ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים שיחות לחג החנוכה

שיר הרב קוק בספר אורות הראיה

פרק זה מתאים גם לחידון בדיני חנוכה לפענח את השיר וההלכות, וגם לעבור על דיני חנוכה בצורת שיר
מוקדש לרפואת
נעה בת בתאל מזל
לחץ להקדשת שיעור זה
ביאור שיר הרב קוק המסכם בקיצור את דיני חנוכה:


שיר הרב קוק בספר אורות הראיה: קצור דיני חנוכה:

"זכר חסדים ופלאי אלו-ה,

בשנות קדם הביט מגבוה,

לתת עז להחליף כח,

לעם ממשך מגזע קדוש פורח,

חובה עלינו לעד להזכירה

חסד א-ל במעשה ואמירה.

בעשרים וחמשה לכסלו החדש

יום אדיר ברב טוהר וקדש,

שמונת ימים בו יבואו,

להודות ולהלל יקבעו,

להדליק נרות כברקים מזהירים,

ומדי יום יוסיפו המהדרים הבחירים,

גם כל נפשות בית ידליקו בגילה

איש נרותיו ויסלדו בחילה.

ושלש יברכו עת ידליקו

בברכת זמן רצון יפיקו,

ובכל הלילות אך שתים ברכות

מצות וזכר נסים יחד נערכות,

לבד אם שכח או שגה בהלכה

ולא ברך בראשון לזמן הברכה

אז מפי חכמים הדת נתונה

בכל לילה שיזכר לברך זמן באמונה.

ואם להדליק נרות פס כחהו

ישא ברכה עת תחזינה עיניהו,

וברכת זמן ונסים יודה לא-ל

בראותו נרות מצוה בבתי ישראל.

ועובר אורח בארץ נכריה

אם בבית זבולו אשתו הליכות צופיה

וכדת היא נרות עורכת

גם בעד בעלה אשר הרחיק ללכת,

אז חובה עוד אין עליהו

להדליק נר במקום מגורהו.

ואם הגבר האורח יבא בגפו,

לקחת חלק בנרות הבית יפרש כפו.

והאיש אשר אין לו מקום קבוע,

הנה יאכל פתו ולשכב הנה ינוע,

במקום אשר יאכל מאכלו,

שמה להדליק שפרה גורלו.

והדת על הכל מחכמים נתנה

כי אף לנשים היא למנה,

כי אף להן זאת יאתה,

כי מידי אשת חיל יד ה' נגלתה.

ואף איש נדכא עור עינים

לפעלת צדק זאת יתן ידים,

ואם אין לאל ידו לערוך המערכה,

יעזרהו רעהו והוא יברך כהלכה.

אך עם עמדו תהי עזרתו

בעדו היא היא מצותו,

כי במצוה זאת חכמים אמרו

להוציא הגברים חובת הנשים יגברו.

אף תוכל אשה למלאות יד שליח,

אך מצוה לאיש יראת ה' הריח.

כי מצוה רבה היא בערכה נהדרה

מיין קדוש והבדלה היא יקרה.

רק נר שבת ממנה יכבד בעינינו

כי גדול היום וקדוש לאדוננו.

אשרי ירא ה' בזמנה יקדימנה,

כבא השמש ומהר יעשנה,

אך אם אנה לידו דבר מפריע

ימהר עונתה שעה ורביע.

ורב שמן במנורה אז יציקו,

לזמן כחצי שעה בלילה עוד ידליקו.

אך יזהר ולא יחבק ידים

עד עת בשוק כלו רגלים,

אך לעת זאת ליעקב עת צרה

אשר רק בביתו יתהדר במצוה היקרה

אז זמן המצוה נתאחר

ויכול לעשותה עד עלות השחר,

אם בכל ביתו עוד גלויי עינים

וחבלי שנה עוד לא סגרו להם עפעפים,

ומדת השמן בלבבו ישער

אם חצי השעה תהיה לבער.

ובפתח הבית יערך נרהו

במזוזת שמאל למען המצוות יסובבהו.

אם בלא מזוזה פתחו כמחתרת

אז משמאל הימין נבחרת.

אם על יד רחובות ביתו נפתחת

בפתח ההוא ידליק הנר המשמחת.

ואם סביב לה יקיף החצר

אף אז מפתחה לא יבצר.

ואם משני עברים לביתו דלתים

בשתיהן ידליק למנוע מראה עינים.

אף בעת להעמיד הדת בת יעקב יראה
ובקיום המצוות בחדר שם נחבאה

זאת המצוה לא נשבתה,

כי בפנים הבית תקח עמדתה

להזכיר בני הבית לעורר לבותם

להלל לה' ולפארו במקהלותם.

אז אך במקום אחד יעמיד על כנם,

אף אם הפתחים יגדלו במנינם.

ואם במקום גבוה בעלייה יהי נוהו,

אז יערך בחלון נרהו

ואף הדר בבית ומעונתה שפלה

להדליק בחלון המצוה גדלה,

בעת אשר כדת בפתחהו

להדליק שמה לא תמצא ידהו.

אך אם בפתח הבית יציב לה יד

הזהיר במצוה ואת קדושים רד,

ישפילנה למטה מטפחים עשרה

ואז לשם מצוה תהי נכרה,

ואם יותר מזה הגביה נרהו

לא עשה כאשר יאתה מצות קונהו,

אך יותר מהנה תשמר נפש תמה

מלהגביה למעלה מעשרים אמה.

ולא יתן במקום אשר ישימו הכל
את נרות הבית אשר בחול.

בפנת הימין כמשפט התורה

ידליק את הנרות במנורה

להתחיל בשמאל לימין להפנות

כמשפט הכהנים מקריבי קרבנות.

ומטרת המצוה אך ההדלקה

ובהנחה בלבד מצוה נעתקה,

ואף אם אחזה בידו בעת הדלקתו

אין בידו ידי חובתו.

ואם לפני זמנה היתה בוערת

יכבה אשה וידליקה לשם המצוה הנהדרת.

וישמר מאד להזהר בכבודה

ולא ישתמש מאומה מאור יקודה

אף דבר מצוה וחפצי שמים,

ואף בריחוק מקום מלא עינים,

אף מנר הראשון להדליק הנותרים

אשר אך להדר אינם מתרים.

ואם כבר בערה מדתה הקצובה

מני אז כנר חול היא חשובה.

ואם טרם זמן זה כבתה אז אסורה היא ווסרת תערובתה,

והשמן ידרש להתירו ששים כפלים,

ויזהר בלי לערבבו בידים.
ואם כבו הנרות אחרי ההדלקה,

להדליק עוד פעם אין להזקיקה.

כקביעת שבת הדלקת הנר מסכמת

זולת אם חשב באמת

ובצדקה

כי איננו מקבל שבת בהדלקה.

נר אשר יש לה פיות מהרבה עברים

אנשים כמספרה בה נפטרים,

ואם בעגילה שם פתילות בתוך הקערה

אף מצוה אחת מהן נעדרה,

רק אם כלי עליה כפה

אז כל פתילה למצוה יפה.

וחרס ישן מחרסי אדמה

לא לכבוד המצוה הרמה.

ואם בבלי דעתו עליו הדליקו

בלי ברכה חכמים חקר העמיקו.

ובמוצאי שבת הבדלה או הבערה

מי להקדים עוד לא נחקרה.

רק לא עליו יברך על הנר הבדלה,

כי אך למצוה ולא להנאה נגבלה.

שמן זית למצוה נבחרת,

כי אורה צלולה ומהדרת
ואף נרות חלב או שעוה יצלחו

והם יהדרו אם יארכו.

בהודות והלל לה' יגמרו

כל שמונת ימים אשר נבחרו

ולהזכיר בתפלה ובברכת הסעודה

חסד ה' לבית יהודה.

ואם שכח איננה נחזרת

אף שאינה יפה ומהדרת.

בתפלה בברכת הודאה

ובברכת המזון בהארץ נקבעה,

ולהרבות בסעודה ושתיית יין

בהם מצוה אין.

רק דברי תורה ישימו להם פדות

מכלל סעודת רשות.

ויקראו בתורה פרשה קבועה

בחנכת משכן המקדש היא ידועה

שלשה אנשים במנין

והכהן יכפיל הענין,

וביום השבת בנביא יפטירו,

הנרות אשר חזה זכריהו יזכירו,

ואם שבת שני בו יארע

בנרות שלמה במפטיר יקרא,
וקריאת ראש החודש תמיד קודמת

אך כבוד היום בחנכה נחתמת.


פירוש השיר:

"זכר חסדים ופלאי אלו-ה"- הפסוק בתהילים פרק קז פסוק ח כותב לגבי הודיה על הנס "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

"לתת עז"- לגבי שמשון נכתב בשופטים יג, כה "ותחל רוח ה' לפעמו", מתרגם התרגום "ושריאת רוח גבורא מן קדם ה'". רוח גבורה נכנסת מהקב"ה, שבדרך כלל כשיש שלטון המתנגד לתורה מקיימים המצוות בסתר, ולא נלחמים בשלטון.

"חובה עלינו לעד להזכירה"- ראש השנה יח ע"ב "איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית...(כל הימים שהוזכרו שלא לספוד ולהתענות בהם שארע בהם נס, כבר לא חוגגים אותם שחרב הבית) מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר. ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם! - אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה. - אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה! אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא". מפרש רש"י "דמפרסם ניסא - כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצות, והחזיקו בו כשל תורה - ולא נכון לבטלו".

"חובה עלינו לעד להזכירה חסד א-ל במעשה ואמירה"- מעשה: הדלקת נרות, אמירה: הלל ועל ונסים.

"יום אדיר ברב טוהר וקודש"- היום שבו היה חנוכת הבית בזמן החשמנואים. כמו כן ביום זה היה גמר מלאכת המשכן, כפי שכתב הטור סימן תרפד "וקורין בפרשת נשא בנשיאים ג' בכל יום ומפרש בפסיקתא משום שנשלם מלאכת המשכן בכ"ה כסליו ומתחילין בויהי ביום כלות משה". ועוד כתב בספר התודעה פרק אחד עשר- "וכשחזרו עולי הגולה מבבל והתחילו בבנין בית המקדש, ובעצת המשטינים נפסקה העבודה עשרים ושתים שנה, ואחר כך חזרה ונתחדשה עבודת הבנין, והקימו יסודותיו של היכל ה' ביום עשרים וארבעה לכסלו, ובלילה שלאחריו, הוא כ"ה בכסלו, שמחו בשמחת היסוד. וכן הנביא אומר (חגי ב): שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי (הוא כסלו) לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם:
ועוד רמז יש כאן: שימו לבבכם מן היום הזה ומעלה, כלומר, אל תחוגו אותו היום, אלא למעלה - בבוא עתו. אל תחוגו אותו ביום זה שהוא כ"ד בכסלו, אלא 'למעלה' - למחר, מיום כ"ה והלאה. וסימנך: 'לבבכם' וחג 'החנוכה' - גימטריא אחת לשניהם, תשעים וארבע".
עוד כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק כא סימן יז "כן מבארים המפרשים דיומי דחנוכה קשר והמשכיות להם גם עם עצם בריאת העולם, והוא על פי המבואר בהאר"י ז"ל על הפלוגתא אי בניסן נברא העולם אי בתשרי, דאלו ואלו דברי אל-הים חיים, בתשרי היה בחינת הריון ובניסן בחינת לידה (בעצם כתוב כן גם בתוס' ר"ה ד' כ"ז ע"א ד"ה כמאן בשם ר"ת, אלא שקורא זאת בלשון מחשבה ובריאה כדיע"ש), ואם כן הכרת העובר הא הוא בשלשה חדשים שהוא בכ"ה בכסלו מאז כ"ה אלול שנברא העולם, ואז נשלם כוונת הבריאה".

עוד כתב הבני יששכר "מאמרי חודש כסלו - טבת מאמר ה - שרי ביששכר

"ונראה לפרש, דהנה נעשה הנס דחנוכה בחדש כסלו ולא במקרה הוא מעשה נסים כמו שכתבתי לך כמה פעמים, ואען ואומר, הנה הריון יששכר עמוד התורה היה בסיון בליל א' דחג השבועות, דכתיב וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה וכו' [בראשית שם יד], וכבר ידעת קציר חטים הוא שבועות, עיין שם באלשיך [ויצא ל א] כתב שההריון הזה היה בליל חג השבועות על כן יצא מזה יששכר עמוד התורה, וכן הוא בתרגום המיוחס ליונתן ואזל ראובן ביומי סיון, וידוע ממדרשי חז"ל [פרד"א פל"ה] דעיבורי כל השבטים היו לז' חדשים ויולדת למקוטעין [ר"ה יא א], אם כן לפי זה לידת יששכר היה בכסלו (הגם שבמקצת ספרים כתבו באופן אחר, כתבתי על פי הקבלה הנ"ל), ואפשר לפי הנראה היה ביום כ"ה כסלו דייקא, והש"י יודע, והוא הוא עמוד התורה יודעי בינה לעתים וכו', והנה הנס הזה הנעשה להאיר אור חכמת התורה (אשר רצו היונים לבטל) ולבטל חכמות החיצוניות, על כן נעשה הנס בשמן הרומז לחכמה כל מקום ששמן זית מצוי החכמה מצויה [מנחות פה ב], ונעשה הנס במנורה הרמוזה לחכמת התורה, מנורה בדרום, הרוצה להחכים ידרים [ב"ב כה ב], היה הנס דוקא בחדש הזה, וביום הולדת את יששכר עמוד התורה..."עפ"י הדברים האלה נחמד הדבר להשכיל על פי מה שכתב מרן האריז"ל [ליקוטי תורה פר' ויצא] יששכר הוא בחכמה, הנה תבין היונים הרשעים רצו לבטל חכמה הקדושה חכמת התורה ולהגביר חכמות החיצוניות חכמת יון (היא קליפת שר המשקים כמו שכתבתי במאמר הלל והודאה [מאמר ד' אות קי"ט] עיין שם), הנה נעשה הנס בנר מצוה ותורה אור בכסלו יום הולדת את יששכר היא בחכמה, חכמת התורה, הבן". ובחנוכה כתב הבני יששכר שנשלם הכתר, תריג מצוות דאורייתא, ושבע מצוות מדרבנן.

"שמונת ימים בו יבואו"- שבת כא ע"ב "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון".
לפי הבני יששכר חנוכה שמונה ימים רומז לתורה שהיא מעל השבע חכמות.

כתב הבני יששכר מאמרי חודש כסלו - טבת מאמר ה - שרי ביששכר "ויש לפרש על פי מה שכתבתי בטעם למה היה הנס דחנוכה ח' ימים דייקא, הוא כיון דהיונים רצו לבטל חכמת התורה ולהגביר חכמות החיצוניות, וכאשר הפליא חסדו הש"י בנס להראות בשמן ומנורה המרמזין לחכמה כמו"ש לעיל כמה פעמים, הנה היה הנס ח' ימים, דהנה שבע חכמות הם כלל כל החכמות שבעולם כמו"ש שלמה חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה [משלי ט א], וחכמת התורה היא עלתה על כולנה רבות בנות עשו חיל ואת עלית וכו' [שם לא כט], וכל החכמות המה כשפחות אל התורה משמשות את התורה, וכמו שהתנצל הרמב"ם במה שעסק גם בשארי החכמות אמר שלקחם לשפחות לרקחות ולטבחות ולאופות, על כן מהפך הניסיי הזה של שמן (חכמה) שהיה מוכן להדליק יום אחד נמשכו ממנו עוד הדלקת ז' ימים, סך הכל ח' ימים, רמז לז' חכמות וחכמת התורה עלתה על כולנה.
וזה שהוא מנהג אבותינו לקרוא יום השמיני זאת חנוכה, היינו זאת היא עיקר כוונת חנוכה, חכמה השמינית חכמת התורה, אשר כל החכמות המה לה לשפחות, ובקניית התורה אשת חיל יקנה ממילא כל שפחותיה. ומעתה מצאנו גם כן טוב טעם ודעת על קביעת ימי חנוכה לפרשת מקץ דייקא, דכתיב בפרשה הזאת ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח (גברא דמטמרן גליין ליה) ויתן לו את אסנת וכו' ויצא יוסף על ארץ מצרים [בראשית מא מה], דיש לדקדק הסמיכות בפסוק הזה דאין שייכות זה לזה, אמר ששינה את שמו ונתן לו את אסנת ואח"כ אמר הכתוב ויצא יוסף על ארץ מצרים, לא נודע יציאה זו מה היא, ונ"ל דהכי קאמר, פרעה קרא שמו צפנת פענח על שם חכמתו וכדברי התרגום, ויתן לו את אסנ"ת היא בגימטריא ז' פעמים חכמ"ה (כמו שכתב הרמ"ע ז"ל) להורות שזכה לז' חכמות, ויצא יוסף על ארץ מצרים, הכי קרא הש"י את שמו יוסף שנוסף בו חכמה יתירה שהיא על חכמת מצרים ונאלו שרי צוען [ישעיה יט יג] ואבדה חכמת מצרים, על כן אסנת היתה לו לאשה, מקבלת, להורות שכל החכמות מקבלים מן התורה, על כן בפרשה הזאת קביעות ימי חנוכה והם ח' ימים מטעם הנ"ל, הבן...ואם אמת נכון הדבר אשר יששכר נולד ביום כ"ה כסלו, הנה יומא דמהולתא ביום הח', והנה חכמת התורה לא תושג רק למהול כמו שאמר הש"י [שמות יט ה] ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי דייקא, הנה ביומא דמהולתא נקרא שמו יש שכר היינו חכמת התורה כו', הנה לזאת מנהג אבותינו תורה לקרוא עצם היום הזה זאת חנוכה, ועוד יתבאר אי"ה".

"להודות ולהלל יקבעו"- שבת כא ע"ב "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". פירש רש"י "לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל, ולומר על הנסים בהודאה".

הסדר הפוך בגמרא, נתינת טעם להיפוך הסדר, שעל הנסים רשות והלל חובה, ובגמרא הזכירו לפי סדר התפילה.

הרב קוק הפך את הסדר מדברי הגמרא, ואפשר להסביר שבתפילה על הנסים קודם. אבל מצד הענין ההלל הוא חובה, ועל הנסים רשות. והרי"ף שבת דף יא ע"א כתב "...דמי שטעה ולא הזכיר על הנסים בתפלה בחנוכה ובפורים שאין מחזירין אותו, לפי שאין מחזירין אותו אלא בימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד, אבל יום שאין בו קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים, אין מחזירין אותו".
והמשנה ברורה סימן תרצה כתב "כשחל פורים בערב שבת ומשכה סעודתו עד הלילה חייב להזכיר של עכשיו דהיינו רצה ואם כן איך יאמר על הניסים דהוי תרתי דסתרי וכיון דאין הזכרת על הנסים חמור כל כך לכן יאמר רק של שבת".



דעת הלחם משנה שישנה מחלוקת בבלי ירושלמי האם על הנסים חובה והרמב"ם כתב דעה אמצעית.
אבל הלחם משנה הלכות ברכות פרק ב כתב "בחנוכה ופורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הנסים. ואם תאמר הא בפרק במה מדליקין (דף כ"ד) לא אמרו אלא אם בא להזכיר מזכיר משמע דהרשות בידו ואיך כתב רבינו חיובא. י"ל דבירושלמי אמרו דכשלא הזכיר על הנסים דחיובא חוזר וכמו שכתב ההגהות [מיימוני לקמן]. ורבינו לענין חוזר לא רצה לפסוק כירושלמי כיון דלגמרא דידן הוי רשות ההזכרה אם כן החזרה הוי ברכה לבטלה ולא שבקינן גמרא דידן ועבדינן כירושלמי, אבל לענין חיוב ההזכרה פסק כירושלמי משום דאפילו לגמרא דידן אין כאן איסור דהרי קאמר דהוי רשות ואם כן ראוי להחמיר כירושלמי והוא טעם נכון".

יש מפרשים שלהודות זה הדלקת הנר ולא על הנסים, ולדעת המנחת שלמה כל הדלקת הנר ענינה להודות על המלחמה ולא על הנס.

בשו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן נח כתב "נלענ"ד דהדלקת נר חנוכה היא עצמה ההודאה וההלל, כלומר שעל ידי זה יתן אל לבו להודות לה' על הנסים הגדולים שעשה לנו בנצחון המלחמות, וכמו שאומרים בנוסח "הנרות הללו וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל", ולא נזכר כלל נס פך השמן משום שאין ההדלקה באה כזכר לנס פך השמן, כי לא מצינו בשום מקום להודות לה' לדורי דורות עבור זה שעשה הקב"ה נס כדי שיוכלו כלל ישראל לקיים מצוה. ובמס' סופרים שהובאה בהגהות מיימוני ובב"ח הגירסא "שמברכין להדליק ומיד אומר הנרות הללו ואחר כך מברך שעשה נסים ומדליק", והוא כדי שידע לכוין על נס הישועה ונצחון המלחמה, ואפי' לדידן שאין נוהגים כך הוא משום שלא תקנו לאמרו אלא בשעת ההדלקה ממש ולא לפניו, וגם יתכן דכיון שקיי"ל כבתה אין זקוק אין טעם לתקן את האמירה לאחר ההדלקה כיון שאם מיד כבתה כבר נגמרה המצוה. וזהו מה שאומרים בנוסח על הנסים בתפילה ובבהמ"ז בסיום ההזכרה של הנסים והישועות "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול" ואין אומרים להדליק נרות ולהודות, ומשום שכל עיקר ההדלקה היא להודות ולהלל ולפרסם נס הישועה וההצלה".

והרמב"ם לא מזכיר כלל את על הנסים כשמזכיר את ענינו של יום, אלא כתב בהלכות חנוכה פ"ג ה"ג "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות". השמיט על הנסים. ומשמע שדעתו שההודיה היא בהדלקת הנרות, או בעל הנסים שבהדלקת הנרות.

ובפרק ד הלכה יב כתב הרמב"ם "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הנסים שעשה לנו". הרי שההודיה היא בהדלקת הנר, או באמירת על הנסים בהדלקת הנר.

על כל פנים הנוסח הוא מעל הנסים וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל.

שכח על הנסים מבקשים הרחמן הוא יעשה לנו נסים, והרי אין מתפללים על נס.

לדעת הציץ אליעזר מבקשים על נס גלוי שיש בזה קידוש השם.
אגב, שכח על הנסים אומר הרחמן הוא יעשה נסים, משום מה הרב לא הזכיר הלכה זו. וכתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק כא סימן יז "שואלים על מה שמבקשים "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", הרי אין להתפלל על הנסים, אולם על קושיא זאת מתרץ הישועות יעקב שזה שאין מתפללים הוא רק על נס נסתר שאז מנקים מהזכויות, אבל על נס גלוי יש נגד זה קדוש שם שמים ברבים וכמו שאמר לאברהם שכרך הרבה מאוד, ולזה אנו מתפללים שיעשה לנו נסים ונפלאות גלויים לעין כל כבימים ההם ע"ש. ומדגישים את "בזמן הזה" מפני שכפי שמבארים ימים אלה בדייקא קבועים לימי נסים כבימים ההם בזה הזמן, דהימים האלה נזכרים למעלה ונעשים למטה, ובגבור עלינו חסדו יתפרסם "שאמת ה' לעולם", תתפשט אלקותו, וידע כל פעול כי אתה פעלתו וגו', ויתוקן עולם".

לדעת הפרי צדיק מבקשים על נסים כמו חנוכה שהם נסים נסתרים.
אבל הפרי צדיק בראשית פרשת מקץ כתב הפוך מהציץ אליעזר: "והברכה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה מורה שאנחנו מבקשים שיעשה לנו גם עכשיו נסים כאלה כמו שעשה לאבותינו בימים ההם. ועל נסים בשינוי סדרי בראשית אין אדם רשאי להתפלל כדאיתא (שם ל"ב א) שמנכין לו מזכויותיו ואסור ליהנות ממעשה נסים כמו שאמרו (תענית כ"ד ב) לא תיזבנון דמעשה נסים הוא. וחזקיהו שהתפלל על נסים שאמר אני ישן על מטתי ואתה עושה נסים (איכה רבה ד', ט"ו) ולא רצה ללחום ולהיות מלובש בדרך הטבע הוא גם כן לפי שראה שאין דורו ראוי לכך שהעולם נידון אחר רובו ורובא דרובא בישראל לא היו אז כראוי, כי עשרת השבטים גלו אז בעוונם וגם בירושלים עצמה היו הרוב אחר שבנא וסיעתו. וחזקיהו בעצמו היה מסופק בהישועה מצד הרוב שהיו כנגדו עד שנאמר לו שקשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מהמנין (סנהדרין כ"ו א) ולזאת כיון שהרוב לא היו כראוי התפלל להקב"ה שיעשה הוא כרצונו יתברך ואני ישן על מטתי ואתה עושה. ולכך אין אנו מברכים בפסח שעשה נסים שיהיה נראה שאנו חפצים שיעשה לנו גם עכשיו נסים כאלה ועל זה אין לבקש כנזכר לעיל רק אנו מבקשים שישיבנו אליו ונשובה ויגאלנו במשפט.
אמנם בחנוכה ופורים היו הנסים מלובשים בטבע ובלא שינוי סדרי בראשית. ובפורים היה דרך הטבע גמור שבשביל שהמלכה היתה מישראל ועמדה לבקש על עמה עשה המלך רצונה וצוה להרוג את שונאי ישראל. ואף שבאמת היה נסים ונפלאות של ה' יתברך מתחילה ועד סוף. כי תיכף מעשה ושתי שיכנוס באחשורוש רוח שטות כזה שיחפוץ לעשות נבלה כזאת בפני שרים שישבו אצלו ומצד שלא רצתה למלאות השטות שלו יהרוג את אשתו המלכה. גם אחר כך במעשה אסתר שיתרצה מלך גדול ליקח אשה שלא ידע מולדתה ועמה. וגם אחר כך במעשה בגתן ותרש ששלח הקב"ה הרפואה קודם למכה. גם בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכל שאר המעשים שהיו שם. אבל מכל מקום לא היה נראה בחוש להשתנות סדרי בראשית. וכמו כן בחנוכה לא היה נראה כל כך השתנות סדרי בראשית, כי היה התחלת הנס על ידי מלחמה והיו יכולים גם כן לקרב הדבר אל השכל אף שנפלו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים יוכל להיות מצד שישראל הלכו במסירות נפשם ונתרצו ליהרג על קידוש השם והיונים לא מסרו נפשם ולכן גברו החשמונאים. וכדומה ענינים שיוכל להיות במלחמה לפעמים שיתגבר החלש על הגבור. ואף דבאמת היו התשועות והנסים והנפלאות מן השמים מכל מקום מאחר שלא היה התגלות שינוי סדרי בראשית. על נסים כאלה שלא מצד השתנות סדרי בראשית רשאים להתפלל תמיד. ולכן אנחנו מברכים שעשה נסים בחנוכה ובפורים שיתעורר נסים כאלה גם עכשיו כמו שמזכירין שעשה נסים לאבותינו בזמן הזה. ולכך בנוסח מי שעשה נסים בשבת שמברכין אין אנו אומרין בלשון מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם הוא יעשה לנו נסים ויגאלנו, כי אין רשאים להתפלל על נסים כאלה שנעשו במצרים ואנחנו מבקשים רק מי שעשה אז הנסים יגאל אותנו גם עכשיו מצד התקרבות הקץ של בעתה וכמו שאמרנו שבשביל ישראל מצד שמסר לנו התחדשות הזמנים יש יכולת לחדש הזמן ושיהיה בעתה ובקרוב ויגאל אותנו".



"להדליק נרות כברקים מזהירים"- הדלקת נרות. שבת כא ע"ב "תנו רבנן: מצות חנוכה נר...".

"ומדי יום יוסיפו המהדרים הבחירים"-

טעם השמטת עיקר הדין וכתיבת רק דין המהדרין מן המהדרין.

הרב השמיט את הדין של איש וביתו, וכן את המהדרין, וכתב רק את מנהג המהדרין מן המהדרין. וכך עשה גם השולחן ערוך שכתב בסימן תרעא "כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג)". והשמיט את עיקר הדין נר איש וביתו ואת מנהג המהדרין.

וכתב דף על הדף שבת דף כא עמוד ב להסביר את השולחן ערוך שהשמיט דין מהדרין .
לדעת השדי חמד אין דין מהדרין לאחר שתוקן מהדרין מן המהדרין ומדליקים או כעיקר הדין נר אחד, או מהדרין מן המהדרין.
"ובספר שדי חמד (ח"ט עמ' 199) נדפס מכתבו של החשק שלמה להשד"ח, ושם כתב ליישב הקושיה בזה"ל: וצריך לומר דסבירא ליה , דאחר שתקנו דין 'מהדרין מן המהדרין', תו בטל דין 'מהדרין' לגמרי, ואם אי אפשר לו להיות מהמהדרין מן המהדרין סגי דידליק נר אחד בכל לילה 'נר איש וביתו' ואפי' אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. ע"כ.

אמנם באמת גם בדבריו עדיין לא העלה ארוכה, דמכל מקום הוי ליה להשו"ע להזכיר דין 'נר איש וביתו', שגם מזה לא הזכיר מאומה. גם עצם חידושו אינו מוסכם, וכמו שפסק במ"ב (סי' תרע"א סק"י) דמי שאין ידם משגת כל כך ידליקו נר אחד כל לילה כל אחד מבני הבית, וזה דין 'מהדרין' הנזכר בגמ', הרי שלא נתבטל דין ה'מהדרין' אחר תקנת 'מהדרין מן המהדרין'. ודו"ק. ע"כ.
בברייתא כאן מבואר לנו, שיש בדין הדלקת נר חנוכה ענין מיוחד של מהדרין, ומהדרין מן המהדרין, ובאמת בכל המצוות יש דין זה ואיתא בגמרא (ב"ק ט' ע"ב): אמר ר' זירא, בהידור מצוה עד שליש במצוה וכו' ולמסקנת הגמ' שם ר"ל שיוסיף האדם על הידור המצוה עוד שליש ממחירו בלא ההידור, ופרש"י: בהידור מצוה עד שליש במצוה: דתניא (שבת קל"ג ע"ב): זה קלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות וכו', (ובשבת קל"ג ע"ב אין הגי' כמו שהביא רש"י בדיוק ע"ש ובירושלמי פ"א ה"א דפאה גירסא שלישית ואכ"מ).


על כל פנים המבואר, דבכל התורה יש ענין ודין דהידור מצוה, וכן נפסק גם להלכה בשו"ע או"ח סי' תרנ"ו סעיף א', זה הדין להוסיף עד שליש מהמצוה, אך כאן בנר חנוכה נראה שהוא ענין מיוחד ההידור מצוה, שכן אנו נוהגים היום כדעת בית הלל שזה המהדרין מן המהדרין, ולא רק בתור תוספת מיוחדת אלא כן המנהג אצל כולם כאילו זה גוף הדין, וזה לא מוצאים בכל התורה.

ישנם שלשה אופנים להסביר שנס חנוכה ענינו להדליק בשמן מהודר, ממילא ישנה חשיבות מיוחדת להדליק דווקא בהידור, עד כדי כך שהשמיט השולחן ערוך את עיקר הדין וכתב רק את ההידור.

וההסבר לזה י"ל בג' אופנים 1 .

1. החידושי הרי"מ זצ"ל אמר ליישב קושית הפנ"י (שבת כ"ב א) למה הוצרכו לנס, הרי קיימא לן דטומאה הותרה בציבור, ותירץ החידושי הרי"מ דאין הכי נמי, אך בני ישראל באותו זמן רצו לקיים את המצוה בהידור גמור ולא להיזקק לדין טומאה הותרה בציבור ע"כ, וזה הטעם שגם אנו נוהגים בנר חנוכה להדליק בהידור כדעת בית הלל, מהדרין מן המהדרין, כיוון שג"כ באותו דור החשמונאים השתדלו במיוחד לקיים המצוה בהידור.

2. עוד אמר החדושי הרי"מ זצ"ל ליישב קושית הב"י (או"ח סי' תר"ע) מה היה הנס ביום הראשון הרי בפך היה שמן ליום אחד, ותי' החידושי הרי"מ, דהיה להם מספיק שמן עבור להדליק בפתילות דקות, שאינם מושכות הרבה שמן, אך כיוון שזה הרבה יותר הידור להדליק בפתילות עבות וזה לא היה להם מספיק, והם רצו לקיים המצוה בהידור ולזה לא הי' להם, לכן הי' הנס ביום הראשון שהי' להם מספיק שמן כדי שיוכלו להדליק בפתילות עבות (וכן כתב ליישב בבית הלוי על חנוכה, ובפנים יפות פר' תצוה, ובשו"ת בכורי שלמה מהדו"ת יו"ד סי' ל"ג ס"ק כ"ו - כ"ז עי"ש היטב). וזה אמר החידושי הרי"מ זצ"ל, גם הטעם שבחנוכה מקפידים לקיים המצוה בהידור, כיון שגם אז הם השתדלו לקיים המצוה וכנ"ל.

3. עוד יש לבאר בזה על פי דבר השפ"א בליקוטים (לחנוכה) שכתב וז"ל: טמאו כל השמנים שבהיכל, להקשות איך לא נמצא קצת שמן באיזה בית אחר בירושלים שלא היה נטמא, וכי היה טמא כל בתי בני ישראל, אבל נראה שהיה שמנים כשרים, רק מה שהוכנו בהיכל היה מן המובחר, ראשון שבראשון כמו שכתוב מגרגרו בראש הזית וזה לא היה בנמצא 2 וכו' ע"כ.
הנה לפי דבריו גם כן יש טעם לשבח מדוע להקפיד בנר חנוכה בהדלקת היום דוקא על הדין הידור, כיון שגם כן אז הקפידו ביותר על ההידור מצוה דבלאו הכי לא היו צריכים לנס וכנ"ל.

נחלקו הפוסקים האם בשביל הידור צריך גם למכור כסותו.

ועתה יש להסתפק, האם ההידור מצוה בנר חנוכה הוא כדין הידור מצוה בכל התורה, הנלמד מקרא דזה קלי ואנוהו וכנ"ל מרש"י בב"ק, או שהוא דין מיוחד בחנוכה מהטעמים הנ"ל, ונחל בעז"ה לבאר ולברר דין זה מכמה וכמה ראיות.
בשו"ע או"ח סי' תרע"א סעיף א': ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק ע"כ, ונחלקו האחרונים עד איזה שיעור בנר חנוכה צריך העני למכור כסותו, בביאור הלכה מביא בשם ספר חמד משה, דהעני יש לו למכור כסותו כדי שיהיה לו לעיקר החיוב דנר איש וביתו, ולא ליותר מזה היינו למנהג המהדרין, וכן כתב בבאר היטב כאן ס"ק ב', וכ"כ אדמו"ר האמרי אמת זצ"ל במכתבי תורה סי' י"ד: ונפקא מינה לשואל ומוכר כסותו, אשר בטח הוא רק לעיקר המצוה ולא לענין ההידור וכו' ע"כ.
אכן האור שמח פ"ד מה' חנוכה הלכה י"ב מדייק מלשון הרמב"ם שגם דגם בשביל ההידור יש הדין דשואל ומוכר כסותו ע"ש.
ולכאורה יש לבאר דנחלקו האחרונים הנ"ל בספק זה, דאי נימא דההידור בנר חנוכה הוא כמו בכל התורה מדין הידור מצוה מזה קלי ואנוהו, אם כן הוא דין צדדי במצוה ואינו חלק מהמצוה גופא, אלא יש גוף המצוה ויש הידור המצוה, ולכן כיון שהעני קיים גוף המצוה דנר איש וביתו, אינו צריך לשאול ולמכרו כסותו כדי לקיים הדין הצדדי של הידור מצוה ופטור מזה מדין אנוס. אך אי נימא דבנר חנוכה הוא דין מיוחד דהידור מצוה מהטעמים הנ"ל, וזה נהיה חלק מגוף המצוה ממש, ולא כמו בכל התורה, אם כן שפיר י"ל כסברת האור שמח דהעני צריך לשאול ולמכור כסותו גם להידור, דזה חלק מגוף המצוה ממש בנר חנוכה 3 , ודו"ק". על כל פנים המהדרים הבחירים, מהדרין מן המהדרין מוסיפים כל יום.

"גם כל נפשות בית ידליקו בגילה"- כפי פסק הרמ"א סימן תרעא "הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט; (ובזה מובן יותר פירוש המלים בגמרא מהדרין מן המהדרין, גם הידור של מוסיף והולך, וגם הידור שכל אחד מבני הבית מדליק. אלא שהרמ"א סיים "ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין". חומרא זו לא הביאה הרב, שלפי הרמב"ם (או שיטה כעין הרמב"ם) מדליקים כמספר נפשות הבית, ואין בעיה שלא ניכר מספר הימים, ולכאורה פשוט שלא מדליקים כל אחד במקום אחר שהרי ששמדליקים בחוץ כפי עיקר הדין צריך להדליק בפתח הבית ולא במקום אחר, אם כן מה שייך שכל אחד ידליק במקום אחר. ובפרט שכל אחד מבני הבית מתכוון לא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית כפי שהבאנו מרבי עקיבא איגר, אם כן צריך להדליק כמעיקר הדין בפתח הבית. ונראה לי שגם הרמ"א שכתב "וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט, ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין". הרי שהמנהג שכל אחד מדליק. ויזהרו, כתב רק כחומרא לחשוש לדברי תוספות שאם כל אחד מדליק אין הכר למספר הימים. אבל אם אי אפשר להזהר חזרנו לעיקר הדין שמדליקים כמספר נפשות הבית.

"ושלש יברכו עת ידליקו"- ביום הראשון מברך שלוש ברכות: להדליק, שעשה נסים ושהחיינו.

"ובכל הלילות אך שתים ברכות"- להדליק ושעשה נסים, ויורדת ברכת שהחיינו.

"מצות וזכר נסים יחד נערכות"- ברכת להדליק שהיא ברכת המצוה. וברכת שעשה נסים כתב ערוך השולחן אורח חיים סימן תרעו "מכל מקום ברכת שעשה נסים ושהחיינו שהיא מצות הודאה". ונאמרים ביחד לפני ההדלקה שזה חידוש. הרמ"א סימן תרעו כתב "הגה: ויברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק".

בשו"ת יהודה יעלה כתב שאין צריך לברך עובר לעשייתו על ברכות השבח ולכאורה מחנוכה משמע אחרת שמברכים על הנסים קודם הדלקה
וקשה לי שכתב בשו"ת יהודה יעלה (אסאד) חלק א - יורה דעה סימן רמא "דז"ל הר"ש בן הרשב"ץ בתשו' סי' קפ"ו על ענין ברכת הקדושין שהרמב"ם ז"ל כתב שאין מברכין אותה אלא קודם הקדושין ואנחנו לא נהגו לעשות כן דע כי דבר זה כבר הוקשה לראשונים ונתנו הרבה טעמים לדבר... והשלישי לפי שהברכה זו אינה כשאר הברכות שמברכין על המצות שיצטרך לברך קודם לעשייתה שברכה זו אינו אלא ברכת השבח והודאה היא כמו שמברכין על הקשת והים הגדול ודומיהם ואינו מברכם אלא לאחר ראייה כן הברכה זו היא ברכת השבח והודאה וכו' עכ"ל. הרי בפשיטות כתב בהדיה דברכת שבח והודאה גם לכתחלה אין צריך עובר לעשייתה .

ועוד ראיה נראה לי מברכת שהחיינו גופא על פרי חדש, דקיימא לן בטוש"ע א"ח סי' רכ"ה שנהגו שלא לברך בשעת ראייה עד שעת אכילה. ועוד ראיה נ"ל מברכת שהחיינו גבי מילה שמברך האב ומבואר בסידור דברי הרמב"ם בפ"ג הל' מילה הלכה ג' אבי הבן מברך שהחיינו אחר גמר המצוה וגם אחר ברכה אחרונה אשר קידש ידיד וכו' ולא קודם המילה וגם לא על כל פנים לאחר המילה מיד קודם ברכה אחרונה הנ"ל.
ועוד נראה לי ראיה מלשנא דשמואל עצמו מארי' דשמעת' זו כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן כל המצות דייקא אבל לא ברכת השבח והודאה".

"לבד אם שכח או שגה בהלכה"- השולחן ערוך סימן תרעו כתב "ואם לא בירך זמן בליל ראשון, מברך בליל שני או כשיזכור". ומשמע אפילו במזיד אם לא אמר. ונראה לי שהרב רק התכוון לומר שמן הסתם לא ברך ביום הראשון שהחיינו בשוגג ולא במזיד.

"אז מפי חכמים הדת נתונה בכל לילה שיזכר לברך זמן באמונה- כפי שהובא יכול להשלים ברכת שהחיינו בליות אחרות.

"ישא ברכה עת תחזינה עיניהו"- שבת כג ע"א "ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה צריך לברך".

"וברכת זמן ונסים יודה לא-ל בראותו נרות מצוה בבתי ישראל"- שבת כג ע"א "אמר רב יהודה: יום ראשון - הרואה מברך שתים". פירש רש"י "שעשה נסים ושהחיינו, שאין עליו לברך להדליק - דהא לא אדליק איהו".

"אם בבית זבולו אשתו הליכות צופיה וכדת היא נרות עורכת גם בעד בעלה אשר הרחיק ללכת אז חובה עוד אין עליהו להדליק נר במלון מגורהו "- שבת דף כג ע"א "בתר דנסיבי איתתא אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי". ומשמע שצריכה להתכוון להדליק עליו. והט"ז ס"ק א כתב "ואף על פי שאין ראיה מזה, (שאנשים לוקחים נרות להדליק בעצמם) שהבני בית אינם מכוונים להוציא את הבעל הבית אלא את עצמם". ובזה ההדלקה איננה פוטרת אותו.
ועל פי זה הביא בפסקי תשובות יש מי שאומר דווקא אשתו שמדליקה בביתו, שאין דרכה של אשה להדליק ומוכח שמדליקה עליו, אבל בני בית אחרים, לנוהגים כרמ"א שכל אחד מדליק, לא מוכח שמתכוונים לפוטרו, ואין יוצא בסתם בהדלקתם". רואים שישנם דעות שצריך להתכוון לפוטרו 4 .

"ואם הגבר האורח יבא בגפו"- נאמר בפרשת משפטים אם בגפו יבא, ופירושו שאינו נשוי. שבא עם כסותו.

"לקחת חלק בנרות הבית יפרש כפו"- שבת כג ע"א "אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא".

"והאיש אשר אין לו מקום קבוע, הנה יאכל פתו ולשכב הנה ינוע, במקום אשר יאכל מאכלו, שמה להדליק שפרה גורלו"- ט"ז תרעז סק"ב "וי"א דבזמן הזה כו' ידליק במקום שאוכל. - בתשו' רשב"א סי' תקמ"א כ' מי שאוכל על שלחן בעל הבית ואפילו שוכב בבית שני בפני עצמו אין צריך להדליק, אבל צריך להשתתף עם בעל הבית כאכסנאי שאין לו בית במקום אחר עכ"ל. מזה יליף רמ"א דלא אזלינן בתר מקום השינה, דאם כן הוי ליה לזה חיוב להדליק במקום ששוכב. ונראה דגם רמ"א לא מיירי אלא במי שיש לו תמיד חדר מיוחד לאכילה וחדר אחר לשכיבה, אך העיקר הוא חדר האכילה וכנדון דהרשב"א שזכרתי".

"כי אף לנשים היא למנה...כי מידי אשת חיל יד ה' נגלתה"- שבת כג ע"א "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס". פירש רש"י "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס".

"ואף איש נדכא עור עינים לפעולת צדק זאת יתן ידים...והוא יברך כהלכה"- המשנה ברורה פסק שלא יברך כמור וקציעה, אבל הרב קוק ושבט הלוי פסקו שמברכים 5 .

"אך עם עמדו תהי עזרתו בעדו תעשה היא מצותו"- המהרש"ל פסק שלא כדאי להכנס לזה.

"כי במצה זו חכמים אמרו להוציא הגברים חובתם הנשים יגברו"- המאירי שבת כג ע"א כתב "ומעתה מדלקת אף להוציא את האחרים כדין כל המחוייב בדבר. וקצת מפרשים כתבו דוקא לעצמה ואין זה כלום".

"אף תוכל אשה למלאות יד שליח"- הרב פוסק ששליחות מועילה.

"אך מצוה לאיש יראת ה' הריח"- אם יכול ידליק בעצמו. בפשטות ככל המצוות, קידושין מא ע"א "השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא (הכינו בעצמם לכבוד שבת)".

"מיין קדוש והבדלה היא יקרה"- שבת כג ע"ב "בעי רבא: נר חנוכה וקידוש היום מהו? קידוש היום עדיף - דתדיר, או דילמא: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא? בתר דאבעיא הדר פשטה: נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא". הרשב"א הסביר "הא דאמר רבא נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. תמיה לי דהא ודאי נר ביתו לצורך סעודה קאמר ואם כן למה ליה משום שלום ביתו תיפוק ליה משום דאפשר לו לקיים את שתיהם דמקדש אריפתא, ואולי נאמר דמצוה מן המובחר לקדש אחמרא וכדאמרינן (פסחים ק"ו א') קדשהו על היין בכניסתו אלא דכי חביבא ליה ריפתא אפשר לקדש אריפתא משום חביבותא ומשום חבוב מצוה למיעבד מצוה אמידי דחביב ליה טפי, הא היכא דלא חביבא ליה ריפתא טפי מצוה בחמרא, ואפילו הכי נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ומקדש אריפתא, והיינו נמי דאיצטריך למימר גבי נר חנוכה וקדוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא הא לאו הכי קדוש היום עדיף משום דקדוש על היין מצוה מן המובחר, ומשום דאפשר לקדש אריפתא הוא דעדיף נר חנוכה הא לאו הכי קדוש היום עדיף דהוי דאורייתא, וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא דאפשר דמקדש אריפתא".
והריטב"א כתב "קידוש היום עדיף דתדיר. וא"ת ולימא ליה קידוש היום עדיף דאוריתא, וי"ל משום דמדאורייתא די לו לקדש על הפת ואפשר ג"כ שיוצא בקידוש של תפלה כמו שיוצאים ביום הכפורים".

"רק נר שבת ממנה יכבד בעינינו כי גדול היום וקדוש לאדוננו"- שבת כג ע"ב "אמר רבא, פשיטא לי: נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו". והחמדת ימים כתב "וגם שצריך להדליק נר חנוכה תחלה ואחר כך נר שבת אשר שתים קדושות הנה, זו למעלה מזו. ו"לא יעשה כן במקומינו לתת הבכירה לפני הצעירה" כנודע מדברי הרב ז"ל". והבן איש חי - הלכות שנה ראשונה - הלכות חנוכה כתב נר חנוכה, מדליק קודם נר שבת, ואף על פי שהאיש הוא המדליק נר חנוכה, והאשה מדלקת נר שבת, תמתין אשתו שלא תדליק נר שבת, עד שידליק הבעל נר חנוכה, ויש בדבר זה טעם על פי הסוד, כנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל, שאם ידליקו נר שבת קודם עושה פגם חס ושלום 6 ".

"אשרי ירא ה' בזמנה יקדימנה, כבא השמש ומהר יעשנה"- השולחן ערוך סימן תרעב פוסק "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים...שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא". רואים משהשולחן ערוך שרק בדיעבד יכול להדליק לאחר הזמן, ומוכח כן בגמרא שבת כא ע"ב שכתבה "ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! - לא, דאי לא אדליק – מדליק". ומשמע בדיעבד. וכך כתב בשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תצז, ט "אך להרמב"ם שפסק שני התירוצים להלכה וסבירא לי' דלא פליגי אהדדי. וכן דעת בעל הלכות גדולות שכתב טעה או נאנס ולא הדליק תיכף משתשקע מדליק עד שתכלה רגל. הרי דפסק שנויא דאי לא אדליק מדליק ומדכתב טעה או נאנס מבואר דלכתחילה מחויב להדליק תיכף. על כרחך סבירא ליה שצריך שיהיה דולק כל הזמן ממילא צריך ליתן שמן כשיעור. וכן כתב באור חדש למהר"ל ז"ל מפראג דתרי לישני לא פליגי". בנוסף לכך שיש זריזין מקדימין.

"אך אם אנה לידו דבר מפריע ימהר עונתה שעה ורביע"- השולחן ערוך סימן תרעב כתב "ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק". וכבר כתבנו בסייעתא דשמיא בפרק ז שאין דעה זו מוסכמת. ורק במקום הצורך סומכים עליה.

"ורב שמן במנורה אז יציקו לזמן, לזמן כחצי שעה בלילה עוד ידליקו...עד עת בשוק כלו רגלים"- שולחן ערוך סימן תרעב "ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק". שההדלקה מפלג המנחה היא רק הכשר מצוה, דומיא דשבת. אמנם המשנה ברורה סק"ד כתב "ואם לא נתן בה שמן רק כשיעור חצי שעה כנהוג בכל יום יחזור ויתן בה שמן וידליק, ומכל מקום לא יחזור ויברך". יוצא שיש דעות שזהו לא רק הכשר מצוה אלא שקוים בזה מצוותו.

"אך לעת זאת ליעקב עת צרה אשר רק בביתו יתהדר במצוה היקרה"- שבת כא ע"א "ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו".

אז זמן המצוה נתאחר ויכול לעשותה עד עלות השחר"- תוספות שבת כא ע"ב "ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים". וכן פוסק הרמ"א. אלא שהרמ"א סימן תרעב סעיף ב כתב "ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה". והרב לא הביאו. ולפי הב"ח היום שמדליקים ממש בפנים ליכא טעם זה, והיום לא מדליקים בפנים אלא בחלון... חזרנו לדין הרמ"א, ועוד שדברי תוספות אינם מוסכמים שהשתנה גם זמן ההדלקה, וצ"ע שהרב לא הביאו.

"אם בכל ביתו עוד גלויי עינים"- משנה ברורה סימן תרעב ס"ק י"א "כל הלילה - עד עמוד השחר ובברכה והיינו דוקא אם בני הבית נעורים אבל אם ישנים אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס הכי נמי לדידן. ואם בא לביתו קודם עלות השחר ומצא בני ביתו ישנים מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה". וכתב בשער הציון סקי"ז "מגן אברהם ודרך החיים וחיי אדם. ובספר חמד משה האריך בזה ודעתו דאם שכח או נאנס ולא הדליק עד שישנו כולם יקיץ ב' או ג' מהם וידליק, ואם אי אפשר להקיצם, מכל מקום ידליק ויברך, דלפי דברי המגן אברהם אם יהיה אדם במקום שאין איש אף מאנשי הבית שם ידליק בלא ברכה, ולא ראינו זה בפוסקים, ואדרבה השלטי גבורים כתב בשם ריא"ז דאף אם הוא בין הנכרים לבדו צריך להדליק, ומשמע מדכתב כן בפשיטות, שידליק בברכה, אלא ודאי דאם יכול לפרסם ההדלקה בפני רבים יותר עדיף, אבל אי ליכא אנשים, בשביל זה לא יבטל המצוה, כן נראה לי וכן נוהגין העולם, עד כאן לשונו, וספק ברכות להקל, ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כוותיה אין מוחין בידו".

"ומדת השמן בלבבו ישער אם חצי שעה תהי לבער"- שבת כא ע"ב "עד שתכלה רגל מן השוק, - ועד כמה? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי".

ובפתח הבית יערך נרהו"- שבת כא ע"ב "תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ".

במזוזת שמאל למען המצוות יסובבהו"- שבת כא ע"ב "אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח. והיכא מנח ליה? רב אחא בריה דרבא אמר: מימין, רב שמואל מדפתי אמר: משמאל. והילכתא - משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין". אגב, בשאילתות דרב אחאי פרשת וישלח שאילתא כו כתב "ומאן דאמר משמאל קא סבר כי היכי דלהוי מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית בטלית מצוייצת ביניהן". המאירי כתב "ופרשו בהגדה ויבא בעל הבית בתפליו ובטלית מצוייצת ביניהם".

"אם בלא מזוזה פתחו כמחתרת אז משמאל הימין נבחרת"- הכלבו סימן מד כתב "ומה שאמרנו שמניחין נר חנוכה משמאל יש אומרים דדוקא בפתח שיש בו מזוזה מדליקין בשמאל אבל אין בו מזוזה יניחנו בימין, וכן כתב הר"ף ז"ל אך בבית הכנסת דליכא מזוזה מדליקין בימין עוד דומיא דמקדש שהיה מנורה בימין בדרום ואנו לא חלקנו בין זה לזה שבכלן מדליקין אותה בשמאל". והשולחן ערוך סימן תרעא סעיף ז פסק "ואם אין מזוזה בפתח, מניחו מימין".

"אם על יד רחובות ביתו נפתחת בפתח ההוא ידליק הנר המשמחת"- שבת כא ע"ב "תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ".

"ואם סביב לה יקיף החצר אף אז מפתחה לא יבצר"-

ישנה מחלוקת האם מדליק בפתח הבית או בפתח החצר, ונראה דעת הרב שמדליק על פתח הבית כרש"י.
ישנה מחלוקת גדולה בין רש"י לתוספות האם מדליקים על פתח הבית הפונה לחצר, או על פתח החצר הפונה לרשות הרבים. רש"י שבת כא ע"ב "חצר שיש לה שני פתחים - שיש לבית שני פתחים פתוחים לחצר - צריכה שתי נרות, נר לכל פתח, כדמפרש טעמא משום חשדא: שהרואה יהא סבור שהבית חלוק, והרי הוא של שני בני אדם, ויאמרו: האחד אינו מקיים מצות נר". ואילו תוספות שבת כא ע"ב מפרש "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ - ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרשות הרבים אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות". והרב כתב שיש לבית שתי פתחים משמע שמדליק על פתח הבית הפונה לחצר. וכן משמע גם כאן אף אז מפתחה, והלשון זכר ונקבה אינו מוכיח, שכתב הרב קודם "אם על יד רחובות ביתו נפתחת", השתמש בלשון נקבה לפתח.
השולחן ערוך סימן תרעא סעיף ה פסק כתוספות, "נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו; ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר". והביאור הלכה כתב "ר"ל ושלא כדעת רש"י דסובר דמניחו על פתח הבית הפתוח לחצר. ובר"ן ובאור זרוע העתיקו כרש"י". וערוך השולחן סימן תרעא סעיפים יט-כ כתב "וכיון שעיקר המצוה היא משום פירסומי ניסא לכן צוו חז"ל שם שלא להדליקם בביתו בפנים וכך אמרו חכמים נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו ופירש"י [ד"ה מבחוץ] על פתח ביתו מבחוץ משום פרסומי ניסא ולא ברשות הרבים אלא בחצרו שבתיהן היו פתוחין לחצר עכ"ל כלומר דאי סלקא דעתך ברשות הרבים הוי ליה לומר על פתח חצרו מבחוץ ומדקאמר על פתח ביתו מבחוץ והבית פתוח לחצר שמע מינה דבחצר קאמר והתוס' הקשו על זה מהא דאמר לקמן חצר שיש לו שני פתחים צריכה שתי נרות אך כבר כתבו הסמ"ג והגהמ"י [פ"ד אות ל'] בשם ר"י דלאו דווקא חצר קאמר שלא מצינו שנצטרך נרות בחצר אלא בבית שבחצר קאמר עכ"ל וכן מבואר מדברי הרמב"ם שם שכתב על פתח ביתו מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית עכ"ל [ומה שהקשו התוס' ד"ה מצוה ממה שאמרו נר שיש לה שתי פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם על פתח החצר הוי לזה מימין ולזה משמאל עכ"ל ותמיהני אטו לא משכחת לה בשני בתים זה לפנים מזה ויוצאין דרך פתח אחד לחצר וצ"ע]:
עוד כתב בסעיף כ "אבל התוספות כתבו על פתח ביתו מבחוץ ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרשות הרבים אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר וכו' עכ"ל וכ"כ הטור והש"ע סעיף ה' וז"ל נר חנוכה מצוה להניח על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ אם הבית פתוח לרשות הרבים מניחו על פתחו ואם יש חצר לפני הבית מניחו על פתח החצר ואם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים ובשעת הסכנה שאין מניחין לקיים המצות מניחו על שולחנו ודיו עכ"ל ותמיהני כיון דרש"י והר"ן והרמב"ם ור"י וסמ"ג והגהמ"י דרבים הם ופירשו דלא כהתוס' איך לא הביאו דעתם כלל וצ"ע [אמנם במס' סופרים פ"כ הל' ה' כתוב נר חנוכה מצוה להניחה בפתח הסמוך לרשות הרבים ע"ש]". וראיתי שהרב אריאל כתב שלהדליק בפתח הכניסה תלוי במחלוקת רש"י ותוספות, ואם כן זה הדלקה מספק. על כל פנים משמע ברב גם כרש"י 7 . אבל שאל הרב אחיה מרש"י שבת מה ע"א "מקמי חברי - שלא יראוהו בחצר, כדאמרינן בפרקין דלעיל /שבת/ (כב, ב) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים, וידעו שהדליקו בו נר, והם גזרו שלא להדליק, אי נמי: ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית עבודה זרה". גם הרב שלמה זלמן אוירבעך כתב שאם לא ניכר מי המדליק, עדיף שלא ידליקו בכניסה לבנין המשותף אלא בחלון הפונה לרשות הרבים. בהליכות שלמה כתב שיש אחד מהשכנים שמדליקים בפתח חדר המדרגות ולא מובן הנקודה בזה. אבל הרב נבנצל כתב ביצחק יקרא שאם לא ניכר מי המדליק דעת הרב אוירבעך שידליקו בחלון. ובהליכות שלמה כתב שיש בזה גם פירסום הנס יותר שמדליקים בחלונות הפונים לצדדים שונים. לעומת זאת הרב אלישיב סובר שתיקנו חכמים בפתח הבית, וגם אם בחלון יש פירסומי ניסא יותר לא תיקנו להדליק בחלון אלא לגר בעלייה.

"ואם משני עברים לביתו דלתים בשתיהן ידליק למנוע מראה עינים"- שבת כג ע"א "אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים - צריכה שתי נרות. ואמר רבא: לא אמרן אלא משתי רוחות, אבל מרוח אחת - לא צריך. מאי טעמא? אילימא משום חשדא, חשדא דמאן? אילימא חשדא דעלמא - אפילו ברוח אחת נמי ליבעי! אי חשדא דבני מתא - אפילו משתי רוחות נמי לא ליבעי - לעולם משום חשדא דבני מתא, וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי, ואמרי: כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק, בהך פיתחא נמי לא אדליק". כבר בואר בסייעתא דשמיא בפרק טז מה הטעם שחוששים לחשד.

"ובקיום המצוות בחדר שם נחבאה...אז אך במקום אחד יעמיד על כנם, אף אם הפתחים יגדלו במנינם"- מרדכי רמז רסו "אבל אנו שמדליקין בפנים, ליכא חשד, אין צריך להדליק אלא בפתח אחד, דבני הבית ידעי דהשני פתחים של איש אחד הם". וכתב הרמ"א "מיהו בזמן הזה שכולם מדליקין בפנים ממש, ואין היכר לבני רשות הרבים כלל, אפילו יש לחצר או לבית הרבה פתחים להרבה רוחות אין מדליקים אלא פעם אחת בפנים, כן נ"ל וכן המנהג פשוט". והסביר המשנה ברורה סקנ"ד "היינו שבזמן הטור היו מדליקין אצל פתח הבית מבפנים והיו עושין על כל פנים היכר לעוברים על כן יש חשד כל שאין היכר כראוי לעוברים מה שאין כן עכשיו שמדליקין ממש בפנים ולא איכפת לן כלל לעשות היכר לבני רשות הרבים ע"כ לא איכפת לן בחשדא דידהו". ובסימן תרעא סעיף ז כתב הרמ"א "הגה: ומיהו בזמן הזה, שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני רשות הרבים כלל, אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח; ומכל מקום המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם, ואין לשנות אלא אם כן רבים בני הבית שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין".
ויש לעיין במה שכתב הביאור הלכה על סעיף ב "ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה – שאף על פי שמדליקין בפנים כיון שמדליקין בפתח הבית והוא פתוח יש הכירא לעוברים ושבים". הרי שכתב את שיטת הטור, אבל הרמ"א סובר שמדליקים בלא שיראו כלל. ולכן סבר שאין חשד ולכן נראה יותר שחשש שגם שמדליקים בפנים צריך להדליק כתקנת חז"ל.

"ואם במקום גבוה בעליה יהי נוהו, אז יערך בחלון נרהו"- שבת כא ע"ב "אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים".

"ואף הדר בבית ומעונתה שפלה להדליק בחלון המצוה גדלה"- כשאי אפשר מדליקים בחלון.

"אך אם בפתח הבית יציב לה יד זהיר במצוה ואת קדושים רד"- עדיפות לפתח כדין הגמרא.

"ישפילנה למטה מטפחים עשרה ואז לשם מצוה תהי נכרה"- שבת כא ע"ב "תנן התם: גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק - חייב. גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני, והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ - חנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. אמר רבינא (משום דרבה) את אומרת: נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה. דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה - לימא ליה: היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו! - ודילמא: אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה" ופסק הרא"ש פרק ב סימן ה "אף על גב דדחי ליה מצוה להניחה למטה מעשרה. כדאמר רבינא משמיה דרבא וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך למטה. וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל ומצוה להניחה למטה מעשרה".

"ואם יותר מזה הגביה נרהו לא עשה כאשר יאתה מצות קונהו, אך יותר מהנה תשמר נפש תמה מלהגביה למעלה מעשרים אמה"- שבת כא ע"ב- כב ע"א "אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום:
נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - פסולה, כסוכה וכמבוי". מסביר רש"י "פסולה - דלא שלטא בה עינא למעלה מעשרים אמה, וליכא פרסומי ניסא".

"ולא יתן במקום אשר ישימו הכל את נרות הבית אשר בחול"- רמ"א סימן תרעא סעיף ז "ומ"מ יזהרו שלא להדליק במקום שמדליקין הנרות כל השנה, כי אז לא יהיה היכר כלל; ואף כי אין היכר רק לבני הבית, מכל מקום היכר קצת מיהא בעי".

"בפנת הימין כמשפט התורה"- כל דברי מצוה ימין עדיפא.

להתחיל בשמאל לימין להפנות כמשפט הכהנים מקריבי קרבנות"- שולחן ערוך סימן תרעו סעיף ה "יתחיל להדליק בליל ראשון בנר היותר ימיני, ובליל ב' כשיוסיף נר אחד סמוך לו יתחיל ויברך על הנוסף, שהוא יותר שמאלי, כדי להפנות לימין; וכן בליל ג' כשיוסיף עוד אחר סמוך לשני נרות הראשונות, יתחיל בנוסף ובו יתחיל הברכה, ואחר כך יפנה לצד ימין, וכן בכל לילה; נמצא שתמיד מברך על הנוסף שהוא מורה על הנס, שהרי בתוספת הימים ניתוסף הנס". ובמשנה ברורה סק"י " כדי להפנות לימין - כמו שאחז"ל כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין". וכך נוהגים רוב העולם שמתחילים ביום השני בשמאל ופונים לימין. הביאור הלכה סימן תרעו מסכם "נמצא שיש לנו ג' שיטות: דעת המחבר, ודעת רש"ל והגר"א, ודעת הט"ז, וכל אחד יעשה כמנהגו".

"ומטרת המצוה אך ההדלקה ובהנחה בלבד מצוה נעתקה"- שבת כג ע"א
"עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה. אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה - שפיר. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה, האי מכבה ומדליקה? מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה! ועוד, מדקא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, שמע מינה: הדלקה עושה מצוה, שמע מינה".

"ואף אם אחזה בידו בעת הדלקתו אין בידו ידי חובתו"- שבת כב ע"ב "דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה - תא שמע. דאמר רבא: היה תפוש נר חנוכה ועומד - לא עשה ולא כלום. שמע מינה: הנחה עושה מצוה - התם: הרואה אומר לצורכו הוא דנקיט לה". אם כן למסקנה שהדלקה עושה מצוה יש בעיה אם אוחזה בידו. ויש שפירשו שלמסקנה יש בעית רואה. ולא מצד הדלקה עושה מצוה.

"ואם לפני זמנה היתה בוערת יכבה אשה וידליקה לשם המצוה הנהדרת"- שבת כג ע"א "עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה ומדליקה".

"ולא ישתמש מאומה מאור יקודה אף דבר מצוה וחפצי שמים"-

ישנה מחלוקת האם מותר להשתמש לצורך מצוה.
שבת כב ע"א "אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב:) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה! מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו? דתניא ושפך וכסה - במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי - שלא יהו מצות בזויות עליו". ובסימן תרעג פסק "אפילו תשמיש של קדושה, כגון ללמוד לאורה, אסור; ויש מי שמתיר בתשמיש של קדושה". הב"י סימן תרעג הסביר את השיטות בזה "מה שכתב לא שנא תשמיש של קדושה כגון ללמוד ולא שנא שאר תשמיש וכו'. כן כתב שם הר"ן (ט. ד"ה הלכות חנוכה) וזה לשונו אסור להשתמש לאורה פירוש כל תשמישין ואפילו תשמיש מצוה דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תיקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל. והא דאמר שמואל לקמן (כב.) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, לאו למימרא דדוקא תשמיש דרשות אסור אבל תשמיש דמצוה שרי, אלא לומר שאפילו ריצוי מעות שהוא תשמיש קל אסור, והכי מוכח בירושלמי (שבת פ"ב ה"א) וכך נראין דברי הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"ו) וזה שלא כדברי הרז"ה (המאור שם) עכ"ל: ומה שכתב בעל העיטור (הל' חנוכה קטו:) דוקא תשמיש של חול אבל תשמיש של קדושה שרי. כ"כ בשבלי הלקט (סי' קפה עב.) דלקרות בספר לאורה מותר דליכא ביזוי מצוה אלא כבוד. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש". וכבר התבאר בפרק יד שיש אומרים שבנר יש קדושה ולכן אסור אפילו תשמיש קדושה.

"אף מנר הראשון להדליק הנותרים אשר אך להדר אינם מותרים"-
סימן תרעד סעיף א הגה: ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו למצוה כל כך ולכן אין להדליק זה מזה (הג"מ ומרדכי)". מרדכי שבת רמז רעא "מיהו התוספות פירשו נהגו להחמיר שלא להדליק מנר לנר [ע"כ] וכ"כ רבינו שמשון משאנץ ואין לשנות המנהג". תוספות שבת כג ע"א "שמע מינה הדלקה עושה מצוה – ואם כן מותר להדליק מנר לנר ומכל מקום כיון שנהגו העולם להחמיר אין לשנות המנהג". הראה לי הרב אחייה במנהגי החגים " מותר להשתמש בשיירים להדלקה בימים הבאים, שמן שנשאר בנר מהדלקת יום אחד, רשאי להשתמש בו להדלקה בימים הבאים; ואפילו אם הודלק ראשון, שהוא עיקר המצוה, רשאי בימים הבאים להשתמש בו לנרות הנוספים, אף על פי שאינם אלא משום הידור מצוה (הגר"ח קנייבסקי).
הטעם: לפי שהכל מצוה אחת* (הגר"ח קנייבסקי).
----------
* ופוק חזי מאי עמא דבר, שהנר שהודלק אתמול לראשונה נשאר במקומו עם מותר השמן שבו ליום המחרת, אף על פי שביום המחרת אותו נר אינו אלא משום הידור". ונראה שמצרפים שבגמרא לא מוזכר שמותר השמן יש בו קדושה, ואחר שכבה מותר להשתמש.

"ואם כבר בערה מדתה הקצובה מני אז כנר חול היא חשובה"- שולחן ערוך סימן תרעב סעיף ב "ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן". משנה ברורה סק"ז "שאינו מקצה השמן רק מה שצריך לשיעור חצי שעה למצותו ועל כן מותר לכבותו ולהנות ממנו ומ"מ הסכימו כמה אחרונים דלכתחלה טוב להתנות שאינו מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה משום דיש מן הפוסקים שסוברים דאם נתן בסתם הקצה למצותה הכל".

"ואם טרם זמן זה כבתה אז אסורה היא ואוסרת תערובתה"- הט"ז סימן תרעב סעיף ב כתב "בסי' תרע"ז פסק הטור והרא"ש והו' מדברי השאלתות דמותר השמן של נר חנוכה עושה לו מדורה כו'. והקשה ב"י לקמן מהך דיכול לכבותה אחר השיעור של הדלקה ותירץ דשם מיירי שנותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה הוקצה למצותו לפיכך יעשה לו מדורה וכאן מיירי שנתן שמן יותר מכשיעור ואחר שדלק השיעור מותר ליהנות ממנו דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד וכן הוא האמת כתירוץ זה".

"והשמן ידרש להתירו ששים כפלים, ויזהר בלי לערבו בידים"- השולחן ערוך סימן תרעז סעיף ד "ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו". המשנה ברורה ס"ק כ "ועיין ביו"ד סימן צ"ט ס"ו דיש מתירין בכל איסור דרבנן להוסיף עליו אם נתערב ולכן כתב כאן יש מי שאומר".

"ואם כבו הנרות אחרי ההדלקה, להדליק עוד פעם אין להזקיקה"- שבת כא ע"ב "אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב - קסבר: כבתה אין זקוק לה".

"כקביעת שבת הנר מסכמת זולת אם חשב באמת ובצדקה כי אינו מקבל שבת בהדלקה"- יתכן שהרב מביא דין זה פה, ולגבי הבדלה הפסיק בעוד דינים, שדעתו שבשבת כבתה זקוק לה, שהרי מדליק מבעוד יום, אבל הדלקת נר שבת אינה מאפשרת להדליק עוד פעם.

ישנו דין האם זקוק להדליק שוב בכבה ביום שישי.
הט"ז סימן תרעג ס"ק ט כתב: "אפילו כבתה בערב שבת כו'. - יש לי מקום עיון בדברים אלו שהם בת"ה סי' ק"ג /ק"ב/ ואעתיקם וז"ל יראה דאין זקוק לה אפי' כהאי גוונא, ואף על גב דעיקר המצוה מצאת הכובים כמ"ש המרדכי, ולכך היינו יכולים לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה, זקוק לה. אמנם מדמברכים מבעוד יום להדליק נר של חנוכה, ואף על גב דליכא מצוה עדיין מכל מקום כיון דאי אפשר בענין אחר חשיבא הכשר מצוה. כדפי' התוס' ריש יבמות גבי הכשר מצוה דכיבוד אב ואם וכו' ולכן מברכין עליה, ולכן הכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר. וראיה מדהתירו בחנוכה בשבת בשמנים האסורים בנר שבת והטעם משום דאסור להשתמש לאורה כדלעיל, והשתא אם תאמר בנדון דידן דזקוק לה, אמאי שרי, ליחוש דלמא כבתה אחר קבלת השבת, שהיא צריכה להיות קודם בין השמשות, וכל זמן משך בין השמשות אכתי ליכא קיום מצוה כמש"ל בשם המרדכי, ונמצא בטל מן המצוה, ואיכא למיגזר בהכי דלא מצי להדליק, עכ"ד.

ולא נתיישבו לי דברים אלו, דלפי הנראה ודאי מה שכתוב כבתה אין זקוק היינו אם דלק על כל פנים בזמן החיוב דהיינו משתשקע החמה, ואם דלק קודם לזה קצת וכבה באותו קצת ודאי זקוק לה, אלא דבשבת שאי אפשר להמתין עד שקיעת החמה בהדלקה וצריך להתחיל קודם לו מקרי אותה שעה זמן התחלה כמו בחול מסוף שקיעה, דהכי תקנו חכמים שידליק בשעה שיש לו היתר להדליק, וזהו לא מקרי הכשר מצוה, אלא מצוה ממש הוה, כיון דאותה שעה הוי כמו אחר שקיעת החמה. ועל כן מותר להדליק בשמנים הפסולים בשבת ולא חיישינן שמא יכבה אחר קבלת שבת, דאז הוה ממש כמו שבת עצמו, ואם ידליק בהם לפני קבלת שבת אין הכי נמי דאין צריך [דצריך] לחזור ולהדליק, ואפילו בכל השמנים הדין כן. מה שאין כן קודם קבלת שבת שיש לו עדיין היתר להדליק, מי יאמר לנו שאותה שעה הוה כמו אחר כך, ודאי אין דנין אפשר משאי אפשר. ואף על פי שנתנו לו חכמים רשות לברך קודם הזמן של קבלת שבת, מכל מקום לא הוה אז שבת ממש".

ישנו חידוש ברב שהדלקת הנר היא קבלת שבת.
עוד דין המתחדש בדברי הרב, השולחן ערוך סימן תרעט כתב "בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחלה ואחר כך נר שבת". משנה ברורה סק"א "כדי לצאת דעת היש אומרים דסבירא ליה דאי ידליק של שבת תחלה קבליה לשבת ואיתסר עליה מלאכה. אבל רוב פוסקים חולקים על זה וסבירא ליה דלא תליא קבלת שבת בהדלקת הנר, ועל כן אם הדליק של שבת ולא קיבל שבת במחשבתו יכול להדליק אחר כך, וכל זה באיש המדליק. אבל אשה המדלקת, כיון שהמנהג שמסתמא מקבלת שבת בהדלקתה, אם כן לא תדליק שוב של חנוכה, אלא תאמר לאחר להדליק, והוא יברך אקב"ו להדליק בשבילה אבל ברכת שעשה נסים וכן שהחיינו ביום א' יכולה בעצמה לברך". והרב הכריע שאיש מקבל שבת בהדלקה אם לא התנה.

עוד אפשרות להבין שכתב הרב דין זה שמיד צריך לקבל שבת אחרי הדלקת נרות חנוכה שאם לא כן ההדלקה היא מוקדמת וצריך כמה שיותר להתאחר.

כתב בתשובות והנהגות כרך ה סימן רכג "התה"ד פירש שבערב שבת שרי להדליק קודם זמנו (והביאו הרמ"א ס"ס תרע"ט), דכיון שאי אפשר להדליק בענין אחר חשיבא הכשר מצוה כגוף המצוה, ולכאורה נראה דלדידיה הזמן הוא הכי מאוחר שיכול, דאז הוי הכשר מצוה שאי אפשר בענין אחר. ולפי זה נראה דיש ליזהר לקבל מיד אחר כך שבת, שאז נחשב שהדליק בזמן הכי מאוחר שיכול (ומיהו לשון התה"ד לא משמע כל כך כן, דכתב שם שאי כבתה אחר הדלקתו קודם קבלת שבת אינו צריך לחזור ולהדליק כיון דכבר הותחלה המצוה, דהכשר מצוה שאי אפשר בענין אחר חשיב כגוף המצוה, ומבואר דאף שלא קיבל שבת מיד אחר ההדלקה מכל מקום הוי הכשר מצוה שאי אפשר בענין אחר, אבל למעשה נראה להחמיר לקבל שבת מיד), וע"ע בדברינו במוע"ז (ח"ב סי' קנ"ב) דנראה עיקר ליזהר להדליק רק סמוך לשקיעה, והיינו בתוך חצי שעה לשקיעה, ומיד אחר כך יקבל שבת בפה (ע"ש דביארנו ד"ז היטב), (ומיהו בעיה"ק יש כאלו שלא משנים ומדליקים גם אז ארבעים מינוט קודם השקיעה כיון ששיעור ארבעים מינוט נתקבל אצלם כסייג ולכן נחשב כמו אי אפשר, ע"ע במוע"ז ח"ח סי' קנ"ב).

"ואם בעגילה שם פתילות בתוך הקערה אף מצות אחת מהן נעדרה"- שבת כג ע"ב "אמר רבא: מילא קערה שמן והקיפה פתילות...לא כפה עליה כלי - עשאה כמין מדורה, ואפילו לאחד נמי אינה עולה".

"רק אם כלי עליה כפה אז כל פתילה למצוה יפה"- שבת כג ע"ב "כפה עליה כלי - עולה לכמה בני אדם".

"וחרס ישן מחרסי האדמה לא לכבוד המצוה הרמה"- טור סימן תרעג
"וה"ר מאיר מרוטנבורק לא היה מדליק בנר של חרס אלא בשל מתכת, וכשלא היה לו אלא של חרס היה לוקח חדשים בכל לילה, וכשלא היה לו חדשים היה מסיקן באור דהוו כמו חדשים, דהכי איתא במסכת סופרים אין מדליקין בנר ישן אין לו רק ישן מלבנו באור יפה וסתם נר שהוא של חרס הלכך בשל מתכת אין צריך חדש ושל זכוכית או חרס מצופה דינו כמתכת". ובשולחן ערוך סימן תרעג סעיף ג כתב "נר של חרס שהדליק בו לילה אחת נעשה ישן ואין מדליקין בו לילה אחרת, אלא לוקח חדשים בכל לילה; ואם אין לו אלא ישן, מסיקו בכל לילה באור; ונר של מתכת אין צריך חדש. ושל זכוכית או של חרס מכוסה, דינו כמתכת".

"ואם בבלי דעתו עליו הדליקו בלי ברכה חכמים חקר העמיקו"- משנה ברורה סימן תרעז ס"ק ב "שאין מדליקין עליו בביתו - כי מדינא כשאשתו מדלקת נר חנוכה בביתו הוא יוצא ידי חובה בהדלקתה אף שהוא במקום רחוק מביתו ואין צריך שוב להשתתף אפילו בפריטי. ועיין בט"ז בשם רש"ל דדוקא כשהוא יודע בבירור שאשתו מדלקת עליו אבל אם אינו יודע יש לו להדליק וגם לברך. ומטעם זה מי שלא ידע שהדליקו עליו ובא באותו לילה לביתו ומצא שהדליקו עליו צריך להדליק דכיון שלא ידע מתחלה מסתמא היה דעתו להדליק בעצמו ולא לצאת בשל אשתו וממילא חל עליו תקנת חכמים ועיין במ"א שדעתו בזה דידליק בלא ברכה". אגב, במהדרין שכל אחד מדליק ומברך אין דיון, הדיון במנהגים האחרים.

"ובמוצאי שבת הבדלה או הבערה מי להקדים עוד לא נחקרה"- שולחן ערוך סימן תרפא סעיף ב "מדליקין נר חנוכה בבית הכנסת קודם ההבדלה. הגה: וכל שכן בביתו שמדליק ואחר כך מבדיל, שהרי כבר הבדיל בבית הכנסת". אבל הט"ז כתב "בב"י הביא זה בשם ת"ה סי' ס' ואחר כך הביא בשם הרד"א שיש שמדליקין אותם אחר שיבדיל על הכוס וכאן פסק בש"ע כת"ה כ' דבריו אחר שנמצא במנהגים כן דעושין כן כדי לאחורי באפוקי יומא דשבת' ואני שמעתי שהרב מהר"ל מפראג עשה הלכה למעשה כדעת השני להבדיל קודם וכ"כ הוא ז"ל בס' אור חדש שלו: ונתתי את לבי לפע"ד ע"ז וזה אשר העליתי בס"ד דשפיר יש למיעבד כן ולהקדים ההבדלה לנר חנוכה, דאיתא במשנה בפ' כל התדיר דתדיר קודם לאינו תדיר ויליף לה מקרא דכתיב אשר לעולת התמיד, וזה ברור דכל מידי שאין לנו הוכחה ברורה מן התלמוד לדחות התדיר משום איזה טעם אמרינן ליה לאו כלום עבדת דמנא לך לסתור הכלל, ובזה אין לך טעם לדחות התדיר". וכתב המשנה ברורה סק"ג "ועיין בבה"ל שהבאנו דיש בזה דיעות בין הראשונים ועל כן בבית הכנסת אין לשנות המנהג שנהגו בישראל להדליק מקודם ואחר כך להבדיל ובבית דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד".

"רק לא עליו יברך על הנר בהבדלה, כי אך למצוה ולא להנאה נגבלה"- ריקאנטי סימן קלו "אין לעשות הבדלה במוצאי שבת על נר של חנוכה דאמר בירושלמי בפ' אלו דברים רבי אבהו בשם ר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא אין מברכין על נר ובשמים של מצוה מאי מצוה אמר רב יהודה כגון נר של חנוכה".

"שמן זית למצוה נבחרת, כי אורה צלולה ומהודרת ואף נרות חלב או שעוה יצלחו והם יהדרו אם יארכו"- שולחן ערוך סימן תרעג "הגה: ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר (מרדכי וכל בו ומהרי"ל), ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשמנים שאורן זך ונקי; ונוהגים במדינות אלו להדליק בנר של שעוה, כי אורן צלול כמו שמן". וכתב משנה ברורה סימן תרעג ס"ק ד "ומכל מקום מצוה בשל שמן טפי מנרות של שעוה דעל ידי השמן נעשה הנס". שער הציון סימן תרעג סק"ד "תשובת מהר"י ברונא סימן ל"ט. והנה דעת מהר"ל מפרא"ג בספרו נר מצוה שלא להדליק כלל בנר שעוה וחלב אלא דוקא בשמן מפני שהנס נעשה בשמן, אבל אין נוהגין כוותיה. מחצית השקל".

"והלל יגמרו כל שמונת ימים אשר נבחרו"- ערכין י ע"א "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה..." והסביר הב"י סימן תרפג אות א ד"ה כל שמונת "כתוב בשבלי הלקט (סי' קעד) שהטעם משום דחלוק בנרותיו כל יום חלוק משלפניו הרי הוא כחג שחלוק בקרבנותיו, ועוד טעם אחר לפי שהנס נתחדש בכל יום, ועוד שהרי קוראים בנשיאים ובכל יום נשיא שלו חלוק משל חבירו, אם כן כל נשיא צריך לגמור ההלל על קרבנותיו, ואין ראוי לחדש קריאה בלא קריאת ההלל".




^ 1.לדעת הרב קוק המובאת פרק ד ישנה סיבה נוספת מדוע הנס היה רק בשביל הידור.
^ 2.אולי כוונתו לדברי הרמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ז תשעה מינין בשמן מפני שינוי מעשיו, כיצד זית שגרגרו בראש הזית ובררו אחת אחת וכתשו ונתנו לסל השמן שיצא ממנו הוא הראשון, חזר אחר כך וטענו בקורה השמן שיצא ממנו הוא השני, ואם חזר אחר שטענו וטחנו וטענו שנייה השמן שיצא ממנו הוא השלישי, זיתים שמסקן כולן בערבוביא והעלן לגג וחזר ובירר גרגר גרגר וכתשן ונתנן לסל השמן שיצא ממנו הוא הרביעי, ואם טענו בקורה אח"כ השמן שיצא הוא החמישי, וחזר וטחן וטען פעם שנייה השמן שיצא הוא הששי, זיתים שמסקן וטענן בתוך הבית עד שילקו והעלן ונגבן ואח"כ כתש ונתן לסל השמן שיצא הוא השביעי, חזר וטען בקורה השמן שיצא הוא השמיני, חזר וטחן וטען פעם ב' השמן שיצא הוא התשיעי.

הלכה ט
אף על פי שכולן כשירין למנחות, הראשון אין למעלה ממנו, ואחריו השני והרביעי ושניהן שוין, ואחריהם השלישי והחמישי והשביעי ושלשתן שוין, ואחריהם הששי והשמיני ושניהם שוין, והתשיעי אין למטה ממנו.

הלכה י
אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד שנא' כתית למאור אין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתוש בלבד, אבל למנחות כולן כשירין". הרי שיכול להיות דרגות שונות למרות ששמן זית זך הוא לעיכובא.
^ 3.לדעה זו יש הסבר אחר מרבי עקיבא איגר שמברכים על ההידור, שכאן יש תקנה מיוחדת של הידור ולא דומה לכל התורה, ולא צריך להגיע לרבי עקיבא איגר המובא בהערה 25.
^ 4.בפרק יח ובהערה 38 הבאנו בסייעתא דשמיא דעות אחרות. והרב בהמשך השיר כתב שאין הכרעה מה הדין בזה, וידליק בלא ברכה.
^ 5. בפרק כ הארכנו בסייעתא דשמיא בדעות בזה
^ 6.בפרק יד מובאת דעה שנר חנוכה קדוש יותר מנר שבת. ואפשר שהגמרא שהביאה את הטעם של שלום בית שכן כתבה וכי נר קדושה יש בו? הרי שלא סוברת שהנר קדוש.
^ 7.ובזה יש לפקפק על הדלקה בחדר מדרגות בחוץ, נוסף לדיון שהבאנו בפרק א.
עוד בנושא שיחות לחג החנוכה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il