"ויגש אליו יהודה", חז"ל ראו במפגש זה בין האחים יהודה ויוסף גילוי של מלכות מצד שניהם, כאשר כל אחד מהם מפעיל את כל עוצמתו להשפיע על אחיו. וכך אמרו במדרש:
במה הם נתגלו כמלכים? שמסרו נפשם על עקרונותיהם. חז"ל מתארים במדרש בצבעים חיים באיזו עוצמה דבר יהודה, וכולו מסירות נפש על בנימין:
וכן יוסף מסר את נפשו על אחיו להתפייס עמהם, כשאמר "הוציאו כל איש מעלי", שהיו יכולים להורגו באותה שעה, עד שחלוקים החכמים בדעותיהם אם עשה כהוגן שסכן עצמו כל כך
(למרות שהם בעבר חשבו להורגו! היה זה מתוך אידיאולוגיה, ועתה ראה שהם מתחרטים על כך)".
ובזה שונה מלכות בישראל, ממלכות אצל אומות העולם. אצלם נתפסת המלכות כעוצמה אישית של "אני ואפסי עוד". אבל אצלנו מלכות נתפסת ככלי שרת לפעול למען הכלל, ובספירת הקבלה המלכות - "לית לה מגרמא כלום", כולה מסירות נפש ובטול אישי. מלך ישראל מצווה לכתוב לו את משנה התורה הזאת, ומפרש האור החיים הקדוש: מפני שה"התורה מלבשתו ענוה" (פרקי אבות פ"ו), מתוך מידה זו מתגלה בו עוצמה לפעול, על מנת להוציא לפועל למען הכלל, ועוז - לתקן עולם במלכות ש-די.
מלכות יוסף
בזכות מה זכה יוסף למלכות? חז"ל מקבילים את מציאת חינו בעיני פרעה , למציאת חינו בעיני הקב"ה. פרעה אומר לו: "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו" (בראשית מ"א, ט"ו), והיינו מצפים שיוסף יתלה תקוותו בכך, כדי שיוכל להינצל מבור תחתיות, ומגזירת מות לחיים. והנה תשובת יוסף באה "בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה" (שם, ט"ז) כפרש"י "אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה ". יוסף תלה את הכל בקב"ה, ובטח בו שינצל. ובזכות זה מצא חן בעיני פרעה שראה אותו לראוי למלכות, ומינה אותו למושל בכל ארץ מצרים, בלא לחשוש ממנו שירצה לנשל אותו מן המלכות. (וכך גם פוטיפר נתן לו כל אשר לו ביתו מפני שסמך עליו). ונראה שבגלל זה גם בעיני הקב"ה מצא חן להיות מלך, כמו שאמרו חז"ל, שבניה של רחל זכו למלכות שעה, כיוסף במצרים, היינו שראו בו גילו של מלכות אמת. וחז"ל הקבילו זאת למלכות ישראל בעולם
לכאורה קשה להבין את ההוה אמינא הזאת במדרש, שישראל הם כמו הקב"ה ממש, האם אפשר לדמות צורה ליוצרה?
נראה שיש ללמוד מכאן, שגילוי ישראל כמנהיגי העולם, יכול להיות כביכול כמו הקב"ה , עד שיש מקום לטעות בדבר כאילו כל הנהגת העולם תלויה בהם, עד "אפשר כמוני"! והתשובה לדבר היא, שאת כל הכח הזה הם קבלו מהקב"ה, ורק מי שלא יטעה בדבר ויחשוב שזה כח שלו, הוא זוכה לקבל את היכולת הזאת, שהיא כביכול כמוהו. מבארים חז"ל שסוד הדבר הוא, כמו שלמדנו מפרעה הרשע, שנתן את כל הסמכויות שלו ליוסף, אלא הודיעו כי מקור הסמכות הזאת היא בו "רק הכסא אגדל ממך" וידע שיוסף יהיה מודע לכך . כך הקב"ה נתן לישראל את כל הכח להנהיג את העולם, כיון שהם יודעים בעומק נפשם שגדולתו של הקב"ה היא מקור גדולתם.
מספרים שהבעש"ט בחר במגיד ממזריטש כממשיך דרכו ואמר עליו את המשל הבא: למלך ששם את כתרו על וו, ונשאלת השאלה הלא ראוי יותר שיתן כתרו למשמרת בראש אחד משריו. אבל התשובה פשוטה, שאם ישים את כתרו על שר משריו עלול הוא עוד לחשוב שהוא עצמו המלך ולכן עדיף לשים את הכתר על וו שאינו מתפעל מכך! וכך היה המגיד בענותנותו!
וזה סוד המלכות, סמכות שנובעת מכח הקב"ה " אשר בחר ה' אלוקיך בו ", בזכות הרבים ששלחוהו לכך, ולא מכח גאוה ויוהרא.
"לא אתם"
ולכאורה קשה, גם אם לבסוף יצא ממכירת יוסף דבר טוב, אבל הם הרי חשבו לעשות מעשה רע, ודמי למי ש"בקש לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה", שצריך לחזור בתשובה על כך. מה עוד, אפי' היו יודעים לכתחילה שיוסף עתיד להיות מושל בכל ארץ מצרים, היה אסור להם למכור אותו ד"בהדי כבשיה דרחמנא למה לך", ואם כן במה מנחמם?.
ונראה שזה כוחה של תשובה ש"זדונות נעשים לו כזכויות", עד שהמעשה הרע אינו מתיחס אליהם, כמו שכתב ה"מסילת ישרים" פ"ד שהתשובה היא כהתרת נדרים, שנחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה. וכך אמר ר' צדוק הכהן מלובלין שעומק התשובה מביא לידי כך שמתברר שכביכול לא החוטאים פעלו את המעשים המיוחסים עליהם, אלא כך נקבע ע"י "קורא הדורות מראש". וכך אומרת הגמ' (שבת פט:) על הפסוק " אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", שלא נאמר שני אלא שנים, היינו "אם יהיו חטאיכם כשנים הללו, שסדורות ובאות מששת ימי בראשים ועד עכשיו, כשלג ילבינו " היינו, שהתשובה צריכה להיות ברמה כזאת שלא יהיה לו קשר לחטאיו, ויחשב כאילו כך היה צריך להיות במחשבה תחילה ע"י הקב"ה מששת ימי בראשית. וכן כאן אחרי תשובת האחים מתברר ש"לא אתם מכרתם אותי הנה" אלא "וישלחני אלוקים לפניכם", ויפים הדברים ליוסף שאמרם, שהיה במדרגת בטחון כזאת בהשגחת הבורא, שתלה את כל השגיו בו, וממילא גם החטאים היו בהשגחה עליונה, ככתוב " והאלקים אנה לידו ", וכן " האלוקים אמר לו קלל ", ובמיוחד כאן שהאחים חזרו בתשובה על חטאם.
ובלשון זו בטאו זאת חז"ל (תנחומא ז'):
היינו, שכביכול הקב"ה שהוא נורא עלילות הביא עליהם את הדברים שהתרחשו בלא דעתם. ואין לומר שלא היתה להם בחירה חופשית, אלא שזה כך אחרי שחזרו בתשובה.
ויותר מזה מצאנו שחכמים הסתכלו על כל מכירת יוסף כזכות, וז"ל:
היינו, כאשר חוזרים בתשובה מאהבה"זדונות נהפכים לזכויות" , וכך גם מכירת יוסף הפכה להיות זכות , עד כדי כך, שבאו חז"ל ואמרו, שרק הם היו זכאים לעשות זאת, שמגלגין זכות ע"י זכאי.
מלכות יהודה
אמרו חז"ל "מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה במעשה תמר...." (תוספתא ברכות ד, טז). מהו יחודו של מעשה זה שזיכה את יהודה במלכות?
הדבר הבולט ביותר שבו הוא "מסירות נפש", למדנו זאת מתמר שהיתה מוכנה להשרף ובלבד שלא לבייש את יהודה ברבים. ולמדו מכאן חז"ל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנין? מתמר!" (סוטה י:), שהלבנת פנים כמוה כרציחה, נמצא שכאשר יהודה הודה ברבים "צדקה ממני", כאילו מסר נפשו על תמר.
ואע"פ שלכאורה היה יהודה מחויב להציל את תמר, לאחר שהתברר לו שלא הגיע לה עונש זה? נראה שאין הדבר כה פשוט לפטור אותה מעונש. ונקדים לכך את דברי הרמב"ן שמסביר את חומרת העונש שנגזר על תמר, וז"ל:
ואם כן אפילו אחרי שהתגלה לו שלא זינתה עם אחר, אבל היא היתה "גרמא בנזיקין" לגרום בושה ליהודה שבגללה עלול להפסיד את מלכותו והיתה לו נגיעה עצמית גדולה לומר שלכבוד המלכות לא יגלה את פשעו בה. ואעפ"כ לא חש לכך שמא יפסיד את המלוכה והודה. יש כאן גלוי של ביטול עצמי שמוכן למסור אף את מלכותו שהיא יעודו בחיים האמת. ויש בכך מסירות נפש אף יותר מיוסף. משום שיוסף במסירות נפשו משלים את עצמו ורואה עצמו במעשיו שליח ה', ויכול לומר לאחיו "אני יוסף אחיכם" אני שלם בצדקתי. אבל יהודה בטל אף את ה"אני" הרוחני שלו, היינו את מידת המלכות שלו, והודה בחטאו. אבל אדרבה בגלל זה גופא זכה למלכות, שמידה זו שייכת למי ש"לית ליה מגרמי כלום". הרבי מרוז'ין אמר שרבי יכול להיות רק מי ששבל את כל התאות שלו. והוסיף שזה כולל גם את התאוה להיות רבי! והן הן הדברים.
וע"ז אמרו חז"ל:
נראה לפרש זאת, יוסף קדש שם שמים בסתר, לא רק בגלל שמעשהו עם אשת פוטיפר היה בצינעא, אלא שגדלותו של יוסף באה לידי ביטוי במחשבה, שהאמין בה' ובטח בו בכל דרכיו. וזהו בצינעא שהמחשבה היא בסתר המדרגה. אבל גדלותו של יהודה באה לידי בטוי במעשה שמסר נפשו והודה, היינו כיון שחטא במעשה מסר גופו בפועל, ובגלל זה זכה למלכות עולם שעולה אף על מלכות יוסף שהייתה מלכות לשעה. (כן ראובן שהפסיד את הבכורה בגלל שבלבל יצועי אביו, בגלל קנאת הבכורה. חזר וקבל את הבכורה להיות "בכור לתשובה" כשהציל את יוסף, ובכך מסר נפשו על בכורתו ליוסף).
"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו- כי הנה המלכים- זה יהודה ויוסף... אמרו (האחים): מלכים מדיינים אלו עם אלו מה אכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך".
במה הם נתגלו כמלכים? שמסרו נפשם על עקרונותיהם. חז"ל מתארים במדרש בצבעים חיים באיזו עוצמה דבר יהודה, וכולו מסירות נפש על בנימין:
"שנאמר: ליש אובד מבלי טרף- זה יהודה שמסר עצמו על בנימין, אמר שמא ימחול לי הקב"ה על אותו עוון, שהטעתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך".
וכן יוסף מסר את נפשו על אחיו להתפייס עמהם, כשאמר "הוציאו כל איש מעלי", שהיו יכולים להורגו באותה שעה, עד שחלוקים החכמים בדעותיהם אם עשה כהוגן שסכן עצמו כל כך
"ר' חמא בר' חנינא אמר: לא עשה יוסף כשורה, שאילו בעט בו אחד מהם מיד מת. ר' שמואל בר נחמן אמר: כהוגן וכשורה עשה. יודע היה צדקן של אחיו. אמר חס ושלום, אין אחי חשודים על שפיכות דמים.
(למרות שהם בעבר חשבו להורגו! היה זה מתוך אידיאולוגיה, ועתה ראה שהם מתחרטים על כך)".
ובזה שונה מלכות בישראל, ממלכות אצל אומות העולם. אצלם נתפסת המלכות כעוצמה אישית של "אני ואפסי עוד". אבל אצלנו מלכות נתפסת ככלי שרת לפעול למען הכלל, ובספירת הקבלה המלכות - "לית לה מגרמא כלום", כולה מסירות נפש ובטול אישי. מלך ישראל מצווה לכתוב לו את משנה התורה הזאת, ומפרש האור החיים הקדוש: מפני שה"התורה מלבשתו ענוה" (פרקי אבות פ"ו), מתוך מידה זו מתגלה בו עוצמה לפעול, על מנת להוציא לפועל למען הכלל, ועוז - לתקן עולם במלכות ש-די.
מלכות יוסף
בזכות מה זכה יוסף למלכות? חז"ל מקבילים את מציאת חינו בעיני פרעה , למציאת חינו בעיני הקב"ה. פרעה אומר לו: "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו" (בראשית מ"א, ט"ו), והיינו מצפים שיוסף יתלה תקוותו בכך, כדי שיוכל להינצל מבור תחתיות, ומגזירת מות לחיים. והנה תשובת יוסף באה "בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה" (שם, ט"ז) כפרש"י "אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה ". יוסף תלה את הכל בקב"ה, ובטח בו שינצל. ובזכות זה מצא חן בעיני פרעה שראה אותו לראוי למלכות, ומינה אותו למושל בכל ארץ מצרים, בלא לחשוש ממנו שירצה לנשל אותו מן המלכות. (וכך גם פוטיפר נתן לו כל אשר לו ביתו מפני שסמך עליו). ונראה שבגלל זה גם בעיני הקב"ה מצא חן להיות מלך, כמו שאמרו חז"ל, שבניה של רחל זכו למלכות שעה, כיוסף במצרים, היינו שראו בו גילו של מלכות אמת. וחז"ל הקבילו זאת למלכות ישראל בעולם
"אמר ר"ל: שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה, ואנו למדים מפרשת פרעה הרשע. כתוב אחד אומר: והיית רק למעלה, יכול כמוני!? אתמהה! ת"ל: רק, גדולתי למעלה מגדולתכם. ואנו למדים מפרעה הרשע. אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי. יכול כמוני!? ת"ל: רק, גדולתי למעלה מגדולתך" (בר"ר צ,ב).
לכאורה קשה להבין את ההוה אמינא הזאת במדרש, שישראל הם כמו הקב"ה ממש, האם אפשר לדמות צורה ליוצרה?
נראה שיש ללמוד מכאן, שגילוי ישראל כמנהיגי העולם, יכול להיות כביכול כמו הקב"ה , עד שיש מקום לטעות בדבר כאילו כל הנהגת העולם תלויה בהם, עד "אפשר כמוני"! והתשובה לדבר היא, שאת כל הכח הזה הם קבלו מהקב"ה, ורק מי שלא יטעה בדבר ויחשוב שזה כח שלו, הוא זוכה לקבל את היכולת הזאת, שהיא כביכול כמוהו. מבארים חז"ל שסוד הדבר הוא, כמו שלמדנו מפרעה הרשע, שנתן את כל הסמכויות שלו ליוסף, אלא הודיעו כי מקור הסמכות הזאת היא בו "רק הכסא אגדל ממך" וידע שיוסף יהיה מודע לכך . כך הקב"ה נתן לישראל את כל הכח להנהיג את העולם, כיון שהם יודעים בעומק נפשם שגדולתו של הקב"ה היא מקור גדולתם.
מספרים שהבעש"ט בחר במגיד ממזריטש כממשיך דרכו ואמר עליו את המשל הבא: למלך ששם את כתרו על וו, ונשאלת השאלה הלא ראוי יותר שיתן כתרו למשמרת בראש אחד משריו. אבל התשובה פשוטה, שאם ישים את כתרו על שר משריו עלול הוא עוד לחשוב שהוא עצמו המלך ולכן עדיף לשים את הכתר על וו שאינו מתפעל מכך! וכך היה המגיד בענותנותו!
וזה סוד המלכות, סמכות שנובעת מכח הקב"ה " אשר בחר ה' אלוקיך בו ", בזכות הרבים ששלחוהו לכך, ולא מכח גאוה ויוהרא.
"לא אתם"
"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה, כי למחיה שלחני אלקים לפניכם ... וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים"(בראשית ד- ח).
ולכאורה קשה, גם אם לבסוף יצא ממכירת יוסף דבר טוב, אבל הם הרי חשבו לעשות מעשה רע, ודמי למי ש"בקש לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה", שצריך לחזור בתשובה על כך. מה עוד, אפי' היו יודעים לכתחילה שיוסף עתיד להיות מושל בכל ארץ מצרים, היה אסור להם למכור אותו ד"בהדי כבשיה דרחמנא למה לך", ואם כן במה מנחמם?.
ונראה שזה כוחה של תשובה ש"זדונות נעשים לו כזכויות", עד שהמעשה הרע אינו מתיחס אליהם, כמו שכתב ה"מסילת ישרים" פ"ד שהתשובה היא כהתרת נדרים, שנחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה. וכך אמר ר' צדוק הכהן מלובלין שעומק התשובה מביא לידי כך שמתברר שכביכול לא החוטאים פעלו את המעשים המיוחסים עליהם, אלא כך נקבע ע"י "קורא הדורות מראש". וכך אומרת הגמ' (שבת פט:) על הפסוק " אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", שלא נאמר שני אלא שנים, היינו "אם יהיו חטאיכם כשנים הללו, שסדורות ובאות מששת ימי בראשים ועד עכשיו, כשלג ילבינו " היינו, שהתשובה צריכה להיות ברמה כזאת שלא יהיה לו קשר לחטאיו, ויחשב כאילו כך היה צריך להיות במחשבה תחילה ע"י הקב"ה מששת ימי בראשית. וכן כאן אחרי תשובת האחים מתברר ש"לא אתם מכרתם אותי הנה" אלא "וישלחני אלוקים לפניכם", ויפים הדברים ליוסף שאמרם, שהיה במדרגת בטחון כזאת בהשגחת הבורא, שתלה את כל השגיו בו, וממילא גם החטאים היו בהשגחה עליונה, ככתוב " והאלקים אנה לידו ", וכן " האלוקים אמר לו קלל ", ובמיוחד כאן שהאחים חזרו בתשובה על חטאם.
ובלשון זו בטאו זאת חז"ל (תנחומא ז'):
"זהו שאמר הכתוב: לכו וראו מפעלות אלקים נורא עלילה על בני אדם. אמר ר' יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן. וכן הוא אומר ביוסף וכו', הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת "ידוע תדע, והביא עלילה לכל אלו הדברים".
היינו, שכביכול הקב"ה שהוא נורא עלילות הביא עליהם את הדברים שהתרחשו בלא דעתם. ואין לומר שלא היתה להם בחירה חופשית, אלא שזה כך אחרי שחזרו בתשובה.
ויותר מזה מצאנו שחכמים הסתכלו על כל מכירת יוסף כזכות, וז"ל:
"... ולפי שמכירת יוסף זכות היה לו, שהיא גרמה לו למלוך. וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו, שכלכלם בלחם בשני רעבון - לכך נמכר על ידם, שמגלגלין זכות ע"י זכאי" (במ"ר יג, יח).
היינו, כאשר חוזרים בתשובה מאהבה"זדונות נהפכים לזכויות" , וכך גם מכירת יוסף הפכה להיות זכות , עד כדי כך, שבאו חז"ל ואמרו, שרק הם היו זכאים לעשות זאת, שמגלגין זכות ע"י זכאי.
מלכות יהודה
אמרו חז"ל "מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה במעשה תמר...." (תוספתא ברכות ד, טז). מהו יחודו של מעשה זה שזיכה את יהודה במלכות?
הדבר הבולט ביותר שבו הוא "מסירות נפש", למדנו זאת מתמר שהיתה מוכנה להשרף ובלבד שלא לבייש את יהודה ברבים. ולמדו מכאן חז"ל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנין? מתמר!" (סוטה י:), שהלבנת פנים כמוה כרציחה, נמצא שכאשר יהודה הודה ברבים "צדקה ממני", כאילו מסר נפשו על תמר.
ואע"פ שלכאורה היה יהודה מחויב להציל את תמר, לאחר שהתברר לו שלא הגיע לה עונש זה? נראה שאין הדבר כה פשוט לפטור אותה מעונש. ונקדים לכך את דברי הרמב"ן שמסביר את חומרת העונש שנגזר על תמר, וז"ל:
"ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נידונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות. ועל כן כתיב: ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף, כי באו לפניו לעשות לה ככל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן".
ואם כן אפילו אחרי שהתגלה לו שלא זינתה עם אחר, אבל היא היתה "גרמא בנזיקין" לגרום בושה ליהודה שבגללה עלול להפסיד את מלכותו והיתה לו נגיעה עצמית גדולה לומר שלכבוד המלכות לא יגלה את פשעו בה. ואעפ"כ לא חש לכך שמא יפסיד את המלוכה והודה. יש כאן גלוי של ביטול עצמי שמוכן למסור אף את מלכותו שהיא יעודו בחיים האמת. ויש בכך מסירות נפש אף יותר מיוסף. משום שיוסף במסירות נפשו משלים את עצמו ורואה עצמו במעשיו שליח ה', ויכול לומר לאחיו "אני יוסף אחיכם" אני שלם בצדקתי. אבל יהודה בטל אף את ה"אני" הרוחני שלו, היינו את מידת המלכות שלו, והודה בחטאו. אבל אדרבה בגלל זה גופא זכה למלכות, שמידה זו שייכת למי ש"לית ליה מגרמי כלום". הרבי מרוז'ין אמר שרבי יכול להיות רק מי ששבל את כל התאות שלו. והוסיף שזה כולל גם את התאוה להיות רבי! והן הן הדברים.
וע"ז אמרו חז"ל:
"יוסף שקידש שם שמים בסתר, זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה - דכתיב עדות ביהוסף שמו. יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה" (סוטה י:).
נראה לפרש זאת, יוסף קדש שם שמים בסתר, לא רק בגלל שמעשהו עם אשת פוטיפר היה בצינעא, אלא שגדלותו של יוסף באה לידי ביטוי במחשבה, שהאמין בה' ובטח בו בכל דרכיו. וזהו בצינעא שהמחשבה היא בסתר המדרגה. אבל גדלותו של יהודה באה לידי בטוי במעשה שמסר נפשו והודה, היינו כיון שחטא במעשה מסר גופו בפועל, ובגלל זה זכה למלכות עולם שעולה אף על מלכות יוסף שהייתה מלכות לשעה. (כן ראובן שהפסיד את הבכורה בגלל שבלבל יצועי אביו, בגלל קנאת הבכורה. חזר וקבל את הבכורה להיות "בכור לתשובה" כשהציל את יוסף, ובכך מסר נפשו על בכורתו ליוסף).
