקרה זה גם להתגבר על כל האחים, לשכנע אותם - וזה תפקיד של מלך.
הדעה השלישית אומרת שמי שראוי למלכות הוא מי שמוכן להיכנס לסכנה. מוכן להיות הראשון שקופץ לים. יכול להיות שהראשונים יטבעו, הם צריכים לפרוץ את הדרך ורק אחר כך הים יבקע. מי שמוכן להיות ראשון, יהודה שהולך ראשון ומוביל את כל המהלך - הוא המלך. אלו בחינות של מי שראוי למלכות.

קידוש שם שמים - גם בסתר
"יוסף קידש שם שמים בסתר, לפיכך הוסיפו לו אות משם שמים בשמו, "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם"" (הגמרא בסוטה שם; תהילים פא, ו), 'ביהוסף', נוספה האות ה'. לפני כן בשמו של יוסף היו רק שתי אותיות מתוך שם שמים, ואחר כך הוסיפו לו אות שלישית. כמעט כל השם, חסר רק את האות ה' האחרונה. יש לכך משמעות עמוקה, משום ששם שמים מבטא הופעה אלוקית. יש הופעה אלוקית נסתרת ויש הופעה אלוקית גלויה. המהר"ל אומר שהאות ה' האחרונה מבטאת התפשטות לכל הצדדים יחד עם המרכז. הופעה מתרחבת והולכת לכל הצדדים. הקב"ה ברא את העולם הזה באות ה', ואת העולם הבא באות י'. י' זו האות הכי קטנה והכי קל לכתוב אותה, והאות ה' היא האות שהכי קל לבטא אותה. להראות שהקב"ה ברא את הבריאה בקלות, בלי מאמץ בכלל. כך אומר הרי"ף בסנהדרין. על כל פנים, האות ה' האחרונה היא האות שבה ריבונו של עולם מתגלה, כביכול.
יהודה קידש שם שמים ברבים, ומכיוון שכך גם האות ה' האחרונה מופיעה בשמו. יוסף קידש שם שמים בסתר ולכן רק שלושת האותיות מופיעות בתוך שמו. אצלו המציאות האלוקית עדיין נסתרת, כביכול. יש מציאות של קידוש שם שמים בסתר. מה זה קידוש שם שמים בסתר, הרי אם אף אחד לא יודע לכאורה שם שמים לא מתקדש - קידוש ה' זה כשכולם רואים איך אדם מתאמץ בעבודת ה', מוסר את נפשו על קידוש שם ה'! יש כאן חידוש גדול מאוד. הרמב"ם מביא דוגמא לקידוש שם שמים בסתר מיוסף, מההתגברות שלו בניסיון מול אשת פוטיפר. לנו התורה סיפרה על כך, אבל אז אף אחד לא ידע מה באמת קרה שם. להפך, מה שהתפרסם זה שיוסף רצה לחטוא ואשת פוטיפר גירשה אותו. יוצא כאן עיקרון הפוך ממה שאמרנו אצל יהודה: אצל יהודה כשהוא פרסם את הדבר שמעו על עבירה שהוא עבר, אבל הנכונות להודאה הייתה קידוש ה'. אצל יוסף התפרסם שהוא חוטא, ומה שבאמת קרה זה שהוא לא חטא וקידש שם שמים.
אלו שתי דרכים בעבודת ה'. יש יראת שמים בסתר ויש ויראת שמים בגלוי, ויש גם קידוש שם שמים בסתר וקידוש שם שמים בגלוי. אף אחד לא יודע איזו התמודדות יש לאדם, כשבינו לבין עצמו הוא מתמודד עם קושי גדול מאוד ולא נכשל אחרי מאמצים גדולים. כגודל הקושי כך גודל קידוש שם שמים, למרות שאף אחד לא יודע. אצל יוסף באמת היה קושי גדול מאוד, יום יום היא הייתה מפתה אותו וזה הגיע לגירויים קשים מאוד, עד שיש דעה בגמרא שבאותו היום הוא היה מוכן לחטוא! (הגמרא בסוטה, שם). ברגע האחרון, למרות שהוא כבר נשבר, הוא עצר את עצמו והצליח לברוח מהחטא - וזה קידוש ה'. כבר הזכרנו שלפעמים אדם יכול לחשוב שאם הוא כמעט חטא, וגם אם בסוף הוא מחזיק את עצמו, זה דבר רע. והנה חז"ל באים ואומרים שצריכים להסתכל על דבר כזה בצורה שונה לחלוטין - אם בכל זאת אדם התגבר למרות הקושי העצום, זה קידוש ה' גדול עוד יותר. לכן חז"ל מתארים באופן הזה את הניסיון של יוסף, זה קידוש ה' גדול יותר, שיא הגבורה, הקושי היה עצום ובכל זאת יוסף עצר ולא חטא. הגירויים האלה יכולים להיות להרבה אנשים, בתוך חיי המשפחה, בתוך חיי החברה, ואצל יחידים וכן הלאה. אנשים עומדים בהתמודדויות, קשה להם ובכל זאת הם מנצחים, זה קידוש ה' בסתר.
חז"ל בסוטה אומרים שדמות דיוקנו של אביו נגלתה לו בחלון. יוסף פתאום ראה את יעקב מסתכל עליו, וזה עזר לו להיעצר. יש כאלה ששואלים, אם כך קרה אין כאן גבורה זה לא חכמה, אם אביו הסתכל עליו היה לו הרבה יותר קל לברוח החוצה. כוונת חז"ל היא שבאופן רעיוני יוסף התבונן מאיזה שורש הוא, האם הוא יכול לעשות מעשה כזה כשהוא בנו של יעקב?! איך אבא שלו היה מסתכל עליו ומגיב על כך?! אמנם יעקב לא הופיע ממש בפניו, אך עצם המחשבה על אביו גרמה לו לעצור. יוסף גם חשב על כך שאם הוא יחטא שמו לא יופיע באבני החושן. חז"ל באים לומר לנו שאדם צריך לחיות בהתבוננות לא להסתכל רק על הכאן והעכשיו, אלא מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, מה יהיו התוצאות של המעשים לדורות - ולכל מעשה יש השפעה לדורות. כשאדם מסתכל באופן הזה הוא גם מקבל כוחות לשלוט על עצמו, לא ליפול ולא לחטוא. דמות דיוקנו של יעקב לא הופיעה מול יוסף ממש, אלא יוסף בתוכו ובעיני רוחו התבונן והבין שאי אפשר לעשות מעשה כזה.

איך להתנהג ברגעים קשים?
מהמהלך שאירע ליוסף אנחנו לומדים איך להסתכל על דברים שעוברים על האדם. יוסף נמכר לפוטיפר שר הטבחים. הוא יכול היה להיות במצב רוח מאוד שפוף ומתוסכל: הסיכויים שלו לשוב לאביו אפסיים, הוא עבד ומכיוון שכך אין לו אפשרות לצאת ממצרים והאחים שונאים אותו. יוסף יכול היה להתייאש מהחיים. היו לו חלומות על מהלכים גדולים שהוא יזכה לפעול - וזה לא הולך, הכול אבוד. יוסף יכול היה להתנהג כמו עבד רגיל, לעשות את המינימום בלי שאיפות ובלי שום השתדלות, לחיות את חייו במין יאוש שכזה. אבל יוסף בוחר בדרך אחרת. הוא מגיע לבית פוטיפרע ומבין שאם לכאן הוא התגלגל יש כוונה אלוקית בדבר ויש פה תפקיד בשבילו. אם התפקיד שלו להיות כאן, אז הוא ממלא את תפקידו בצורה הכי טובה שאפשר. הקב"ה מסייע לו, כל מה שהוא עושה הקב"ה מצליח בידו, והוא מבין שכאן כעת מקומו וכך עליו לנהוג. ריבונו של עולם מלווה אותו. חז"ל אומרים שכשהורידו את יוסף למצרים זה היה באמצעות אורחת ישמעאלים, והמשא שהם נשאו היה בשמים צרי ולוט. זה היה לא שכיח, רוב השיירות שעברו שם נשאו נפט וחומרים אחרים שריחם לא נעים, ושיירת בשמים הייתה דבר נדיר ביותר. יוסף נמכר ויורד עם שיירה כזאת למצרים - והוא חושב, איך זה שדווקא בשיירה כזאת הוא מובל ולא בשיירה אחרת, יש בזה הנהגה אלוקית. למרות כל הקושי, הקב"ה דואג לו.
הוא בא לבית פוטיפר ומצליח, הוא משתדל ורואה איך ריבונו של עולם עוזר לו. בהמשך אולי יתגלה למה כך היה צריך להיות, אבל עכשיו נעשה את הדברים בצורה הטובה ביותר. יוסף מתגבר ולא נכשל, היה צריך לקבל שכר גדול על כך - ו'התשלום' שהוא מקבל על ההתגברות שלו שהוא נזרק לבית האסורים, מקום שממנו בכלל אין יוצא. ברגע הזה יוסף היה צריך להיות בתחושה נפשית איומה ונוראה, אבל לא כך. כל מאורע הוא מקבל ומבין שעכשיו זה התפקיד שלו. יוסף לא כועס ומתמרמר למה על הגבורה שלו זה מה שמגיע לו - אלא להפך. הוא מבין שאולי בגלל העמידה בניסיון, כעת הקב"ה עורך לו בחינה יותר קשה.
גם בבית האסורים יוסף משתדל, ה' מצליח בידו והוא רואה את הסיעתא דשמיא. הוא מבין שעכשיו יש לו שליחות בבית האסורים. מה אפשר לעשות בבית האסורים, להיות הכי טוב שאפשר. זאת שאיפה שנראית בלתי סבירה, אבל אנחנו יכולים ללמוד מכך לימוד חשוב: בכל בוקר אנחנו מברכים בברכות השחר את ברכת 'מתיר אסורים', לפני כן הגוף שלנו היה אסור בכבלי השינה, וכשהתעוררנו השתחררנו מהם. האם אדם שנמצא בבית הסוהר צריך לברך את הברכה הזאת, התשובה היא שכן, למרות שהוא נמצא בכלא. יש מדרגות מדרגות במאסר, אדם יכול להיות כלוא, אבל כשהוא מתעורר בבוקר יש לו האפשרות לקום ולהתנועע.

ברכת "מתיר אסורים" על התגברות על היצר
גם באופן רוחני אפשר להתבונן בזה - יש אדם שהוא אסור בכבלי החולשות, אין לו כוח להתגבר לגמרי על החולשות, והוא לא מצליח לעמוד מול כולן. הוא יכול היה לא להתאמץ בכלל ואז הוא היה כבול בהן יותר, אבל במצבו הנוכחי הוא מצליח במספר מקרים להחזיק מעמד. אדם כזה צריך לברך 'מתיר אסורים' על ההתגברויות שלו. בכל מצב נפשי שהאדם נמצא, הוא מרגיש שבהרבה דברים הוא לא מצליח לעשות טוב למרות שהוא מתאמץ ומשתדל, בדברים שהוא כן מצליח מוטל עליו לראות את הסייעתא דשמיא. בכל מצב שהאדם נמצא הוא צריך להשתדל להצליח כמה שאפשר. לא לשאוף להיות במציאות אחרת, אלא להבין שכעת הוא נמצא במאסר רוחני בגלל חולשות פנימיות, ובתוך החולשות האלה עדיין יש דברים שהוא יכול לעשות. זאת ההתנהגות של יוסף, ואחר כך יוצאים מבית האסורים - למלוך. ברגע שאדם ממצה את כל הכוחות שלו במקום שהוא נמצא בו עכשיו, הוא בהמשך מקבל יותר כוחות. אפשר היה לחשוב שאם האדם נכנע לחולשה שלו, ובכל מקרה הוא לא יצליח לעשות הכול, אז הוא כבר לא יעשה כלום ' או הכול או לא כלום' - אבל זה לא נכון. אדם צריך להשתדל לעשות מה שהוא יכול במצבו הנוכחי. אפילו שהכבלים הם לא חיצוניים אלא כבלים שהאדם כבל את עצמו, זה לא משנה, גם במצב הזה שהאדם יעשה את המקסימום שהוא יכול לעשות - ואז ה' מצליח בידו והוא יוצא למלוך. מי ששולט על הכוחות שלו ראוי למלוך.
מיוסף אנחנו לומדים דברים חשובים מאוד.

הוספת האור בימי חנוכה
בעזרת ה' השבוע הוא שבוע של חנוכה, שבוע של הלל והודאה. להודות ולהלל לריבונו של עולם על הניסים שהוא עשה לנו, מעטים מול רבים. זה לא רק בינינו לבין היוונים, גם בתוך עם ישראל המכבים היו המעטים. אבל הם היו הצודקים. לפעמים המיעוט צודק ואז אין הולכים אחר הרוב. עם ישראל הוא המיעוט בעולם והוא הצודק, שומרי התורה הם עדיין המיעוט והם צודקים, וכך הלאה. קם אדם אחד, הכריז על מרד וסחף אחריו את החשמונאים, עשה מהפכה וחזרה מלכות לישראל ליותר ממאתיים שנה. הכול התחיל מאדם אחד, אדם אחד יכול לעשות מהפכה. כל אחד ואחד יכול אולי להיות מתתיהו, למשוך אחריו את כולם. אבל בהתחלה צריך להיות כמו יוסף, להנהיג את עצמו.
בדרך כלל בימי החנוכה, השמחה והתרוממות בתפילה ובהדלקת הנרות קצת מוציאה מהסדר. אחרי הריקודים והשמחה קשה לעבור ללימוד, צריכים לעבור מהלכים נפשיים ממהלך אחד למהלך אחר, וזה לא כל כך קל - אבל זה הגודל של הימים האלה. ההתרוממות הרוחנית שאנחנו נתרומם לא תגרום לנו לפיזור הנפש וצמצום מסוים בשקידת התורה, אלא אדרבה להביא לשקידה מרובה עוד יותר. בחודש האחרון לקראת ראש חודש כסליו היה שיא של תלמידים שנבחנו בלימוד הבקיאות, וזה שימח אותי ואת שאר הרמים מאוד מאוד. בחנוכה אנחנו צריכים להיות בבחינת מוסיף והולך, לא רק שלא נלמד פחות, אלא אפילו נלמד יותר. זאת תהיה ממש בשורה ואנחנו צריכים לצפות לזה. לעשות מאמצים שימי הלימוד בחנוכה יהיו ימים של הוספת לימוד התורה, בנוסף להודאה ולהלל. בזה אנחנו נראה עוצמות חדשות של כוחות רוחניים, לעשות שהשבוע הזה יהיה שבוע של עלייה בקודש. את זה אני מבקש, על זה אני מתפלל.
אנחנו נמצאים גם בימים לא פשוטים של טרור מתמשך. זהו סוג חדש של טרור שלא הכרנו ולא התמודדנו אתו. כל יום או יומיים פיגוע וזה תהליך ארוך שלא יודעים מתי הוא ייפסק. גם זה סוג של התמודדות שהקב"ה מעמיד אותנו בה. כמובן 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד', לבנות בנו כוחות שנדע איך להתמודד עם סוג כזה של טרור. גם מהסיבה הזאת אנחנו צריכים למלא את תפקידנו, להרבות זכויות ולהוסיף בשקידת התורה.
שנזכה במהרה לגאולה שלמה.



עוד בנושא וישב

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il