ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים שיחות לחג החנוכה

מלאים אור ומפיצים אור

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
פעם, נערכה בשמיים ועידה גדולה של נשמות הצדיקים. נשמות מתקופות שונות סיפרו זו לזו על הדרך בה עבדו את ה' במהלך חייהם עלי אדמות.
סח החכם לנביא – יודע אתה, בחנוכה הייתי מדליק נרות בהתלהבות גדולה, ומודה לה' על נס פך השמן.
חנוכה, התפלא הנביא, מה זה חנוכה? ספר לי על מועד זה. הרי אני מתקופת טרום חנוכה, ולא זכינו לאור גדול ומיוחד זה.
וודאי וודאי, התלהב החכם, בימינו אירעה תשועה גדולה זו לישראל. בימי החשמונאים, עת זכינו לשוב ולטהר את המקדש, דלקה המנורה שמונה ימים רצופים מכוחו של פך שמן קטן. מדהים!
מה? נדהם הנביא! זה הכול? בימינו, היה זה נס של קבע במקדש. מידי יום, היה הכהן ממלא בכל הנרות כמות שמן המספיקה ללילה אחד בלבד. ואכן, כל הנרות היו כבים אט אט במהלך הבוקר. אולם, נר אחד היה ממשיך לדלוק בדרך נס כל היום. היה זה הנר המערבי. לעת ערב, כשהיה הכהן בא להיטיב את הנרות ולהדליק מחדש את המנורה, היה מוצא את הנר דולק. הכהן היה מדליק את הנרות הכבויים, ורק אחר כך מיטיב את הנר המערבי, וכך הייתה אש תמיד במנורה. מעולם, לא חשבנו לקבוע על כך חג מיוחד.
אכן, דו שיח (דמיוני) זה שופך אור על נרות החנוכה. בחנוכה, קוראים אנו בפרשיות הנשיאים החונכים את המזבח. ביום השמיני, זאת חנוכה, חותמים אנו קריאה זו בציווי על אהרון להדליק את המנורה. ציווי זה, המופיע בתחילת פרשת בהעלותך, תמוה מאד – הרי הדלקת המנורה נזכרת כבר בפרשת תצווה ובפרשת אמור, ולמה נזכרת כאן שוב?
התשובה נעוצה בפרט נוסף במצוות ההדלקה שהתחדש כאן. נצטווינו – "אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות". כל הפתילות בששת קני המנורה היו מוטות לכיוון הנר האמצעי המצוי בגוף (פני) המנורה. והנר האמצעי (לפי חלק מהשיטות) היה מוטה לכיוון קודש הקודשים. קודש הקודשים שכן ממערב למנורה, לכן נקרא הנר – 'הנר המערבי'. בעת שישראל היו במצב רוחני גבוה, היה מתרחש בנר זה נס קבוע והוא היה ממשיך לדלוק.
כעת, נעמיק יותר. פרשיות הנשיאים מסתיימות בפסוק – "ובבוא משה אל אוהל מועד... וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים", ומיד מתחילה פרשת בהעלותך. בפשטות, הקול הזה שיצא מקודש הקודשים הוא שציווה את הציווי על הנר המערבי.
הקול הזה, הוא הקול המצווה את התורה שבכתב. הקול הזה, הוא גם הקול שממשיך ומדבר אל הנביאים, כפי שלמדנו שהקול הנבואי מגיע ממקום קודש הקודשים. והנה, הקול הזה הופך לאור, האור של הנר המערבי.
בתחילת ימי בית שני, פסקו הנביאים, והסתתר מאיתנו הקול הנבואי. בבית שני גם לא היו ארון וכרובים, וכביכול – קודש הקודשים 'התרוקן' מתוכנו המקודש. עם ישראל, יכול היה לחשוש שהשכינה הסתלקה מאיתנו. במצב זה, שב עם ישראל והתבונן בלבוש של הקול הנבואי – באור של הנר המערבי.
הנר המערבי נמצא מחוץ לקודש הקודשים, מעבר לפרוכת. אולם, המתבונן במנורה מבחין שרק הנר המוטה כלפי פנים הוא הנר הניסי, וכך כולם ידעו שבקודש הקודשים ממשיכה לשרות השכינה. כך, גם בחוץ יודעים, שהשכינה אמנם התחבאה מאיתנו אך לא הסתלקה.
הנר המערבי המשיך לדלוק גם אחרי שהסתתרה הנבואה, כל ימי שמעון הצדיק. שמעון הצדיק חי בתחילת ימי היוונים בארץ. והנה, במות שמעון הצדיק גם הנר המערבי כבה. האם השכינה נעלמה?
בחנוכה, עת התרחש נס פך השמן, למדנו כולנו שהשכינה רק הסתתרה ולא נעלמה. במנורה, היה הנר המערבי יונק את אורו מקודש הקודשים, ומעבירו הלאה לששת הקנים הפונים אליו, ומשם הייתה יוצאת האורה מהמקדש לעולם כולו.
ואף אנו, בחנוכה, מדליקים את האור בפתחי בתינו, ומפרסמים לעולם כולו – השכינה שרויה בישראל! כולנו מלאים אור ומפיצים אור! חנוכה שמח!
עוד בנושא שיחות לחג החנוכה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il