ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
וְאוּלָם עִתּוֹ - כְּבָר הִתְבָּאֵר מִדִּבְרֵי דָּנִיֵּאל וִישַׁעְיָה, וּמִכֹּל מַה שֶּׁזְּכָרוּהוּ הַחֲכָמִים ז"ל, שֶׁהוּא יַעֲמֹד בְּהִתְפַּשֵּׁט מַלְכוּת רוֹמִי וּמַלְכוּת הָעֲרָב בָּאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר הוּא הַיּוֹם, וְזֶה מַה שֶּׁאֵין סָפֵק בּוֹ. וְדָּנִיֵּאל בְּאַחֲרִית סִפּוּרוֹ לְמַלְכוּת יִשְׁמָעֵאל וַעֲמִידַת הַמְשֻׁגָּע - סָמַךְ לוֹ בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְכֵן יְשַׁעְיָה בֵּאֵר שֶׁהָרְאָיָה עַל בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ הִיא עֲמִידַת הַמְשֻׁגָּע, וְהוּא אָמְרוֹ: "[צֶמֶד פָּרָשִׁים] רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל (צמד פרשים)" (ישעיה כא, ז). אוֹמֵר שֶׁ'רֶכֶב חֲמוֹר', שֶׁהוּא הַמָּשִׁיחַ, כְּאָמְרוֹ: "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), אָמְנָם יָבוֹא אַחַר עֲמֹד 'רֶכֶב גָּמָל', וְהוּא מֶלֶךְ הָעֲרָב. וְאָמְרוֹ 'צֶמֶד פָּרָשִׁים' הוּא הִזְדַּוֵּג שְׁתֵּי הָאֻמּוֹת, וְהֵן אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל. וְכֵן יִתְבָּאֵר בֵּאוּר שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק מֵחֲלוֹם הַצֶּלֶם וּמֵחֲלוֹם הַחַיּוֹת הַנִּזְכָּרִים בְּדָנִיֵּאל. אֵלּוּ עִנְיָנִים גְּלוּיִים מִפְּשַׁט הַכָּתוּב.
קבלת הרמב"ם על חזרת הנבואה
וְאוּלָם אֲמִתַּת הָעֵת בְּדִקְדּוּק אֵינָה נוֹדַעַת. אַךְ יֵשׁ בְּיָדִי קַבָּלָה נִפְלָאָה, קִבַּלְתִּיהָ מֵאָבִי וּמִזְּקֵנִי, שֶׁקִּבְּלוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם וּמִזִּקְנֵיהֶם ז"ל, עַד תְּחִלַּת גָּלוּתֵנוּ מִירוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד הַנָּבִיא וְאָמַר: "וְגָלֻת יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד" (עובדיה א, כ). וְהוּא, שֶׁבִּפְסוּקֵי נְבוּאַת בִּלְעָם פָּסוּק, יֵשׁ בּוֹ רֶמֶז לִתְשׁוּבַת הַנְּבוּאָה בְּיִשְׂרָאֵל אַחַר הִפָּסְקָהּ. כִּי כְּבָר בָּאוּ בַּתּוֹרָה פְּסוּקִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה בָּהֶם עִנְיָן אֶחָד - יִהְיֶה בָּהֶם רֶמֶז לְעִנְיָן אַחֵר, כְּמַאֲמַר יַעֲקֹב לְבָנָיו: "רְדוּ שָׁמָּה" (בראשית מב, ב), כִּי עָמַדְנוּ בְּמִצְרַיִם מִסְפַּר רְד"וּ, מָאתַיִם וָעֶשֶׂר שָׁנִים. וְכֵן מַאֲמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" (דברים ד, כה) - עָמַדְנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִיּוֹם בּוֹאֵנוּ אֵלֶיהָ עַד גָּלוּת הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָכִין מִסְפַּר וְנוֹשַׁנְתֶּ"ם, וְהֵן תתנ"ב שָׁנָה. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ מִן הַהֶעָרָה קִבַּלְנוּ שֶׁמַּאֲמַר בִּלְעָם: "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (במדבר כג, כג) - יֵשׁ בּוֹ סוֹד, שֶׁמֵּהַזְּמָן הַהוּא יִמָּנֶה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית עַד הַזְּמָן הַהוּא, וְתָשׁוּב הַנְּבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, וְיֹאמְרוּ לָהֶם הַנְּבִיאִים מַה פָּעַל אֵל. וְזֶה הַמַּאֲמָר הָיָה בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה וּשְׁלוֹשִׁים מִצֵּאתָם מִמִּצְרָיִם, וְהָיָה מִתְּחִלַּת הַיְצִירָה עַד הַזְּמָן הַהוּא שְׁנֵי אֲלָפִים ותפ"ו שָׁנָה, כִּי הַסִּמָּן: בתמ"ח גְּאוּלִים, וְעַל זֶה הַהֶקֵּשׁ וְזֶה הַפֵּרוּשׁ תָּשׁוּב הַנְּבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל שְׁנַת ד' אֲלָפִים ותתקע"ב לַיְצִירָה. וְאֵין סָפֵק שֶׁשִּׁיבַת הַנְּבוּאָה לְיִשְׂרָאֵל מֵהַקְדָּמוֹת* הַמָּשִׁיחַ, כְּאָמְרוֹ: "וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם" (יואל ג, א). וְזֶהוּ הָאֲמִתִּי שֶׁבַּקִּצִּים שֶׁאֲמָרוּהוּ לָנוּ. וְאָמְרוּ לָנוּ שֶׁהוּא אֲמִתִּי אַחַר שֶׁהִזְהִרוּנוּ מִמֶּנּוּ תַּכְלִית הָאַזְהָרָה שֶׁלֹּא לְפַרְסְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ בְּנֵי אָדָם אֵחוּר זְמַנּוֹ, וּכְבָר הוֹדַעְנוּכֶם אוֹתוֹ, וה' יוֹדֵעַ הָאֱמֶת.
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
33 - איגרת תימן חלק כ"ב
34 - איגרת תימן חלק כ"ג
35 - איגרת תימן חלק כ"ד
טען עוד
וְאוּלָם אָמְרְךָ שֶׁזּוֹ הָעֵת הִיא שֶׁאָמַר עָלֶיהָ יִרְמְיָה: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיה ל, ז) - אֵין הָעִנְיָן כֵּן, אֲבָל הוּא רוֹמֵז בּוֹ אֶל מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג בְּהֶכְרֵחַ, וְהַמִּלְחָמָה הַהִיא תִּהְיֶה אַחַר הִגָּלוֹת הַמָּשִׁיחַ בִּזְמָן. וְאָמְנָם סִמַּן שַׁעַר גִּירוֹן, וְזוּלָתוֹ מִן הַדּוֹמֶה לוֹ, הֵם עִנְיָנִים חֲלוּשִׁים מְאֹד מְאֹד, מֵהֶם מְיֻחָסִים אֶל הַחֲכָמִים ז"ל וְאֵינָם לָהֶם, וּמֵהֶם מְשָׁלִים וְחִידוֹת, וְאֵין לְהַשְׁגִּיחַ לְדָבָר מֵהֶם בָּעִנְיָן הַזֶּה.
___________________________________
מֵהַקְדָּמוֹת – תופעות המקדימות לביאת המשיח.
ביאורים
הרמב"ם ממשיך בדבריו בעניין הקץ, וכותב שמפשט דברי הנביאים אפשר לראות בבירור שמלך המשיח יגיע בזמן שיתפשטו בעולם מלכות אדום ומלכות ישמעאל, כלומר הנצרות והאיסלם. במקום אחר מסביר הרמב"ם שהנצרות והאיסלם הן דתות שעוסקות הרבה בנבואה ובמשיח, ובזכות עיסוק זה רווחת בעולם הידיעה על בוא המשיח, וגדלות הציפייה וההכנות לביאתו. אפשר להוסיף על כך עוד שהן דתות שיש בהן מקצת תיקון לעולם, שהרי הן מחליפות את האלילות שהייתה רווחת בעולם לפניהם. לעומת האלילות – הנצרות (למרות שהיא נחשבת לעבודה זרה [הלכות עבודה זרה ט, ד]) והאיסלם מחזקות את האמונה באל אחד ואת עובדת נצחיותו. דבר זה הוא התקדמות אמונית גדולה של העולם, והכנה לשלמות הגדולה שתבוא לעולם בביאת המשיח. למרות זאת, הזמן המדויק לביאת המשיח בתוך תקופה זו לא נמסר לנו מהנביאים.
לבסוף, מביא הרמב"ם קבלה שקיבל מאבותיו שקיבלו מאבותיהם וכן הלאה עד זמן חורבן ירושלים. קבלה זאת עוסקת בתקופה הרמוזה בדברי הנביא בלעם, שבה יהיה חידוש הנבואה. הנבואה היא אחד מהדברים הבסיסיים המבשרים את ביאת המשיח, כדברי הנביא יואל: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" [יואל ג, א], וכהמשך דבריו שם: "כי בהר ציון תהיה פליטה כאשר אמר ה'" [שם ג, ה].
הרמז בדברי בלעם הוא מהמילים: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" [במדבר כג, כג]. הכוונה בדברי בלעם לפי הרמב"ם היא שאותו פרק זמן שעבר מבריאת העולם עד בלעם יעבור גם מזמן בלעם עד ש"יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", זאת אומרת, עד שינבאו להם הנביאים את דברי ה'. בלעם אמר את דבריו בשנת ב'תפ"ח (=2488) לבריאת העולם, ואם-כן הזמן המיועד לחידוש הנבואה הוא בשנת ד'תתקע"ו (=4976) לבריאת העולם (1316 למניינם).
הרמב"ם שב ואומר שקבלה זו היא האמִתית מכל החשבונות שחישבו גדולי ישראל עד אליו, אלא שנזהרו מלפרסם את החשבון הזה כדי שלא יתייאשו בני ישראל בגלל הזמן הרב עד להגעת הזמן הזה.
הרחבות
חישוב הקיצים של גדולי ישראל
וְזֶהוּ הָאֲמִתִּי שֶׁבַּקִּצִּים שֶׁאֲמָרוּהוּ לָנוּ. שתי שאלות צפות בקריאת דברי הרמב"ם הללו, וכן בדברי כמה מגדולי ישראל שכתבו חשבונות לזמן הגאולה: א. מדוע גדולי ישראל חישבו את הקץ חרף דברי חז"ל: "תיפח עצמן של מחשבי קיצים" [סנהדרין צז:]? ב. כיצד ייתכן שכל הזמנים שנאמרו על ידי גדולי ישראל כבר עברו וטרם באה הגאולה? על השאלה הראשונה משיב הרמב"ן שהאיסור לחשב את הקץ נובע מכך שאם יחשבו שהקץ רחוק לא יצפו לישועה. אולם עתה כשהקץ קרוב אפשר לחשב את הקץ, ובכך דווקא לחזק את האמונה בגאולה הקרובה [ספר הגאולה, ד]. הרב מנחם מנדל שניאורסון (הרבי מליובאוויטש) הוסיף על כך שגילוי הקץ הקרוב נועד להמריץ ולהעצים את העבודה הרוחנית של עם ישראל כדי שיהיו ראויים להיגאל בזמן המיועד [שערי אמונה, עמ' שלט-שמ]. על השאלה השנייה מובא בשם הרב קוק שלכל הקיצים שמסרו גדולי ישראל הייתה משמעות [מתוך התורה הגואלת ב, עמ' רפא]. כלומר זמנים אלו היו מסוגלים לגאולה אם היינו ראויים, או שהתרחשו בהם תהליכים משמעותיים להתקדמות תהליך הגאולה.
לזכרון רבנו הרמב"ם ביום פטירתו
לרפואת נועה בת שרה חגית הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
