בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה

משמעות השם יעקב וישראל; "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ" מה מונח בהבטחה זו? פרשת עגלה ערופה-משמעותה עבור יעקב בירידתו למצרים; משמעות של קריאת שמע ליעקב; השלמת מנין שבעים נפש ליורדי מצרים; יעקב אבינו לא מת; בריח התיכון של המשכן ירד עמם.

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ד
12 דק' קריאה
פרשת ויגש עוסקת בשני נושאים עיקריים, ומבחינה מחשבתית נראים כעין דבר והיפוכו, האחד - גילויו של יוסף לאחיו ואח"כ ליעקב אביו, גילוי שמסמל גאולה ליעקב מ"רוגזו של יוסף", והשני - ירידת יעקב ובניו לגלות מצרים. אולם לאחר עיון נראה כיצד גילויו של יוסף הוא הכנה לגלות מצרים.

משמעות השם יעקב וישראל
אנו מוצאים שבפסוקים הראשונים המתארים את ירידת יעקב אבינו לגלות מצרים מתחלף שמו מישראל ליעקב:
"וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית פרק מו).

ומפרש הרמב"ן:
"ויאמר יעקב יעקב - אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא. וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלשה פעמים, אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם אלהים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו. וזה טעם ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (פסוק ח), כי בשם בני ישראל יבאו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם".

היינו, שהשם ישראל רומז על מצב שישראל גאולים ושולטים בעולם, מלשון "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", וזה היה עד עתה שיעקב ובניו היו בארץ ישראל, ולכן מתחיל הכתוב לומר "ויסע ישראל", וכן הכתוב מדגיש שהוא מקריב לאלקי אביו יצחק (עיין רש"י), ונראה שבא להדגיש את הקשר שלו לאביו יצחק שלא יצא מארץ ישראל, וגם הפניה של הקב"ה אליו היא "ויאמר אלקים אל ישראל", אבל ההתגלות אליו במראה הנבואה היא כבר בלילה בסימן של גלות, ולכן הוא אומר לו "יעקב יעקב", כי למצב של גלות מתאים יותר השם יעקב מלשון עקב, הרומז למצב נמוך כעקב, ולהנהגה של עקבה המתאימה לגלות, שבה צריך בערמה למצוא דרכים כדי להסתדר עם המציאות.

שכינתא בגלותא
מובן הדבר שיעקב פוחד מן הגלות, והקב"ה צריך לעודדו שלא ירא מרדה מצרימה, ומבטיח לו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ", מה מונח בהבטחה זו? אומר הרמב"ן:
"רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא שירה ג) גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיה מט לח) ושמתי כסאי בעילם",

היינו, שהשכינה תרד עמם לגלות, וממילא מובטחים הם גם להיגאל משם כפי שנאמר כאן "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה", רש"י פירש שהבטיחו להקבר בארץ ישראל, ויש להוסיף שהמילה "גם" רומזת גם על גאולת ישראל ממצרים, שגם היא רמוזה בהבאת יעקב לקבורה בארץ.

"וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" - כמשל לגלות
וביתר עומק יובן הדבר, על פי פירוש המשך חכמה על ההבטחה כאן "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ", היינו שכל מה שארע ליוסף במכירתו וירידתו למצרים, ואחר כך גילויו של יוסף כשליט על מצרים, יהיה לנגד עיניו של יעקב בגלות, וילמד מכאן על דרכי ההשגחה עליו. ונבאר להלן את הדברים.

יעקב אבינו עבר הרבה יסורים בחייו, כפי שהוא אומר לפרעה "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (בראשית פרק מז), חז"ל מוצאים ארבעה תקופות קשות בחייו שרמוזות בפסוק (איוב ט):
"לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז", וכך הם מפרשים (בראשית רבה פרשה פד) "לא שלותי - מעשו, ולא שקטתי - מלבן, ולא נחתי - מדינה, ויבא רוגז - בא עלי רגזו של יוסף".

אין ספק שהצרה האחרונה "רוגזו של יוסף" קשה מכולם. בצרות קודמות לא אבד יעקב את תקותו, וממילא את חדות עבודתו את ה', וכאן היה אבל ודואג ואמר לבניו " כי ארד אל בני אבל שאולה ", (בראשית פרק לז פסוק לה) ופירש רש"י "כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי. ומדרשו גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם". הואיל ויעקב ראה את כל משימת חייו להעמיד י"ב שבטי י-ה, ולכן ראה זאת ככישלון חרוץ אם אחד מבניו ימות, וחשב שבכך הוא מפסיד את חלקו לעולם הבא.

בייאושו הגדול אמר לבניו " למה הרעותם לי ", ואמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה צא):
"רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כך אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי, היא דהוא אמר (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה' ומאלקי וגו'"

ואין השכינה שורה מתוך עצבות, וכך הוא אבד את רוח הקודש שלו, ורק אחרי שנודע לו שיוסף בנו חי, ושמחה מלאה את לבו, חזרה אליו רוח הקודש, כפי שפירש רש"י (בראשית פרק מה פסוק כז) " ותחי רוח יעקב - שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו " 1 .

ואז נודע לו שכל מה שעבר עם יוסף אלקים חשבה לטובה, כמו שיוסף אומר (בראשית פרק מה) "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה", ואותו מלך אכזר במצרים נתגלה כבנו יוסף, שעומד בצדקתו עד היום, והוא יושיעם בעת צרה. עתה הבין יעקב שחטא במה שאמר "למה הרעותם לי", וכך אמרו במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה צד):
"'ויאמר ישראל רב', רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו, הרבה ממני שחטאתי שאמרתי (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה', ובטוח אני שיש לי במה רב טובך".

אומר לו הקב"ה "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ", היינו, שכל זה יעמוד לנגד עיניו של יעקב בגלות מצרים, וידע ויאמין שה' עמו ולא עזבו.

פרשת עגלה ערופה ומשמעותה עבור יעקב בירידתו למצרים
מה עוד החיה את רוחו של יעקב? מובא ברש"י (בראשית פרק מה פסוק כז):
"את כל דברי יוסף - סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה"

המפרשים עמדו על כך, מדוע נפרד יעקב מיוסף מתוך דבר הלכה זה של עגלה ערופה? (עיין שפתי חכמים) ואמרו שיעקב אבינו למד את הרעיון הזה ללוות את בנו מפרשת עגלה ערופה, שממנה למדנו כמה חשוב ללוות אדם ביציאתו לדרך, כפי שאומרים הזקנים בפרשת עגלה ערופה המובאת על אדם הנמצא הרוג בדרך ולא נודע מי הכהו (סוטה דף לח עמוד ב):
"וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי על לבנו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הם? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה".

ולכן מובנת התמיה הגדולה של יעקב מדוע הלווי לא עזר ליוסף בדרך וכך ארע לו שטרוף טורף יוסף. אבל כאשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף, דהיינו את הרמז של "עגלה ערופה", נחה דעתו כשראה שסגולת הלווי עמדה לו. ואכן הלווי הזה שיעקב אבינו ליוה את יוסף, עמד ליוסף בדרכו הקשה, ובזכות זה כל הזמן דמות דיוקנו של אביו הייתה לנגד עיניו ושמרה אותו שלא יחטא.

והנה נאמר בגמ' שם 2 שאם אין מי שילווה אותו יעסוק בתורה ואז הקב"ה מלווה אותו, והנה יעקב אבינו גם הוא יוצא עתה לדרך ארוכה של גלות, וצריך שילוו אותו בדרך. וכאשר ראה את העגלות ששלח יוסף להורידו למצרים, הרגיש איך שהשכינה מלווה אותו ברחמים גדולים, והדבר זה נסך בו ביטחון בהשגחת ה' עליו 3 .

ירידת יעקב למצרים "בשלשלאות של ברזל" או ברצון.
אמרו במדרש תהלים (מזמור קה):
"ויקרא רעב על הארץ. אמר ר' יהודה בר נחמני בשם ר' שמעון בן לקיש ראוי היה יעקב לירד במצרים בשלשלאות של ברזל, ועשה הקב"ה כמה מנגנאות כדי להורידו בכבודו, לכך נאמר ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה ויבא (יוסף) [ישראל] מצרים (תהלים ק"ה פסוק כג). אמר ר' פנחס הכהן [בר המא]: משל לפרה שהיו מבקשין למשוך אותה למקולין שלה, ולא הייתה נמשכת, מה עשו, משכו בנה תחלה, והייתה רצה אחוריו, כך קודם שבא יעקב למצרים כמה מנגנאות נעשו, שיעשו אחי יוסף כל אותן הדברים, כדי שירד יוסף למצרים, ואחרי כן ירד יעקב אחריו למצרים".

ולכאורה קשה, האם היסורים שעבר יעקב בעשרים ושתים שנה של העלמו של יוסף לא היו קשים כשלשלאות של ברזל?

נראה לפרש, שהאופן הזה שהקב"ה בחר להוריד את יעקב למצרים היה כעין "בית ספר" ללמד אותו את דרכי ההשגחה עליו, וכך להורידו למצרים מתוך קבלת הדין עליו, שיראה את הרחמים שבדין.

לפי זה נראה להסביר את האמור ברש"י על הפסוק "וישלחהו מעמק חברון" (בראשית פרק לז פסוק יד):
"מעמק חברון - והלא חברון בהר, שנאמר (במדבר יג כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, אלא מעצה עמוקה של [אותו] צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לעיל טו יג) כי גר יהיה זרעך".

ולכאורה איזו עצה עמוקה יש כאן, והרבה דרכים למקום כיצד להוריד את יעקב ובניו לגלות? אלא שהעצה העמוקה שהייתה כאן להראות ליעקב איך מציאות של הסתר פנים, שנראת רעה גדולה מתבררת כטובה גדולה וכהצלה עבורו. וכך למד כיצד לעבור את הגלות.

המשמעות של קריאת שמע ליעקב
ולפי זה אפשר להסביר את התנהגותו של יעקב בשעה שראה את בנו יוסף לאחר כ"ב שנה של פירוד, כמו שמובא ברש"י (בראשית פרק מו פסוק כט) " ויבך על צואריו עוד - ... אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע ".

הקושי הוא מדוע דוקא אז קרא את שמע? ואם היה זה זמן ק"ש, מדוע יוסף לא קרא את שמע? (עיין במהר"ל) ונראה לפרש, שיעקב השיג באותה שעה את ייחוד השם שכולל את מידת הדין ומידת הרחמים כאחד. פתאום הוא השיג איך כל מה שחשב כרעה גדולה נהפך לטובה, יוסף האבוד התגלה לו בגדולתו וצדקותו, ואז הבין את גודל חסדי ה' עמו במשך כל השנים שעברו, וזהו "ה' אחד ושמו אחד" כפי שיהיה לעתיד לבוא, שגם על בשורות רעות יאמרו הטוב והמטיב, מתוך הכרה שהקב"ה משגיח ועושה הכל לטובה 4 .

כבר הזכרנו שיעקב אבינו הוא האב שנבחר להורות לנו את דרכי ההנהגה בגלות. וזאת מפני שמידתו של יעקב היא "אמת" כפי שנאמר (מיכה פרק ז) "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". ודוקא יעקב שמידתו האמת צריך לרדת לגלות שהיא השיא ב"עלמא דשקרא" ולברר את האמת הנסתרת בה.

מי השלים את מנין שבעים נפש ליורדי מצרים?
התורה אומרת (בראשית פרק מו) "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים", אולם בפרטם היא מונה ששים ותשע, שנאמר שם "כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם וגו' ".

חז"ל עמדו על הקושי הזה במדרש (בראשית רבה פרשה צד) ותירצו על כך חמש תשובות מי השלים את המנין לשבעים: א. יעקב ב. הקב"ה ג. חושים בן דן ד. סרח בת אשר ה. יוכבד.

ויש להקדים ולומר מדוע התורה מנתה ששים ותשע והסתירה את מי שמשלים למנין השבעים? נראה שזאת משום שתמיד מי שמשלים את המנין הוא הכולל את כולם והנקודה הפנימית שלהם, ולכן הוא נעלם, זאת ועוד, כיון שבסוד השבעים טמון גם היסוד של הגאולה הנעלם בזמן הגלות לכן הוא מוסתר, וחז"ל מגלים אותו.

תשובה ראשונה במדרש "ויש אומרים: יעקב השלים עמהם את המנין".
לפי כל מה שביארנו לעיל, יעקב אבינו נשא עמו את סוד הגאולה מכל הלקח שלמד מפרשת יוסף. ולכן כל זמן שיעקב חי גם הבנים אינם מרגישים את הגלות, ואחרי מותו נסתמו עיניהם של ישראל מצרת הגלות. ולכן כאשר בני ישראל יורדים לגלות הם נספרים במנין ששים ותשע, שהם מרגישים את הסתר הגלות, אבל בכללם נמצא גם יעקב המשלים את המנין לשבעים, לומר שיסוד הגאולה ירד עמם למצרים ולכן עתידים הם לעלות משם, וזהו מה שנאמר "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".

יעקב אבינו לא מת
וכך אפשר לפרש את מאמר חז"ל (תענית דף ה עמוד ב):
"אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת",

והקשו בגמ':
"וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? - אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר: (ירמיהו ל') 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים".

מה בא ר' יוחנן ללמדנו, אם יעקב באמת יעקב נקבר, אלא שנשמתו קיימת בלב זרעו, הרי כל הצדיקים במיתתם קרואים חיים, ומה הרבותא ביעקב אבינו? נראה שבא ללמדנו שמידת יעקב שמסמלת את הקיום בגלות לא מתה, ואף אם המידה של ישראל כביכול לא תתקיים בהם בפרק זמן מה, אבל בחינת "יעקב אבינו לא מת", הניצוץ הזה של אמונה שהיה ביעקב קיים באומה והוא עתיד להיות לאש ולהבה שתמשוך את הבנים בחזרה לארצם ועל זה נאמר " מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים ".

תירוץ שני במדרש " יש אומרים: הקב"ה השלים עמהם את המנין ".
גם כאן הרעיון הוא כנ"ל, ששים ותשע שירדו למצרים חיו בהסתר פנים של גלות, שהשכינה כביכול לא אתם, אבל באמם השכינה הייתה עמם במצרים, וכאשר הם יכירו שהשכינה ירדה עמם לגלות יהיו גאולים, וזוהי ההבטחה שהקב"ה הבטיח ליעקב "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".

הבריח התיכון של המשכן ירד עמם למצרים
ולכן נאמר (בראשית פרק מו פסוק א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹקֵי אָבִיו יִצְחָק", מדוע הלך לבאר שבע? אמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה פרשה צד):
"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך? אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע, היך מד"א (בראשית כא) ויטע וגו', כתיב (שמות כו) והבריח התיכון בתוך הקרשים, אמר ר' לוי: והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה, אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו".

היינו שיעקב רצה להוריד עמו למצרים את היסוד המעמיד את המשכן, מפני שהמשכן מסמל את השראת השכינה עמם, וכך ידעו שהשכינה ירדה עמם למצרים ועתידה להעלות אותם משם.

תירוץ שלישי במדרש:
"ויש אומרים: חושים בן דן השלים עמהן את המנין, בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב ובן דן חושים, הה"ד (שמואל ב כד) ויבואו הגלעדה ואל ארץ תחתים חדשי וגו', בית ירח, ירח סינים, מדה כנגד מדה, דן נכנס בצלמוניתו אצל אביו ומתברך בשבעים אלף, ובנימין נכנס בעשרה ומתברך בארבעים אלף".

חושים בן דן היה חרש, וכביכול לא היה נחשב לכלום, ולכן נעלם מן המנין ונמנו רק ששים ותשע, אבל דוקא בו היה ניצוץ של גאולה, שנתגלה בו בשעה שיעקב אבינו הובא לקבורה ועשו עכב ולא נתן לקבור אותו במערת המכפלה, מובא במדרש (בראשית רבה פרשה צז):
"נפתלי אילה שלוחה מלמד שקפץ למצרים כאייל והביא שטר המערה לקבור את אביו, עד שהוא הולך בא חושים בן דן והיה חרש, וכשראה עשו מונען מלקבור את אבינו יעקב, דקרו בידו על צוארו, והתיז את ראשו, ונפלו שתי עיניו על מיטתו שליעקב אבינו, ופתח עיניו וראה נקמה ושמח שנ' ישמח צדיק כי חזה נקם",

הרי לנו, שבזמן ששרתה מבוכה בין כל האחים ויהודה בכללם, כיצד להוכיח שמערת המכפלה ליעקב היחיד שהעיז להעמיד את הדין על תילו היה חושים בן דן, נמצא, שהוא לא אבד את חירותו בגלות והיה השורש של שבעים נפש שירדו למצרים עם היסוד של אמונה של בן חורין, שבזכותו עתידים להיגאל. כמו כן אנו רואים שמבן אחד שהיה לדן נעשו "בני חושים" בלשון רבים, ללמדנו שזכה לריבוי בנים, וזה גם כן מסממני הגאולה של "כאשר יענו אותו בן ירבה וכן יפרוץ".

התירוץ הרביעי במדרש:
"ויש אומרים: סרח בת אשר השלימה עמהן את המנין, הה"ד (שם שמואל ב' כ) ותקרא אשה חכמה מן העיר ויקרב אליה ותאמר האשה האתה יואב אמרה שמך יואב לומר שאתה אב לישראל ואין אתה אלא קוצר ולית את לפום שמך ולית את ודוד בני תורה, עד כאן תמו דברי תורה, לא כתיב (דברים כ) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, ואמר לה מן את אמרה ליה (שמואל ב כ) אנכי שלומי אמוני ישראל, אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן, יוסף למשה, מה אתה מבקש להמית עיר ולי שאני אם בישראל, מיד (שם שמואל ב' כ) ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי וגו'".

סרח בת אשר השלימה את המנין לשבעים, מפני שהיו בה סגולות שיכולות להביא לגאולת ישראל. היה בה הכוח לאחד את בני יעקב עם אביהם. והיא בחכמתה מצאה דרך כיצד לגלות ליעקב שעוד יוסף חי באופן שתתישב על דעתו ולא יקפיד על בניו, וכך זכתה לברכתו של יעקב לאריכות ימים.

וכן היא זכתה לפייס ולהשלים בין המורדים בדוד המלך בגלל שבע בן בכרי לדוד המלך ואנשיו, והיא אומרת על עצמה " אנכי שלומי אמוני ישראל ", במובן כפול, גם על כך שהיא השלימה את המנין, וגם על כך שעשתה שלום בישראל, ולכן היא יסוד הגאולה של ישראל. כמו כן היא גילתה למשה רבינו היכן נמצא ארונו של יוסף (ובכך גילתה את יוסף פעם שניה, אחת בחייו לאביו, ושניה כאן למשה), ובכך אפשרה את הגאולה ממצרים, שלא יכלו לצאת בלא ארונו של יוסף, הן בגלל השבועה שנשבעו לו, והן בגלל סגולתו המיוחדת לכלל ישראל 5 , נמצא שהיא היסוד של הגאולה ולכן ראויה להשלים מנין השבעים.

תשובה חמישית )במדבר רבה פרשה יג) " לפי שיוכבד נולדה בין החומות בעת שירדו ישראל למצרים ולפיכך נכנסה בחשבון היורדים למצרים ".
יוכבד הייתה אמו של משה הגואל הראשון של ישראל ממצרים, ולידתה הייתה שורש גאולתן של ישראל.
ממוצא הדברים, השינה ירדה עם ישראל למצרים וממילא מובטחים היו להיגאל משם, וגם בישראל עצמם היו ניצוצות של גאולה, שיפוחו ויהיו לאש של גאולה נגלת כאשר יצאו בפועל ממצרים.


^ 1 חז"ל מצאו בפסוק הנ"ל בספר איוב רמז לד' גלויות (שמות רבה (וילנא) פרשה כו) "ויבא עמלק הה"ד (איוב ג) 'לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז', לא שלותי - מבבל, ולא שקטתי - ממדי, ולא נחתי - מיון, ויבא רוגז – באדום", יעקב אבינו היה האב שהכין את הדרך לבניו להתקיים בגלות, ולכן בו רמוזים כל הגלויות. והגלות המקבילה לרוגזו של יוסף היא גלות אדום. ויש דמיון וקשר ביניהם. בית שני שנחרב ע"י הרומיים מאדום נחרב בגלל שנאת חנם של אחים, כמו שהירידה למצרים נגרמה בגלל שנאת אחים, יוסף הוציא דבתם רעה והם מכרוהו, והיא הגלות הקשה מכולם, שנמשלה לתהום שאין לו חקר.
^ 2 תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מו עמוד ב "אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין לו לויה - יעסוק בתורה, שנאמר: משלי א כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך".
^ 3 הרגשה דומה שמעתי מרבי חיים שמואלביץ' זצ"ל ראש ישיבת מיר, על דברי רש"י (בראשית פרק לז פסוק כה) מדוע נמכר יוסף לישמעאלים מוכרי בשמים "נכאת וצרי ולט"? ומפרש רש"י "למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע". ולכאורה קשה האם בצרה כל כך גדולה של מכירת יוסף יש לו נפקא מינה אם יריח ריח רע? אלא שהדבר הזה היה כמו "נשיקה מהקב"ה" שהראה לו שהוא עמו ומשגיח עליו.
^ 4 תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ עמוד א "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא? - אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב".
^ 5 בראשית רבה פרשה פזו "ותתפשהו בבגדו וגו' [וינס ויצא החוצה] קפץ בזכות אבות, כמה דאת אמ' ויוצא אתו החוצה (בראשית טו ה) . שמעון איש קיטרון א' בזכות עצמותיו שליוסף נקרע הים , הים ראה וינס (תהלים קיד ג) , בזכות וינס ויצא החוצה".


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il