בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • איגרת תימן
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ב טבת התשע"ו

איגרת תימן חלק ט"ו

undefined

בשביל הנשמה

י"ב טבת התשע"ו
4 דק' קריאה
אמתות הנבואה נבחנת על-פי תוכנה
וְאוּלָם הֱיוֹתֵנוּ בִּלְתִּי מַאֲמִינִים בִּנְבוּאַת עֻמַר וְזַיְד, אֵינוֹ מִפְּנֵי הֱיוֹתָם מִזּוּלַת יִשְׂרָאֵל*, כְּמוֹ שֶׁיַּחְשְׁבוּ הֶהָמוֹן, עַד שֶׁנִּצְטָרֵךְ לִלְמֹד מֵאָמְרוֹ 'נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ'. כִּי* אִיּוֹב וֶאֱלִיפַז וּבִלְדַּד וְצוֹפַר וֶאֱלִיהוּא כֻּלָּם אֶצְלֵנוּ נְבִיאִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מִיִּשְׂרָאֵל, וְכֵן חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר נְבִיא שֶׁקֶר אָרוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְאוּלָם נַאֲמִין בַּנָּבִיא אוֹ נַכְזִיבֵהוּ* מִצַּד טַעֲנָתוֹ, לֹא מִצַּד יִחוּסוֹ. וּבֵאוּר זֶה, שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כֹּל הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ דְּבַר ה' אֵלָיו, וְהֶאֱמַנּוּ בּוֹ וּבִדְבָרוֹ, וְאָמַרְנוּ לוֹ: "קְרַב אַתָּה וּשְׁמַע" (שם ה, כד) - אָמַר לָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה בַּשָּׁמַיִם דָּת אַחֶרֶת שֶׁתֵּרֵד, וְאֵין שָׁם תּוֹרָה אַחֶרֶת שֶׁתָּבוֹא, אָמַר: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" (שם ל, יב). וְהִזְהִרָנוּ מֵהוֹסִיף וּמִגְּרוֹעַ בְּזֹאת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אָמַר: "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (שם יג, א). וְעֵרְבָנוּ* וְחִיֵּב עָלֵינוּ מִצַּד ה' יִתְעַלֶּה לְהַאֲמִין בָּהּ אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ עַד סוֹף כֹּל הַדּוֹרוֹת, וְהוּא אָמְרוֹ: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" וְגוֹ' (שם כט, כח). הִנֵּה כֹּל נָבִיא שֶׁיָּבוֹא, יִהְיֶה יִחוּסוֹ כֹּהֵן אוֹ לֵוִי אוֹ עֲמָלֵקִי, שֶׁיֹּאמַר שֶׁאַחַת מִכֹּל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּטַל חִיּוּבָהּ - כְּבָר הִכְזִיב* מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, הָאוֹמֵר 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם'. עַל כֵּן נַכְזִיבֵהוּ*, וְנַהַרְגֵהוּ אִם נוּכַל, וְלֹא נַבִּיט לְאוֹתוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נַבִּיט לְמִי שֶׁמֵּסִית לַעֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת וְגוֹ' לֹא תִשְׁמַע" וְגוֹ' (שם יג, ג). כִּי מֹשֶׁה ע"ה אָמַר לָנוּ לֹא תַּעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה לְעוֹלָם, וְלָזֶה* נֵדַע שֶׁהָאוֹת שֶׁעָשָׂה הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה הוּא תַּחְבּוּלָה וְכִשּׁוּף. וְכֵן אָמַר לָנוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה שֶׁהַתּוֹרָה נִצְחִית עַד עוֹלָם, וְלָזֶה כֹּל נָבִיא שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַתּוֹרָה הָיְתָה לִזְמָן, נֵדַע מִטַּעֲנָתוֹ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר, כִּי הוּא מַכְזִיב מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְלָזֶה לֹא נִשְׁאַל מִמֶּנּוּ אוֹת, וְלֹא נַבִּיט לְמוֹפְתוֹ - אֲשֶׁר נַחְשֹׁב שֶׁהוּא מוֹפֵת - כְּשֶׁיַּעֲשֵׂהוּ. כִּי הַאֲמִינֵנוּ בְּמֹשֶׁה לֹא הָיָה בִּגְלַל הָאוֹתוֹת, עַד שֶׁיִּתְחַיֵּב מִזֶּה לְהַקִּישׁ בֵּין אוֹתוֹת זֶה לָזֶה, וְאוּלָם הֶאֱמַנּוּ בּוֹ בִּהְיוֹתֵנוּ שׁוֹמְעִים הַדִּבּור כְּמוֹ שֶׁשְּׁמָעוֹ הוּא, וּבָזֶה הִתְאַמְּתָה הָאֱמוּנָה אֲמִתּוּת שְׁלֵמָה וְקַיֶּמֶת עַד עוֹלָם, כְמוֹ שֶׁאָמַר: "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט, ט).

האמונה במשה גדולה מהאמונה בנפלאותיו
וּמְשָׁלֵנוּ עִם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מְשַׁל שְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד, שֶׁכֹּל אֶחָד יוֹדֵעַ אֲמִתַּת עֵדוּת חֲבֵרוֹ וַאֲמִתַּת מַאֲמָרוֹ, וְאֵינָם צְרִיכִים עַל זֶה אוֹת וּמוֹפֵת, וְאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, שֶׁיָּעִידוּ לָהֶם, לֹא יֵדְעוּ אִם הוּא אֱמֶת, וְיִצְטָרְכוּ רְאָיָה עַל דְּבָרָם, וּמוֹפֵת אֵצֶל בְּנֵי אָדָם. כֵּן אֲנַחְנוּ, קְהַל יִשְׂרָאֵל, יָדַעְנוּ אֲמִתַּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בִּרְאוֹתֵנוּ אוֹתוֹ בְּמַעֲמַד הַר סִינַי בְּדַבְּרוֹ עִם ה' יִתְעַלֶּה, לֹא בְּנִפְלְאוֹתָיו לְבַד, וְאוּלָם עָשָׂה כֹּל מַה שֶּׁעָשָׂה מִן הָאוֹתוֹת כְּפִי הַצֹּרֶךְ*, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּלְזֶה הָעִקָּר הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר שְׁכָחוּהוּ וְלֹא סָמְכוּ עָלָיו הַרְבֵּה מֵאַנְשֵׁי אֻמָּתֵנוּ, אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בַּנִּפְלָאוֹת כְּהַאֲמִינֵנוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וְלֹא נַשְׁוֶה בֵּין אֲמִתָּתָם. וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה עַל לְשׁוֹן הָאֻמָּה: "מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם" (שיר השירים ז, א), אוֹמֵר, שֶׁאַתֶּם אִם תּוּכְלוּ לְהַעֲמִיד לִי כְּמַעֲמַד הַר סִינַי - אָז אַאֲמִין בָּכֶם.
___________________________________
מִזּוּלַת יִשְׂרָאֵל – אינם יהודים. כִּי – שֶהרי. נַכְזִיבֵהוּ – לא נאמין לו. עֵרְבָנוּ – הכניס אותנו בערבות. הִכְזִיב – עושה את דברי משה לא אמִתיים. נַכְזִיבֵהוּ – נחליט שהוא שקרן. וְלָזֶה – ולכן. כְּפִי הַצֹּרֶךְ – הניסים שעשה לא נעשו כדי להוכיח על נבואתו, אלא בגלל צורך השעה.


ביאורים
בימים הקרובים נעסוק בכללים שנותן הרמב"ם להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר.
הרעיון המרכזי הוא שישנה אמת אבסולוטית אחת, שממנה אנו מתחילים לבחון את הדברים – היא נבואת משה רבנו. משה הוא גדול הנביאים וראשון לנביאים, מפני שראינו בעינינו את מעמד הר סיני שבו משה קיבל נבואה. בכך אין לנו לכפור כיוון שראינו זאת, כמו במקרה ששני עדים ראו מראה אחד – אצלם הדבר מוכח וּודאי, רק לבית הדין יש ספק, משום שלא ראו זאת, ולכן עליהם לבוא ולהעיד. העד הראשון הוא משה, והעד השני הוא עם ישראל לדורותיו .
והרי אנחנו לא היינו במעמד הר סיני ולא ראינו אותו, אם-כן לגבנו חוזרת השאלה – מניין שמשה נביא אמת? הרמב"ם מתייחס אל עם ישראל כעם שהיה במעמד הר סיני לדורותיו, שהרי זה עבר אלינו במסורת מדור לדור, מאב לבן, בכל ליל סדר מזה כ-3300 שנה. לא ייתכן שמעמד רחב שבו היה עם שלם, מיליוני אנשים, הומצא אצל אדם פרטי והועבר כך במסורת.
כעת, כאשר יש לנו לפחות אמת מוחלטת אחת, אפשר להמשיך דרכה – משה רבנו כותב את התורה מבראשית ועד סוף ספר דברים. התורה היא אמת. ובתורה נוספו לנו עוד שלושה כללים: א. לא תהיה תורה אחרת או דת אחרת. ב. אין להוסיף או לגרוע מן המצוות הכתובות בה. ג. התורה נצחית.
יקום אחד ויאמר: עזב ה' את הארץ, ישנה דת חדשה, ברית חדשה, המצוות בטלות או כל דבר שנוגד את אחד הכללים הכתובים בתורה – הרי הוא נביא שקר, ומצוה להורגו אם יש סנהדרין שדנה דיני נפשות. וגם אם הוא יעשה אותות ומופתים כמשה רבנו, אין להאמין לו. אמונת ישראל אינה מיוסדת על מופתים, אלא על אמת. ונצטרך לומר שאת הניסים הללו עשה בכוחות של כישוף וטומאה.
אם-כן, אין לנו בעיה עקרונית לומר שיש נביאים באומות העולם, לומר "כעומר וזיד הוא נביא" (בערבית: פלוני אלמוני הוא נביא). השאלה היא רק אם הם עומדים בקריטריונים שאותם הציבה לנו התורה. "משה אמת ותורתו אמת".

הרחבות
נביא גוי
כֻּלָּם אֶצְלֵנוּ נְבִיאִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מִיִּשְׂרָאֵל. הרמב"ם אומר שלכל באי עולם יש פוטנציאל לנבואה. מקור לדברים אלו אפשר למצוא בתנא דבי אליהו: "...מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל , בין איש ובין אישה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו" [רבה י, ב]. ב מורה נבוכים מוסיף הרמב"ם שאף על פי שכל באי עולם יכולים להגיע לנבואה, מעלת הנבואה בישראל גבוהה יותר מאשר בשאר האומות: "הנה כבר התבאר שהשגתו (-של משה) נבדלת מהשגת כל מי שיתאחר אחריו בישראל, אשר הם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ובתוכם ה', וכל שכן בשאר האומות " [מורה נבוכים ב, לה]. נבואת משה רבנו עדיפה על פני כל נביאי ישראל, ודאי שעל פני נביאי שאר האומות, שיכולתם להגיע לנבואה פחותה. הרב שילת מסביר מהיכן נובע יתרונם של ישראל: "ייחודו של עם ישראל... נובע מתכונה של יתרון שלימות שכלית ומוסרית , הקיים בישראל ממורשת אבות וממעמד הר סיני. מציאותה של תכונה זו מסבירה גם את הריכוז הגבוה של נביאים בישראל, שכן גם אם שלימות הכוח המדמה הדרושה לנבואה קיימת בהתפלגות שווה אצל כל בני אדם – השלימות השכלית והמוסרית המיוחדת בעם ישראל, מגדילה לאין ערוך את הסיכויים שיימצאו בו לא רק חכמים צדיקים וחסידים אלא גם נביאים יותר מאשר בכל אומה ולשון, שהרי השלימות השכלית והמידותית היא תנאי הכרחי לנבואה" [עיין בספרו 'בין הכוזרי לרמב"ם', סוגיה ג': סגולת ישראל].

לעילוי נשמת א"מ יהודית בת שמואל יצחק ע"ה
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il